Against Apion 2:5

ומעיני אפיון נעלם, כי כמעט כל מלכי אבותיו המקדונים‏¹ זה נכתב בלעג, כי לא היה אפיון מקדוני. יעצו טובה עלינו. כשכבש תלמי השלישי, המכונה ״פועל טוב״‏²כן נקרא בכתבות הכנעניות הצידוניות (פועל טוב), תרגום מדויק של הכנוי היוני Eueryetes. את כל ארץ סוריה ביד חזקה, לא הקריב זבחי תודה על נצחונו לאלהי מצרים, רק סר אל עיר ירושלים והביא זבחים רבים לאלהים כמשפטי חוקינו וגם הרים מתנות (לבית המקדש) כמדת נצחונו. ותלמי פילומיטור ואשתו קלאפטרה נתנו את כל מלכותם בידי היהודים וראשי כל צבאותיה היו חוניו ודוסתאי היהודים, אשר נתן אפיון את שמותיהם לצחוק תחת אשר היה עליו להשתומם על מעשיהם ולא לעטות עליהם חרפה, רק להחזיק להם טובה, כי הצילו את עיר אלכסנדריה, אשר לקח לו שם בידיו משפט אזרח, כי בעת אשר נלחמו אנשי אלכסנדריה בקלאפטרה והיו עתידים לאחרית רעה, כרתו אלה (ראשי הצבא היהודים) ברית שלום והשביתו את מלחמת האחים (מקרב הארץ). ״אחרי זאת״ – הוא כותב – ״עלה חוניו על העיר בחיל מזער ותַרמוס מלאך הרומאים נמצא אז בקרב העיר״. ואני אומר, כי היטיב חוניו לעשות בצדק ובמשפט, כי תלמי המכונה פיסקון יצא מקיריני אחרי מות אחיו תלמי פילומטור ורצה לגרש את קלאפטרה³כאן נפסק המקור היוני, ובכל הוצאות הספר נשלם החסרון על פי התרגום הרומי העתיק (של קסיודורוס). ואת בני המלך מכסא המלוכה, למען אשר יקח את המלכות לעצמו בלא משפט, ועל כן יצא אליו חוניו להלחם בו בעד המלכה קלאפטרה ולא הסיר את חסדו ואמונתו מעם המלכים גם בעת צרה. ואלהים היה עד צדקו לעיני כל, כי כשאמר תּלמי פיסקון בלבו לצאת למלחמה על חוניו ועל צבאו תפש את כל היהודים היושבים בעיר עם טפם ונשיהם והפשיטם ערומים ושם אותם בכבלים והשליך אותם לפני הפילים, למען יהיו לברות לשניהם ויאבדו מארץ חיים. ולדבר הזה השקה את החיות לשכרה. אך לא כאשר חשב כן היתה! כי הפילים עזבו את היהודים המוצגים למולם והתנפלו על אוהבי המלך וטרפו רבים מהם. ואחרי הדברים האלה ראו עיני תלמי חזון־אימה, אשר מנע אותו מעשות רעה לאנשים האלה. וגם פילגשו היקרה עליו, אשר קראו לה אלה בשם איתקי, ואלה בשם הירני‏⁴Hirene (בהוצאה הישנה Irene). חִלתה את פניו לבלתי עשות מעשה רשע כזה והוא נעתר אליה ונחם על הדברים אשר עשה ואשר עלה בלבו לעשות. ובצדק קבלו עליהם היהודים היושבים באלכסנדריה לחג את היום הזה [בכל שנה ושנה],⁵זה חג פורים של מצרים (כל המעשה הובא בספר המכבים השלישי – אחד הספרים החיצונים שנכתבו במצרים). כי בו ראו עין בעין את ישועת אלהים. אולם אפיון המוציא דבה על כל ערב את לבו לשית חטאת על היהודים אשר נלחמו בפיסקון, תחת אשר היה עליו להלל אותם. הוא זכר גם את קלאפטרה המלכה האחרונה לבני אלכסנדריה, וכאלו הוא מתרעם עלינו, כי שלמה לנו רעה חלף טובותינו, תחת אשר היה עליו להוכיח את האשה הזאת, אשר לא נבצר ממנה כל עָול וכל מעשה רשע, על כל אשר עוללה לקרובי משפחתה ולבעלה ולכל אוהביה ולכל הרומאים בכלל ולמושלים אנשי חסדה בפרט, היא האשה אשר המיתה במקדש גם את ארסינואי אחותה על לא עול בכפה, ובנכליה המיתה את אחיה ונצלה את [עדי] אלהי אבותיה ואת קברות אבותיה, היא אשר קבלה את המלוכה מציזר וערבה את לבה למרד ביורשו‏⁶לאמר: בציזר אוקטַוינוס, הוא הקיסר אוגוסטוס. וצדה את לב אנטוניוס בנאפופיה והפכה אותו לשנא את מולדתו, וגם פתתה אותו לבגוד באוהביו, והדיחה רבים מכסא המלוכה ורבים הסיתה בשגעונה לעשות מעשי רעה. ולמה לי עוד להאריך דברים? הן גם את אנטוניוס עצמו עזבה במלחמת הים, אותו – את בעלה, אבי הבנים אשר ילדה, ואִלצה אותו לנטש את צבאו ואת ממשלתו יחדו וללכת אחריה. ולאחרונה כאשר נכבשה אלכסנדריה בידי ציזר (אוגוסטוס) התעיבה עלילה וחשבה להציל את נפשה בהמיתה את כל היהודים בידיה, כי התמכרה להרשיע לכל ולבגוד בכל.⁷כאן נכנס פסוק אחד שלא במקומו (בכל ההוצאות) ורבים מן המתרגמים העבירוהו למקום אחר, ועשיתי כמוהם. והנה היא קבלה את גמול רשעתה בצדק ולנו היה ציזר הגדול לעד, כי יצאנו לעזרתו באמונה ונלחמנו לו במצרים, וגם מועצת הזקנים (הסינט) [הודיעה את צדקתנו] בפקודות אשר הוציאה ואף מכתבי הקיסר אוגוסטוס העידו את מעשינו הטובים. וטוב היה, לו הביט אפיון אל הכתבים האלה ובחן את הפקודות אשר הוציאו מדור לדור אלכסנדרוס (הגדול) וכל מלכי בית תלמי, והמשפטים הנתונים לנו מטעם מועצת הזקנים [הרומאים] ומטעם מושלי רומא הגדולים. [והתחשב לך אשר לא לכבוד הוא לנו הדבר, שספר עלינו אפיון, כי בעתותי רעב אין לחם חטים עולה על שלחן היהודים]‏.