בו יבאר איכות מצות הלואה
א. הנה בפרקים הקודמים בארנו חובת הלואה מי שידו משגת לזה, ועתה נבאר את איכות מצות הלואה. צריך להתנהג בזה כמו לענין צדקה, דצריך לזהר לתנה בסבר פנים יפות, ולא בפנים זעומות. וכדאתא באבות דרבי נתן (פרק י"ג ד'): והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. כיצד? מלמד, שאם נתן אדם לחברו כל מתנות שבעולם, ופניו זעומות בארץ - מעלה עליו הכתוב כאלו לא נתן לו כלום וכו', כן נפסק ביורה דעה בסימן רמ"ט סעיף ג'. כן הוא הדין לענין הלואה - צריך לזהר שלא להנהיג בו אז מנהג בזיון חלילה, אלא ילונו בסבר פנים יפות. [ועין לעיל בפרק תשיעי, שבארנו הדבר היטב]. ויתבונן בעצמו, אלו הוא היה צריך להשיג איזה טובה מחברו, כמה הוא רוצה שחברו יקבלנו בפנים יפות; כן יתנהג הוא גם כן עם רעהו. וכן פרש רש"י בחומש פרשת משפטים על הפסוק (שמות כ"ב כ"ד): "אם כסף וגו'" וזה לשונו: דבר אחר, "את עמי", שלא תנהג בו מנהג בזיון בהלואה, שהוא עמי. "את העני עמך", הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה עני. ובפרט אם הלוה הוא איש מך, ובהלואה זו שילוהו יחזיק בידו שיהיה יוכל להשתכר, ולא יפל ויצטרך לבריות, דלהרמב"ם (פרק י' ממתנות עניים ה"ז) והשלחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ט סעיף ו') מצוה זו היא בכלל צדקה, בודאי צריך להתנהג בה כמו לענין צדקה, וכמו שכתבנו. ומטעם זה, אם לא יוכל להלותו מאיזה סבה שהיא, גם כן יתנהג בזה כמו לענין צדק (בסימן רמ"ט הנ"ל), דהינו, שלא יגער בו, ולא יגביה קולו עליו כדרך עלי צרי עין, שלבד שאינו מיטיב עמו, עוד הוא גוער עליו, על מה שדפק לו את פתחו בענין זה; אלא ידבר לו בדברים רכים, ויראה לו לבו הטוב, שרצונו להלות לו, אלא שאין בכחו עתה מאיזה טעם. כלל הדבר: ככל הענין, שהיה רוצה שחברו יתנהג עמו, אלו הוא היה נצרך לזה, כן יתנהג הוא עם חברו, וכפרוש רש"י הנ"ל. ואיתא באבות דר' נתן הנ"ל: המקבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב, כאלו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם.
ב. ועתה נדבר מענין עשית המצוה לשמה. הנה חז"ל אמרו (פסחים ח'. ושאר מקומות): האומר, סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני, או שאהיה בן עולם הבא - הרי זה *הגה"ה. ולכאורה הסגיא תמוה, דכאן קרי לה צדיק גמור, ובדף נ': בפסחים אמר ר' יהודה אמר רב: לעולם יעסק אדם בתורה ובמצות, אפילו שלא לשמה; שמתוך שלא לשמה בא לשמה. משמע, אבל זה גופא איננה מצוה גמורה. ובסוטה כ"ב: אמרו לה אביי ורבא לתנא: לא תתני, פרוש מאהבה, פרוש מיראה. דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסק אדם וכו', ועין ברש"י שם, משמע דאם עושה משום שכר, הוא גם כן בכלל שלא לשמה. אבל כד נעין היטב ברש"י בפסחים ח'. בסוף העמוד דבור המתחיל 'וכהאי גונא', ובעמוד ב' דבור המתחיל 'הרי זה' וכו', ניחא. דאם הוא מכון לקים המצוה, ומכון גם כן לתועלת עצמו, אז הוא מצוה גמורה; אבל אם הוא מכון רק לתועלת עצמו בזה או בבא, ולא לשם מצוה כלל, אז הוא מקרי מצוה שלא לשמה, וכדקימא לן בעלמא - מצות צריכות כונה, ואם לאו - לא קים המצוה