ואפיון הוסיף עוד ספור אחד על דבר היונים, וכל הספור מלא שקוצים עלינו, ודי לאמר עליו כדברים האלה: כאשר ירצה איש לדבר על דרכי צדקה ויראת אלהים, לא יאות לו לשכוח, כי קל יותר עון הטמא הבא אל הקדש מעון המחפא דברי תועבה על כהנים משרתי אלהים. אָכן גדול היה חשק האנשים האלה1הכונה לסופרים הנזכרים בראש פרק ז' (פוסידוניוס ואפולוניוס מולון, ואפיון עמם). ללמד זכות על המלך אשר חלל את הקדשים מרצונם לכתב דברי צדק ואמת עלינו ועל מקדשנו. כל חפצם היה להגן על אנטיוכוס2כן בהוצאת ניזה. בהוצאה הישנה: לעשות נחת רוח לאנטיוכוס, (למצוא חן בעיניו). ומכיון שלא היו הסופרים בני דורו, משמש זה בדרך העברה. ולכסות על עון מעלו בקדש, ועל כל התועבות אשר עשה לעמנו ממחסור הכסף, ועל כן הוסיפו עלינו עוד עלילות שקרים, אשר ידובּר בהן בעתיד. והנה אפיון היה לנביא חבריו3לאמר: ראש המדבּרים בשמם, המפרסם את דבריהם (שמוש יוספוס במלה ״נביא״ (Propheta) כאן דומה קצת ללשון המקרא: ״ואהרן אחיך יהיה נביאך״ (שמות ז', א')). וספר, כי אנטיוכוס מצא בבית המקדש מטה ואדם שוכב עליה, ולפניו שלחן מלא דשן מבשר דגת הים ובהמת הארץ ועוף השמים. ונבהל למראה זה, והאיש השוכב חרד לקראת המלך בבואו וראה את פניו כמחיש ישועה רבה ונפל לרגליו ופרש אליו את ימינו ובקש ממנו לקרא לו דרור. והמלך צוה לו לשבת ולספר לו, מי הוא ולמה הוא שוכן במקום הזה ומה הוא דבר המטעמים האלה, והאיש ספר לו בבכי ודמעות וביללה את צרת לבבו, ואמר כי הוא איש יוני, ובעברו במדינה הזאת למצוא לו מחיה, גזלו אותו פתאם אנשים נכרים והוליכו אותו אל ההיכל הזה וסגרו עליו ואין איש רואה את פניו, רק מפטמים אותו בכל מאכל תאוה. ולראשונה שמח על החסדים האלה אשר לא פלל להם, ואחרי כן החל לחשד בדבר, ולאחרונה אחזה בשרו פלצות; לסוף שאל את פי המשרתים הנגשים אליו שרש הדבר, ושמע מהם, כי יש חק נעלם ליהודים ועל פי החק הזה הם מכלכלים אותו, כי את החק הזה קבלו עליהם מקרוב לפני שנים אחדות, הם תופשים איש יוני הבא מארץ נכריה ומפטמים אותוֹ שנה שלמה, ואחרי זאת הם מוציאים את האיש אל אחד היערות וממיתים אותו בזבחם אותו לקרבן על פי משפטיהם ומנהגיהם, וטועמים ממעיו ונשבעים איש לרעהו על בשר זבח היוני לנטר שנאה ליונים כל הימים, ואחרי הדברים האלה הם משליכים את עצמות הנהרג אל אחד הפחתים. ואפיון הוסיף לספר, כי אמר האיש (לאנטיוכוס), אשר עוד ימים מספר נשארו לו לחיות והתחנן אליו לתת כבוד לאלהי היונים ולהפר את עצת היהודים הצמאים לדמו4 תרגמתי באופן חפשי את דברי המקור המעורפלים: בהוצאה הישנה: ״לירא (לכבד?) את אלהי היונים ולהתגבר בדמו על נכלי היהודים״. בהוצאת ניזה: לבוש מפני אלהי היונים ומפני נכלי היהודים העושים חיל (מנצחים) בדמו וכו׳. ולמלט אותו מן הרעה המוצאת אותו. – והנה המעשה הזה אינו עלילה נוראה המלאה שקרים בלבד, כי אם גם רשע אכזרי על כל גדותיו, ובכל זאת אין בו כדי לנקות את אנטיוכוס מעון חלול הקדש, כאשר אמרו בלבם האנשים האלה בכתבם את הדברים למען כבוד שמו. הן לא ידע אנטיוכוס את הדבר הזה לעת אשר גמר לעלות על המקדש, ורק בבואו שמה מצא דבר אשר לא פלל לו כאשר הודו אלה (הסופרים) בפיהם,5הפסוק המוסגר חסר בהוצאה הישנה. על כן חטא בזדון ועשה תועבה, ועל כרחם (של הסופרים האלה) היה איש אשר לא האמין באלהים. ואת המשפט הזה גוזרים עליו גם דברי השקרים הרבים אשר יקל מאד להכחישם מעצם המעשים, כי הנה דתינו שונות לא מדתי היונים בלבד, כי עוד הרבה יותר מדתי המצרים ועוד עמים רבים, והיש גוי וממלכה אשר לא באו משם אנשים להתגורר בארצנו, ומדוע רק על היונים לבדם קשרנו קשר לחדש את הברית בדמם השפוך? ואיך יתכן הדבר, כי כל היהודים יֵאספו אל הקרבן הזה, ובמעים (של הנרצח) יהיה כדי טעם רבבות אדם, כאשר ספר לנו אפיון? ומדוע לא כתב (אפיון), מי היה האיש הנמצא הזה ולא קרא לפנינו את שמו? ולמה לא שלח אותו המלך אל מולדתו ברב יקר? – הן אלו מצאה ידו לעשות כדבר הזה, יצא לו שם איש ירא אלהים ואוהב גדול ליונים, ובזה רכש לו את עזרת היונים כולם, משנאתם הגדולה ליהודים? אולם אעזב נא את הדברים, כי לא בדברים ורק במעשים יוָסר פתי חסר לב. הנה כל אשר ראה את בית מקדשנו