⁸הפסוק המוסגר נמצא במקור למעלה, שלא במקומו. ואם באמת לא יכול גרמניקוס⁹גרמניקוס בן דרוזוס בנו חורגו של הקיסר אוגוסטוס. הוא בא אל אלכסנדריה בשנת בצרת וחלק לחם לבני המקום. לחלק את הלחם בצדק לכל יושבי אלכסנדריה, הנה הדבר הזה מלמד, כי היה אז שדפון ומחסור לחם, ואין בו כדי להראות את אשמת היהודים. ואמנם על הדברים אשר חשבו כל המושלים (קיסרי רומא) על היהודים היושבים באלכסנדריה ידועים לכל, כי גם חלוקת לחם החטים לא הוצאה מידיהם, כאשר לא הוצאה מידי יתר יושבי אלכסנדריה, וגם שמרו להם המושלים את הבטחון אשר בטחו בהם המלכים (מלכי בית־תלמי) לפנים, ועל כן הפקידו בידם את משמר היאור ולא חשבו מעולם, כי אין היהודים ראוים לדבר הזה. Now this Apion was unacquainted with almost all the kings of those Macedonians whom he pretends to have been his progenitors, who were yet very well affected towards us; for the third of those Ptolemies, who was called Euergetes, when he had gotten possession of all Syria by force, did not offer his thank-offerings to the Egyptian gods for his victory, but came to Jerusalem, and according to our own laws offered many sacrifices to God, and dedicated to him such gifts as were suitable to such a victory: and as for Ptolemy Philometer and his wife Cleopatra, they committed their whole kingdom to the Jews, when Onias and Dositheus, both Jews, whose names are laughed at by Apion, were the generals of their whole army. But certainly, instead of reproaching them, he ought to admire their actions, and return them thanks for saving Alexandria, whose citizen he pretends to be; for when these Alexandrians were making war with Cleopatra the queen, and were in danger of being utterly ruined, these Jews brought them to terms of agreement, and freed them from the miseries of a civil war. "But then (says Apion) Onias brought a small army afterward upon the city at the time when Thorruns the Roman ambassador was there present." Yes, do I venture to say, and that he did rightly and very justly in so doing; for that Ptolemy who was called Physco, upon the death of his brother Philometer, came from Cyrene, and would have ejected Cleopatra as well as her sons out of their kingdom, that he might obtain it for himself unjustly.^[5]Here begins a great defect in the Greek copy; but the old Latin version fully supplies that defect. For this cause then it was that Onias undertook a war against him on Cleopatra's account; nor would he desert that trust the royal family had reposed in him in their distress. Accordingly, God gave a remarkable attestation to his righteous procedure; for when Ptolemy Physco^[6]What error is here generally believed to have been committed by our Josephus in ascribing a deliverance of the Jews to the reign of Ptolemy Physco, the seventh of those Ptolemus, which has been universally supposed to have happened under Ptolemy Philopater, the fourth of them, is no better than a gross error of the moderns, and not of Josephus, as I have fully proved in the Authentic. Rec. Part I. p. 200-201, whither I refer the inquisitive reader. had the presumption to fight against Onias's army, and had caught all the Jews that were in the city [Alexandria], with their children and wives, and exposed them naked and in bonds to his elephants, that they might be trodden upon and destroyed, and when he had made those elephants drunk for that purpose, the event proved contrary to his preparations; for these elephants left the Jews who were exposed to them, and fell violently upon Physco's friends, and slew a great number of them; nay, after this