כדין. [ואין לומר, דלענין צדקה וחסד, כיון שהעני מקבל הטובה, לא בעינן כונה כלל, ובכל גוני מקרי מצוה גמורה; דאם כן יפל קושית הגמרא שם בפסחים ח'., מה שמקשה, וכהאי גונא לאו מצוה היא, והתניא]. ומה שאמר בסוטה (כ"ב:): לא תתני, פרוש מאהבה, פרוש מיראה, דאמר ר' יהודה אמר רב: לעולם יעסק וכו'; בעל כרחך צריך לפרש, דהינו היכא שהוא מכון רק לתועלת שכר או מיראת הענש, ולא לשם מצוה כלל, אז הוא מקרי מצוה שלא לשמה. [וכן היכא שהוא מכון רק שיכבדוהו בזה, גם כן הוא בכלל הזה, כמו שפרש רש"י בברכות י"ז; וכן כתבו התוספות שם (ד"ה העושה) ובתענית דף ז'.; אלא דקשיא לי: לפי מה שפרש רש"י שם בסוטה, דבור המתחיל 'מעשה שכם', דהינו, כדי שיכבדוהו, עין שם. אם כן הוה לה לאביי ורבא שם גם כן לומר דלא תתני פרוש שכמי, דהוא בכלל הא דאמר ר' יהודה אמר רב: לעולם יעסק אדם וכו', אלא ודאי דסבירא להו לאביי ורבא דזה גרע ממצוה שלא לשמה, וסותר לדברי רש"י בברכות הנ"ל. אך היכא דהוא מכון למצוה, והוא רוצה גם כן שיכבדוהו, בודאי מצוה היא, ואפשר דהוא בכלל לשמה]. ואין להקשות, דאם כן, מה הקשה התוספות שם בפסחים הנ"ל מהא דתנן (אבות א' ג'): אל תהיו כעבדים וכו', יתרצו, כשמכון רק בשביל הפרס. יש לומר, דעדיפא מתרצי, דאפילו היכא שאין מכון בעת הפעלה לשם שכר בלחוד, מכל מקום כיון שלבסוף, כשלא יגיע לו הפרס, הוא תוהה על העבר, לא מקרי מצוה. ודע, דהתוספות בסוטה (כ"ב:), דבור המתחיל 'לעולם', סוברין, דמה שאמרו דאם מחשב, בשביל שיהיה בן עולם הבא - הרי זה צדיק גמור, מכל מקום הוא בכלל מצוה שלא לשמה; אבל מהתוספות דפסחים הנ"ל וכן מרש"י שם לא משמע כן. וכן פשטא דלשנא ד'הרי זה צדיק גמור' לא משמע כן, וכמו שכתבנו מתחלה. צדיק גמור [הינו, בדבר זה. רש"י].
והוא הדין כל כהאי גונא (כיוצא בזה), שמכון שיהיה לו גם כן טובה מזה. והטעם בכל זה, מפני שבעצם קים מצות בוראו, במה שאומר, "סלע זו לצדקה", ולכן אף שכון שיהיה לו גם כן הנאה מזה, לא נתבטל המצוה. ופשוט דהוא הדין בעניני החסד, אם מפריש מעות על גמילות חסדים, או שמלוה איזה דינר לחברו, וחושב בנפשו שהוא עושה מצוה זו כדי שיחיו בניו, או שיצליח בנכסיו, או שיזכה לעולם הבא, אף על פי כן מקרי מצוה גמורה. כיון שבאמת מכון לעשות המצוה שכתובה בתורה, אך שהוא רוצה שייטיב לו השם יתברך גם כן עבור זה בזה או בבא, מצוה גמורה היא. [ואין סתירה לזה ממה דקימא לן בארח חיים סימן ס' סעיף ד': מצות צריכות כונה, והינו, שיכון לשם מצוה, דהכא נמי קמכון לשם מצוה, *אך וכו'. אין סתירה לזה ממה שכתב בספר 'יש נוחלין', שעקר המצוה הוא רק כשעושה המצוה לשם השם שצוה על זה, דכונתו שיהיה המצוה על גדר היותר נעלה, כדי שיפעל פעלת קדשתה מעלה מעלה בכל העולמות; ולכך צריך לכון בעת העשיה בגדר היותר מבחר וטוב, וזהו טעם מה שכתבתי בפנים, ויותר טוב וכו'. אך שהוא רוצה, שייטיב לו השם יתברך גם כן -עבור זה; על כן מצוה שלמה היא]. ויותר טוב אם הוא מכון בהמצוה רק לשם השם, שצוה -על זה בתורה; כי אז על ידי כח קדשת המצוה, שנעשית על אפן היותר נעלה, נתעורר למעלה על ידי זה מדת החסד מאד ומאד, ונמשך מדת החסד על כל מציאות הבריאה.