בבנינו, ידע את תכונתו ואת טהרת קדושתך אשר נחשבה לחק ולא יעבר, כי ארבע חצרות (עזרות) במקדש מסביב, ובכל חצר וחצר נמצאה משמרת מיוחדה לה לבדה6הכונה, כי בכל אחת העזרות נוהגים דינים מיוחדים. על פי החק הקבוע. לכל אדם היה מותר להכנס אל החצר החיצונה (עזרת הנכרים) גם לנכרים, ורק על הנשים הנידות נאסר לדרוך בקרבה. אל החצר השניה (עזרת־נשים) באו כל היהודים הגברים והנשים, הטהורים מכל טומאת הגוף. ואל החצר השלישית (עזרת ישראל) באו רק הזכרים מקרב היהודים, אשר היו טהורים והתקדשו, ואל החצר הרביעית (עזרת הכהנים) באו הכהנים הלובשים את בגדי הכהונה, ואל הדביר (קדש הקדשים) באו רק הכהנים הגדולים בבגדי הקדש אשר להם לבד. וכל עבודת הקדש היתה קבועה מראש, ובסדר היו הכהנים באים אל המקדש בזמנם, כי חק היה להם לבוא אל המקדש לפנות בקר אחרי אשר נפתחו שעריו, ולהקריב שם את הזבחים ופעם שנית באו שמה בחצות היום, ואחרי כן נסגרו שערי המקדש. וגם אסור היה להביא אל המקדש (ההיכל) כל כלי, רק נמצאו בו כלי הקדש המונחים שם (תמיד), המזבח והשלחן וכלי הקטרת7turibulum. כף הקטורת? ואולי הכונה למזבח הזהב. באופן זה המזבח הראשון הוא מזבח העולה העומד מחוץ, לפני שער ההיכל. והמנורה, הכתובים כלם בספר התורה, ומלבד אלה לא היו כל סודות ותעלומות ולא נעשו דברי סתרים בקדש, ומעולם לא נעשה משתה בהיכל לפנים. על כל הדברים האלה אשר אמרתי יעידו כל בני עמנו פה אחד, וגם המעשים מוכיחים עליהם, ויען אשר נמצאו ארבע8המספר ״ארבע״ מתמיה, וכנראה צ״ל עשרים וארבע, לאמר כ״ד מחלקות הכהונה והמשמרות. משפחות כהונה ובכל אחת המשפחות היו חמשת אלפים איש ועוד יותר, היו הכהנים משרתים במקדש בימים הקבועים להם, וכאשר עבר זמן משמרתם מלאו חדשים את מקומם ובאו להקריב את הזבחים והתאספו במקדש בעצם היום ולקחו את המפתחות מידי הקודמים להם, וקבלו מהם גם את כל הכלים במספר, וכל דבר מאכל ומשקה לא הביאו אל המקדש. וגם אסור היה להקריב דברים כאלה (אוכלין ומשקין) אל המזבח, מלבד אלה שהוכנו למען הזבחים (המנחות והנסכים), ומה נוכל עוד לענות באפיון אשר לא חקר את כל הדברים האלה רק הגיש לנו דברי בדים אשר לא יאָמנו כי יסופרו? [חרפה וכלמה! המבאר הזה קבל עליו לספר לנו דברי הימים לאמתם],9כן בהוצאת ניזה. בתוצאה הישנה: ״חרפה וכלמה שלא יכול המבאר לתת לנו דברי הימים לאמתם״. וידע את עבודת בית מקדשנו, ולא זכר אותה, ותחת זאת בדא לו מעשה באיש יוני הנאסר במקדש ודבר בלחם סתרים ומטעמים רבים ונעימים וגם מעשה בעבדים10כן בהוצ' ניזה. כלומר ״משרתים״ (אלה שנגשו אל היוני בהיכל). בהוצאה הישנה: באנשי־אָון. הבאים אל המקום, אשר לא דרכה שם גם רגל נכבדי היהודים שלא יצאו משבט הכהונה, אלה הם דברי שקרים לשמם הכתובים ברשע ובזדון למען הוליך שולל את האנשים, אשר לא ירצו לחקר דבר אמת. בדברים האמורים למעלה, בדברי נבלה אשר אין כמוהם לרוע, נסו האנשים האלה להבאיש את ריחנו. He adds another Grecian fable, in order to reproach us. In reply to which, it would be enough to say, that they who presume to speak about Divine worship ought not to be ignorant of this plain truth, that it is a degree of less impurity to pass through temples, than to forge wicked calumnies of its priests. Now such men as he are more zealous to justify a sacrilegious king, than to write what is just and what is true about us, and about our temple; for when they are desirous of gratifying Antiochus, and of concealing that perfidiousness and sacrilege which he was guilty of, with regard to our nation, when he wanted money, they endeavor to disgrace us, and tell lies even relating to futurities. Apion becomes other men's prophet upon this occasion, and says that "Antiochus found in our temple a bed, and a man lying upon it, with a small table before him, full of dainties, from the [fishes of the] sea, and the fowls of the dry land; that this man was amazed at these dainties thus set before him; that he immediately adored the king, upon his coming