הנבואה השבעה עשר (א) משא גיא חזיון וגומר עד סוף הנבואה, והיא פרשה אחת, ומלבד מה שניבא בו על חרבן ירושלם, עוד אחשוב שהיה מהכוונה הכוללת בנבואה הזאת, להוכיח את בני ירושלם על חולשת לבבם, והיותם בלתי לוחמים בבוא נבוכדנצר על ירושלם, כדי למלט את העיר או להנקם מאויביהם כראוי, ושלא היו גם כן בהם מדת הנדיבות, כי כל מאוייהם היה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק, ויקונן הנביא על חסרון יושבי ירושלם ופחיתותם וכמו שיתבאר בכתובים. וקרא גיא חזיון לירושלם לפי שהיה שם מקור הנבואה נמשך ויוצא משפע השכינה אשר בבית המקדש, לכן נקראת גיא חזיון, וכן אמרו באיכה רבתי (פתיחתא כד) משא גיא חזיון, גיא שכל החוזים מתנבאים עליה, גיא שכל החוזים עומדים ממנה, אמר רבי יוחנן כל נביא שלא נתפרש שם עירו ירושלמי הוא, וניבא הנביא כאן על חרבן ירושלם בידי נבוכדנצר מלך בבל, והיתה תלונתו וצעקתו, שבני ירושלם בבוא עליהם צרה וצוקה, הלכו בלא כח לפני רודף, ולא עצרו כח להלחם באויביהם, ולא נמצא בהם החריצות וההשתדלות, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם לתשועת המלחמה והוא אומרו מה לך איפה והמדקדקים אמרו שמלת איפה פעמים יורה על הזמן כמו (בראשית כז, לז) ולך איפה מה אעשה בני (שם מג, יא) אם כן איפה קחו מזמרת הארץ, (משלי ו, ג) עשה זאת איפה בני והנצל, ופעמים תבא על המקום כמו (איוב לח, ד) איפה היית ביסדי ארץ, (רות ב, יט) איפה לקטת היום, וכתב הרד"ק שאמרו כאן מה לך איפה הוא מורה על הזמן, כאלו אמר מה לך עתה.
ואני אחשוב שאין הענין כדבריו, לא בשמוש המלה בכלל, כי לא נמצא איפה שיורה על הזמן, כי כלם מורים על המקום או הענין אשר ידברו בו והוא מדרגת מקום, וכן הוא ולך איפה מה אעשה בני, כאלו אמר אין לי בכאן דבר אחר כי אם מה שכבר עשיתי, וכן אם כן איפה יורה על המקום, שבמקום ההוא יקחו מזמרת הארץ, וכן עשה זאת איפה בני והנצל, כאלו יאמר עשה בענין זה מה שאומר לך, כי הנה מלת איפה היא מורכבת אי פה שהיא הוראה מקומית בעצם, ולכן יהיה פירוש הכתוב בכאן בזה הדרך, כי לפי שזכר למעלה נבואת מדבר ים שהם בסופות בנגב לחלוף ממדבר בא מארץ נוראה, ומשא דומה שביאר בה חריצות גדודי שעיר, וכן משא בערב שספר בה גבורות הערביים ונדיבותם וצדקתם, אמר בנבואת גיא חזיון, מה לך איפה רוצה לומר מה לך מהגבורה והחריצות והנדבה והצדקה שנעלה זכרונך במקום הזה בתוך האומות האלה אשר זכרתי, כי אינך ראוי להיות נזכר במקומם ובמעמדם, אחרי שאין לך גבורת אנשים ולא ממדותיהם הטובים, והוא אמרו מה לך איפה, רוצה לומר במקום הזה ובתוך הגבורים האלה, מאחר שעלית כולך לגגות כדרך הנשים שתעלו לגגות לראות את החיילות הבאים. וחכמים ז"ל (תענית כט, א) אמרו כי כשנלכדה ירושלם, עלו פרחי כהונה לגגות העזרות ולקחו המפתחות בידם, ואמרו לשם יתברך הואיל ולא זכינו להיות שועריך טול מפתחותיך, ויצא כמין פס יד ויקח אותם, ושעליהם קונן הנביא מה לך איפה, וכפי הפשט על הדרך שזכרתי. אמר תשואות מלאה עיר הומיה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה, רוצה לומר שירושלם לענין השמחות וגילות ורקודים והמיות והמוניות לאכול ולשתות ולשמוח היתה מלאה, מזה והוא אומרו תשואות מלאה עיר הומיה קריה עליזה, שהיתה קריה מלאה שמחות כפי טבע אנשיה, ולא היה כן לענין המלחמה, והוא אומרו חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה, וחכמים ז"ל (איכה פתי' כד) דרשו לא מתי מלחמה ולא חללי חרב אבל מתי רעב ולחומי רשף.