ג. ודע עוד, דאפילו אם האדם רואה, שלא יוכל לפעל בעצמו לחשב לשם מצוה, ורצונו הוא רק לתועלת עצמו, כדי שיהיה לו הצלחה בעניניו, או כדי שיהיה נחשב לאיש בין האנשים, על ידי שהוא עושה צדקה וחסד, אף על פי כן אל ירפה ידיו מן המצוה מחמת זה, כדאמרינן בגמרא (פסחים נ':): לעולם יעסק אדם בתורה ובמצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. [וכמו שפרשו רש"י ותוספות ברכות י"ז.]. ומגיע על ידי זה גם כן חסד ה' על הבריאה, אך לא על כל הבריאה, כי אם עד השמים. וכדאמרינן בגמרא (פסחים נ':): כתוב אחד אומר (תהלים נ"ז י', א): "עד שמים חסדך", וכתוב אחד אומר (שם ק"ח ה'): "מעל שמים חסדך". לא קשיא: כאן בעושים לשמה, כאן בעושים שלא לשמה. ומוכח מן הגמרא [בבא בתרא דף ט'; דקאמר שם: ואף על פי כן נחשב לצדקה, עין שם], דבכל גוני (בכל האפנים) שהאדם עושה, חושב הכתוב דבר זה לצדקה. והוא הדין בענין חסד כהאי גונא. ואמרו חז"ל (ספרי פרשת כי תצא פסקה רפ"ג), דאפילו אם אבד סלע ומצאה עני, קבע לו המקום זכות על זה. ואיתא במדרש תדשא פרק י"ב: שלשה טכסים הן הקרבנות: עולה, שלמים וחטאת; ושלש כתות הם של צדיקים: אהבה, בקשה, יראה. העולה כנגד אהבה, והשלמים כנגד -ה-בקשה, ו-החטאת כנגד -היראה. העולה נקרבת לכבוד -הקדוש ברוך הוא בלבד, אבל השלמים והחטאת כנגד עצמנו.
יקרה היא האהבה, (אלא) שיש צדיקים עובדים את המקום באהבה, ונותנים כבוד ויקר למלכותו. מפני שהוא לבדו קים את הכל, ובטובו הרב ברא את עולמו במאמר ולא בעמל; והוא אלוה ואב ומלך וגבור וחכם וטוב ורחום וסובל את הכל ומלא את הכל - את העליונים ואת התחתונים - ומכלכל בריותיו ויודע רזי עולם, ומיטיב לרעים ולטובים, ומאריך לרשעים בעבור ישובו ויחיו. על כל הטובות האלו הצדיקים אוהבים את המקום, ונותנים לו הלל ושבח על כל מעשיו הגדולים, ועל זה העולה נקרבת.
ואיזה היא הבקשה? (אלא) שיש עובדים את המקום, ומפילים תחנות ובקשות, ושואלים ממנו כל מדה טובה בשביל הנאת עצמן. כגון: חכמה, בינה ודעת וארך ימים, רפואה ואשה משכלת ובנים ישרי לבב והצלחת מעשים, ועשר וכבוד ונכסים וכו' - זה היא הבקשה, ועליה זבחי שלמים מתקרבים.