in, as hoping that he would afford him all possible assistance; that he fell down upon his knees, and stretched out to him his right hand, and begged to be released; and that when the king bid him sit down, and tell him who he was, and why he dwelt there, and what was the meaning of those various sorts of food that were set before him the man made a lamentable complaint, and with sighs, and tears in his eyes, gave him this account of the distress he was in; and said that he was a Greek and that as he went over this province, in order to get his living, he was seized upon by foreigners, on a sudden, and brought to this temple, and shut up therein, and was seen by nobody, but was fattened by these curious provisions thus set before him; and that truly at the first such unexpected advantages seemed to him matter of great joy; that after a while, they brought a suspicion him, and at length astonishment, what their meaning should be; that at last he inquired of the servants that came to him and was by them informed that it was in order to the fulfilling a law of the Jews, which they must not tell him, that he was thus fed; and that they did the same at a set time every year: that they used to catch a Greek foreigner, and fat him thus up every year, and then lead him to a certain wood, and kill him, and sacrifice with their accustomed solemnities, and taste of his entrails, and take an oath upon this sacrificing a Greek, that they would ever be at enmity with the Greeks; and that then they threw the remaining parts of the miserable wretch into a certain pit." Apion adds further, that" the man said there were but a few days to come ere he was to be slain, and implored of Antiochus that, out of the reverence he bore to the Grecian gods, he would disappoint the snares the Jews laid for his blood, and would deliver him from the miseries with which he was encompassed." Now this is such a most tragical fable as is full of nothing but cruelty and impudence; yet does it not excuse Antiochus of his sacrilegious attempt, as those who write it in his vindication are willing to suppose; for he could not presume beforehand that he should meet with any such thing in coming to the temple, but must have found it unexpectedly. He was therefore still an impious person, that was given to unlawful pleasures, and had no regard to God in his actions. But [as for Apion], he hath done whatever his extravagant love of lying hath dictated to him, as it is most easy to discover by a consideration of his writings; for the difference of our laws is known not to regard the Grecians only, but they are principally opposite to the Egyptians, and to some other nations also for while it so falls out that men of all countries come sometimes and sojourn among us, how comes it about that we take an oath, and conspire only against the Grecians, and that by the effusion of their blood also? Or how is it possible that all the Jews should get together to these sacrifices, and the entrails of one man should be sufficient for so many thousands to taste of them, as Apion pretends? Or why did not the king carry this man, whosoever he was, and whatsoever was his name, (which is not set down in Apion's book,) with great pomp back into his own country? when he might thereby have been esteemed a religious person himself, and a mighty lover of the Greeks, and might thereby have procured himself great assistance from all men against that hatred the Jews bore to him. But I leave this matter; for the proper