וספר מגנות השרים והקצינים באומרו (ג) כל קציניך נדדו יחדו מקשת הוסרו, רוצה לומר שהקצינים שבהם שהיה מוטל עליהם יותר להחזיק המלחמה, המה נדדו וברחו בראשונה לא אחד מהם בלבד אבל כולם, וזהו אמרו נדדו יחדו, וכן היה כי צדקיהו המלך ואנשיו שהיה מוטל עליהם אומץ המלחמה והיה כבודם למות בתוכה, הם ברחו ראשונה מירושלם, ורדפו אחריהם האויבים והשיגום ויביאום אל נבוכדנצר בבלה, ואת עיני צדקיהו עור ושחט את בניו לעיניו, ולא הועיל לו הבריחה, כי נלכדו בחצי קשתות האויבים, והוא אמרו מקשת אוסרו רוצה לומר מסבת הקשת, ויהיה קשת שם כולל, ואפשר לפרש מקשת אוסרו שנפל פחד הכשדיים עליהם כל כך, שמקשת אחת שהיה מורה אדם אחד כנגדם, אוסרו כלם אלו את אלו להיותם כלם אליו לעבדים, כדי שלא יהרגם בקשתו, ולפי שהקצינים שבעם היו כל כך חלושי הלב, בהכרח שאר העם הנמצא בירושלם יעשו כמותם, המורם מהם כיוצא בהם, והוא אמרו כל נמצאיך אוסרו יחדיו מרחוק ברחו, רוצה לומר כל הנמצאים בירושלם אוסרו על ידי האויבים יחדיו כצאן, אם לא אותם שברחו המרחוק ולא קוו את יום המלחמה, וחכמים ז"ל דרשו באיכה רבתי (פתי' כד) מרחוק ברחו מפני שהרחיקו עצמם מלשמוע דברי תורה לכן ברחו, והיא סבה אמתית, והפירוש דרך דרש. ועל חולשתם ומורך לבבם אמר (ד) על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי רוצה לומר על כן אמרתי לאוהבי ורעי אלה פה שעו הרפו ממני ואמרר חיי בבכי, אל תאיצו לנחמני, רוצה לומר אל תמהרו לנחם אותי על שבר בת עמי, (ה) כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה' אלהים צבאות בגיא חזיון רוצה לומר שגזרה חכמתו שתהיה בירושלם מהומה רבה, והוא שיבא ויגיע האויב לשער העיר ולפני החומה, ויקרקר קיר רוצה לומר שישחית הקיר ויפילהו ארצה וקרקר נגזר מקיר, והוא על דרך תשרש, ועניינו עקירת הקיר, ושוע לשון הבטה כמו (בראשית ד, ד) וישע ה' אל הבל, רוצה לומר שהאויבים יביטו אל ההר, והוא הר ציון אשר בתוך ירושלם לכובשה, או יהיה ושוע מלשון צעקה כמו (תהלים קיט, קיז) ואשעה בחקיך תמיד, רוצה לומר שכאשר תבקע העיר ותפול החומה, יזעקו זה לזה לאמר, עלו ההרה להשגב במבצר ציון, או תהיה הצעקה מהאויבים שיאמרו לעלות לכבוש הר ציון, (ו) וזכר שאומות רבות מלבד הכשדיים יבואו עליהם נבוכדנצר לעזרתו, עד שעילם נשא אשפה והיא תיק החצים, ונשא גם כן רכב ופרשים כי בכל זה בא עילם להלחם על ירושלם ויהיה בי"ת ברכב במקום עם, כאלו חיל עילם נשא אשפה עם רכב אדם ופרשים, וקיר רוצה לומר אנשי עיר קיר שהוא ממלך אשור ערה מגן, רוצה לומר גלה מגן, וענינו שהוציאו המגנים מן המקום שנסתרו שם, והביאום על ירושלם, ויהיה ערה מלשון גלוי כמו (ויקרא כ, יח) מקורה הערה, ויונתן תרגם וקיר ערה מגן ועל שור דבקו תוריסין, פירש קיר כמו קיר חומה, ולפי דרכו יפורש הכתוב כן שדבקו המגינים אל הקיר, כדי שתחתיהם יעמדו אנשים לחתור החומה, ועל זה היה גודל בבית הנביא, שלא היה ענין ישראל כענין שאר האומות שהיו יוצאים להלחם עם אויביהם ביום ובלילה מחוץ לעריהם, וישראל לא היו כן, כי באו האויבים להפיל החומה ולהרוס אותה בידיהם, (ז) וזכר שהיה הסבה בזה, לפי שעמקי ירושלם וגבוליו, כולם היו מלאים רכב האויבים, ולכן הפרשים מהם היו מגיעים לשערי העיר לשבור אותם בכשיל וכלפות, וזה היה להם גבורה גדולה, שלא היו יראים מהאנשים שהיו על החומה ועל המגדלים שיכו אותם, ויהי מבחר עמקיך מלאו רכב, רוצה לומר מהאויבים, ומפני כן הפרשים מהם שות שתו השערה, ששות הוא לשון מלחמה, ואם יפורש מענין שימה יהיה ענינו, כי הפרשים מהאויבים היו כל כך גבורים ששמו ושתו עצמם לשער העיר ולא יראו מהחומה, ולפי שירושלם היה העיקר והראש ממלכות יהודה, והוא היה מסך הסוכך על כל שאר הערים, (ח) הנה בחרבן ירושלם גלה הקדוש ברוך הוא את האויב את מסך יהודה, ומחסהו שהוא שהעיר או בית המקדש אשר הוא בתוכו, כי הוא היה המגין עליהם כמסך, ודבר הנביא כנגד ירושלם כמו שאמר מה לך איפה חלליך לא חללי חרב וגומר, וכנגדה אמר ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער, רוצה לומר כי בראותם האויב בא עליהם, הביטו אל בית יער לבנון שעשה שלמה, וישם בם שלש מאות מגנים ומאתים צנה, והלכו שם ללוקחם להשגב בהם מפני האויב, וזהו דרך גידוף ולעג עליהם שלזה הביטו, ולא לשם יתברך להתחנן אליו בתפלה ותשובה, ונשק שם כולל לכל כלי זיין.