טכם יראה, איזה היא היראה? שיש עובדין את המקום ביראה גדולה ובפחד מרבה. והן מתפללין להציל מן הקללות, הכתובים על המו -עלים במצותיו, על העוברים פקודיו של מקום - בין בעולם הזה, בין בעולם הבא. בעולם הזה מן החלאים והמכות והמכאובות, ושלא יצטרכו לבריות, ושלא ימשלו בהם זרים, ולא יראו מיתה, או דבר רע בבניהם ובבנותיהם, וכדי שימלאו ימיהם בטוב ובברכה; ובעולם הבא - להנצל מן הפרעניות ומן המשחית, ומן יקידת אש של גיהנם, העתידה ללהט ולבער את הרשעים ליום הדין הגדול. זו היא היראה, ועליה -החטאת נקרבת.
אבל כמו ששלשה הללו - בין העולה, בין החטאת, בין השלמים - מקריבים בבית אחד על ידי כהן אחד לשם אלקים אחד, ושלשתם שוים; כך הצדיקים - בין באהבה, בין בבקשה, בין ביראה שוים אלו לאלו. שכלם בצל הקדוש ברוך הוא חסים, והאוהב - אותו אוהב, והמבקש - ממנו הוא מבקש, והמתירא - ממנו הוא מתי. רא; עד כאן לשון המדרש.
הרי לפניך, דאף שכל אחד יש לו מדרגה בפני עצמה, ויקרה היא מדת האהבה מאד, מכל מקום, כלם חביבים לפני השם יתברך. שאף בשלמים (יקרא ג' ט"ז) וחטאת (שם ד' ל"א) נאמר: "לריח ניחח לה'". ומכל זה נשמע לעניננו, דהינו, צדקה וחסד, *ואף שהארכנו הרבה בענין זה, ובררנו ממדרשי חז"ל, דבכל גוני מקבל האדם שכר על הפעלה הטובה שעושה. וכבר אמרו חז"ל (ב"ק ל"ח:), שאין הקדוש ברוך הוא מקפח אפילו שכר שיחה נאה, מכל מקום יש נפקא מנה רבה בין העושה הפעלה שלא לשם מצוה, ובין העושה לשם מצוה, שאז מגיע גדל התקון הנעשית מהמצוה למעלה מעלה. וכמו שאמרו חז"ל (פסחים נ':), שעל זה אמר הכתוב (תהלים ק"ח ה'): "מעל שמים חסדך". והטעם, שכפי עשיתה - כן כח תקונה. אם עשיתה הוא רק בגשמיות הפעלה ולא בכונה כלל, אז אין בכחה לפעל למעלה בעולם הרוחני, ומתפשט עבור זה חסד ה' רק על העולם הזה, שהוא עולם הגשמי; מה שאין כן, אם מכון לשם מצוה, יש בכח המעשה ההיא קדשה רבה, ופועל קדשתה למעלה מעל השמים. וכבר מבאר בזהר הקדוש גדל התעוררות קדשה בכל העולמות, שנעשית על ידי עשית המצוה בשלמות. על כן, מה טוב לאדם שירגיל עצמו, שבעת שעושה איזה דבר שיש לה שרש בתורה, כגון, מצות הלואה, שמקים בזה המצות עשה (שמות כ"ב כ"ד) ד"אם כסף תלוה", או שתומך ידי העני במה שנותן לו מלאכה להשתכר וכל כהאי גונא, שמקים בזה המצוה (ויקרא כ"ה ל"ה) ד"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו", או שמשלם פעלת שכיר בזמנו, שמקים בזה המצוה (דברים כ"ד ט"ו) ד"ביומו תתן שכרו" וכל כהאי גונא דברים המצויים תמיד, שהם דברים העומדים ברומו של עולם, שהם מצות עשה גמורים בתורה; מה טוב הוא שיכון בעת הפעלה לקים המצות עשה שלה, שאז נעשית המצוה בגדר השלמות. ורבות פעמים חשבתי על מה שאנו אומרין בודוי: סרנו מצותיך