way of confuting fools is not to use bare words, but to appeal to the things themselves that make against them. Now, then, all such as ever saw the construction of our temple, of what nature it was, know well enough how the purity of it was never to be profaned; for it had four several courts[11]It is remarkable that Josephus here, and, I think, no where else, reckons up four distinct courts of the temple; that of the Gentiles, that of the women of Israel, that of the men of Israel, and that of the priests; as also that the court of the women admitted of the men, (I suppose only of the husbands of those wives that were therein,) while the court of the men did not admit any women into it at all. encompassed with cloisters round about, every one of which had by our law a peculiar degree of separation from the rest. Into the first court every body was allowed to go, even foreigners, and none but women, during their courses, were prohibited to pass through it; all the Jews went into the second court, as well as their wives, when they were free from all uncleanness; into the third court went in the Jewish men, when they were clean and purified; into the fourth went the priests, having on their sacerdotal garments; but for the most sacred place, none went in but the high priests, clothed in their peculiar garments. Now there is so great caution used about these offices of religion, that the priests are appointed to go into the temple but at certain hours; for in the morning, at the opening of the inner temple, those that are to officiate receive the sacrifices, as they do again at noon, till the doors are shut. Lastly, it is not so much as lawful to carry any vessel into the holy house; nor is there any thing therein, but the altar [of incense], the table [of shew-bread], the censer, and the candlestick, which are all written in the law; for there is nothing further there, nor are there any mysteries performed that may not be spoken of; nor is there any feasting within the place. For what I have now said is publicly known, and supported by the testimony of the whole people, and their operations are very manifest; for although there be four courses of the priests, and every one of them have above five thousand men in them, yet do they officiate on certain days only; and when those days are over, other priests succeed in the performance of their sacrifices, and assemble together at mid-day, and receive the keys of the temple, and the vessels by tale, without any thing relating to food or drink being carried into the temple; nay, we are not allowed to offer such things at the altar, excepting what is prepared for the sacrifices. What then can we say of Apion, but that he examined nothing that concerned these things, while still he uttered incredible words about them? but it is a great shame for a grammarian not to be able to write true history. Now if he knew the purity of our temple, he hath entirely omitted to take notice of it; but he forges a story about the seizing of a Grecian, about ineffable food, and the most delicious preparation of dainties; and pretends that strangers could go into a place whereinto the noblest men among the Jews are not allowed to enter, unless they be priests. This, therefore, is the utmost degree of impiety, and a voluntary lie, in order to the delusion of those who will not examine into the truth of matters; whereas such unspeakable mischiefs as are above related have been occasioned by such calumnies that are raised upon us.