Ptolemy saw a terrible ghost, which prohibited his hurting those men; his very concubine, whom he loved so well, (some call her Ithaca, and others Irene,) making supplication to him, that he would not perpetrate so great a wickedness. So he complied with her request, and repented of what he either had already done, or was about to do; whence it is well known that the Alexandrian Jews do with good reason celebrate this day, on the account that they had thereon been vouchsafed such an evident deliverance from God. However, Apion, the common calumniator of men, hath the presumption to accuse the Jews for making this war against Physco, when he ought to have commended them for the same. This man also makes mention of Cleopatra, the last queen of Alexandria, and abuses us, because she was ungrateful to us; whereas he ought to have reproved her, who indulged herself in all kinds of injustice and wicked practices, both with regard to her nearest relations and husbands who had loved her, and, indeed, in general with regard to all the Romans, and those emperors that were her benefactors; who also had her sister Arsinoe slain in a temple, when she had done her no harm: moreover, she had her brother slain by private treachery, and she destroyed the gods of her country and the sepulchers of her progenitors; and while she had received her kingdom from the first Caesar, she had the impudence to rebel against his son:^[7]Sister's son, and adopted son. and successor; nay, she corrupted Antony with her love-tricks, and rendered him an enemy to his country, and made him treacherous to his friends, and [by his means] despoiled some of their royal authority, and forced others in her madness to act wickedly. But what need I enlarge upon this head any further, when she left Antony in his fight at sea, though he were her husband, and the father of their common children, and compelled him to resign up his government, with the army, and to follow her [into Egypt]? nay, when last of all Caesar had taken Alexandria, she came to that pitch of cruelty, that she declared she had some hope of preserving her affairs still, in case she could kill the Jews, though it were with her own hand; to such a degree of barbarity and perfidiousness had she arrived. And doth any one think that we cannot boast ourselves of any thing, if, as Apion says, this queen did not at a time of famine distribute wheat among us? However, she at length met with the punishment she deserved. As for us Jews, we appeal to the great Caesar what assistance we brought him, and what fidelity we showed to him against the Egyptians; as also to the senate and its decrees, and the epistles of Augustus Caesar, whereby our merits [to the Romans] are justified. Apion ought to have looked upon those epistles, and in particular to have examined the testimonies given on our behalf, under Alexander and all the Ptolemies, and the decrees of the senate and of the greatest Roman emperors. And if Germanicus was not able to make a distribution of corn to all the inhabitants of Alexandria, that only shows what a barren time it was, and how great a want there was then of corn, but tends nothing to the accusation of the Jews; for what all the emperors have thought of the Alexandrian Jews is well known, for this distribution of wheat was no otherwise omitted with regard to the Jews, than it was with regard to the other inhabitants of Alexandria. But they still were desirous to preserve what the kings had formerly intrusted to their care, I mean the custody of the river; nor did those kings think them unworthy of having the entire custody thereof, upon all occasions.