וממשפטיך הטובים ולא שוה לנו - הינו, שאפילו אינו שוה בעינינו עבודת השם יתברך לעניני עסקינו. דאלו בעניני עסקינו, אם אנו מוכרין איזה חפץ, כמה אנו משתדלין ליפות ולפאר אותו, כדי שיהיה לרצון לפני הקונה, וירויח מזה איזה גרגרי כסף; ואף שבאמת אין טוב כל כך, מכל מקום הוא משתדל בכל עוז שייטב לפני הקונה. וכל שכן אם החפץ הזה הוא טוב בעצם מאד, כגון, שיש לו למכר אבן טוב ויקר המאיר - היעלה על לב המוכר, שילבישהו במלבוש עב מלמעלה, ויכסה אורו ואדרבה, בכל כחו הוא מצחצח את האבן, כדי שיתגלה לפני הכל את רב יקרו. ואלו בעניני המצות, שתלוי בזה כל עולם קדשתו של האדם וחיותו לנצח [וכמו דכתיב (במדבר ט"ו מ'): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלקיכם"; (ויקרא י"ח ה'): "ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם"], יש כמה דברים שהוא יקר ונחמד מפז - שהוא מצות עשה גמורה בתורה, כמו דברים הנ"ל וכיוצא בהם, שהוא מצוי בכל עת ובכל שעה; ואנו בעצמנו משפילין את העסק הטוב והנבחר ההוא, שכמה פעמים חסרים פרטי המצוה שצריך להמצוה ההיא, וגם מחשבת המצוה, שאינו חושב כלל בעת הפעלה לשם מצוה; ואף שגם עבור פעלה זו לא יקופח שכרו וכנ"ל, מכל מקום מקטין בזה את המצוה מאד, ולא ימצא כזה בעניני העסק, שיקטין האדם בעצמו את עסקו; ואדרבה, מרחיבו כל מה שיוכל. אין זאת, כי אם שבעונותינו הרבים, אין אנו חושבין כלל עניני עולם הבא לעסק. על כן אשרי האיש הנבון ומשכיל בפעלותיו, שיעשו על גדר השלמות. הינו, שיעשה הפעלה הטובה בעבור שהיא מצות ה', ויתקדש על ידי זה לה'. וזה שכתוב (במדבר שם): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלקיכם". והינו, שהוא עושה אותם בעבור שהם מצות ה'. שבכל אפן שיעשה, הוא חביב לפני השם יתברך.
אך זה צריך לזהר, שלא יעשה הצדקה וחסד כדי להתפאר אחר כך בזה נגד אחרים, כי בזה מקלקל המצוה לגמרי. [הגהה. עין בירה דעה סימן רמ"ט סעיף י"ג בהגה, שכתב שם, דלא יתפאר אדם בצדקה שנותן; ואם מתפאר, לא די שאינו מקבל שכר וכו', ועין בהגר"א שם, שצין על זה מהא דבבא בתרא (דף י':): נענה רבן גמליאל ואמר (משלי י"ד ל"ד): "צדקה תרומם גוי וגו'". כל צדקה וחסד שעושין וכו', שאין עושין אלא להתיהר בהן וכו' [הינו להתפאר]. ואף דבגמרא שם מירי, שעשה לכתחלה על מנת להתיהר סבירא להו להפוסקים, דחד דינא להו. ולעניות דעתי לא ידעתי מנין להו, דלא מצינו שאדם אובד צדקותיו שעשה, כי אם בתוהה על הראשונות. ואף דיש לו עתה חטא, במה שמתגאה ומתפאר, הלא מכל מקום אינו תוהה על עצם המצוה שעשה מתחלה. עד כאן הג"ה]. אלא יתבונן האדם תמיד, שכל מה שיש לו, הכל הוא משל הקדוש ברוך הוא, וכמה דכתיב (דברי הימים א', כ"ט י"ד): "כי ממך הכל ומידך נתנו לך".