בו יבאר גדל החיוב של פרעון חוב
הנה עד כה בארנו גדל המצוה של הלואה, ועתה נבאר את גדל החיוב, שמטל על הלוה לפרע חובו. אמרו חז"ל (כתבות פ"ו.): פריעת חוב מצוה היא, ולא יוכל להשתמט עצמו מזה, כמו שאינו יכול לפטר עצמו מסכה ושופר ותפלין, עין שם בגמרא. בוא וראה, עד כמה גדול כח החיוב הזה. שהרי אמרו חז"ל (בבא מציעא קי"ג:) דמסדרין לבעל חוב [הינו, מי שאינו משלם בעצמו, ובא המלוה לגבות בכח בית דין], ומניחין לו מזון שלשים יום וכסות על שנים עשר חדש ולא יותר, וכלי אמנות שהוא מכרח למלאכתו; וכל שאר מטלטליו וספריו וקרקעותיו מוכרין הכל בשביל בעל חוב, ואין מניחין אפילו למזונות אשתו ובניו, דכל מה שיש לו משעבד בשביל חובו. והמונע את עצמו מלפרע חובו כשיש לו, מפני אלמות שיש בו, הוא עובר על מה שכתוב בתורה (ויקרא י"ט י"ג): "לא תעשק את רעך וגו'". וכדאיתא בחשן משפט סימן שנ"ט סעיף ח': איזהו עשק? זה שבא ממון חברו לתוך ידו ברצון הבעלים. וכיון שתבעוהו - כבש הממון בחזקה, ולא החזירו. כגון, שהיה לו ביד חברו הלואה או שכירות, והוא תובעו, ואינו יכול להוציא ממונו, מפני שהוא אלם וקשה, עד כאן לשונו.
וגם אמרו חז"ל (במדבר רבה י"ח י"ב): ארבעה נקראו רשעים, ואחד מהם הלוה ואינו משלם, שנאמר (תהלים ל"ז כ"א): "לוה רשע ולא ישלם". וכמה יש לו לאדם להתביש מעצמו, כשיודע שהיכלת בידו לפרע, והוא מונע עצמו מזה, ומביא על עצמו שם רשע. דהלא אם יקראהו חברו 'רשע', -אפילו בינו לבין עצמו, שלא הגיע לו על ידי זה שום בזיון, אף על פי כן יכעס עליו מאד עבור זה; וכל שכן בזה שגרם לעצמו, שנקרא שמו רשע עבור זה, כמה מהכלמה והחרפה ישיגהו לבסוף לעתיד לבוא, כשיתפרסם שמו זה לפני רבי רבבות מחנות קדושות, כמו שכתבו הספרים הקדושים, שכל עניניו של אדם נכרזין ונתפרסמין למעלה לפני כל; ואף שהוא מיפה עצמו לפני אנשי גילו, שאין לו אשם בזה, הלא לפני ה' גלוי גדל עולתו. וזהו כונת חז"ל באבות (ב' י"ג): ואל תהיה רשע בפני עצמך. [ובפרט אם הוא תלמיד חכם - עונו גדול מאד - ומאד, שמתחלל שם שמים על ידי זה. ועובר עוד מלבד כל אלו הנ"ל על לאו (ויקרא כ"ב ל"ב) ד"לא תחללו את שם קדשי". וגדולה מזו אמרו (יומא פ"ו.): היכי דמי חלול השם? כגון דאקיף ולא יהיב דמי לאלתר; וכל שכן בזה שאינו משלם כלל]. ואיתא בחשן משפט סימן צ"ז סעיף ד': אסור ללוה לקחת הלואה ולהוציאה *עין בסמ"ע וט"ז שם, שבארו את הענין היטב. ומכלל דבריהם אנו למדין, דכל שנוטל ממון מחברו על איזה עסק, יזהר שלא לשנות הממון לצרכי עצמו, אם על ידי זה לא יהיה לו אחר כך במה לשלם להמלוה, כי לא על אפן זה הלוהו. ובעונותינו הרבים, יש אנשים שמפקר אצלם בשאט נפש ממון אחרים, שעמלו ויגעו בהן בזעת אפיהם. ולפעמים יגיע זאת עד נפשם ונפש ביתם ממש, על ידי שמורידים אותם פתאם מנכסיהם מהונם ומכבודם. ועל העלובים האלו נוכל לאמר מה שאמר הכתוב (קהלת ד' א'): "והנה דמעת העשקים ואין להם מנחם ומיד עשקיהם כח ואין להם מנחם" (ועין מה שכתבתי בקונטרס 'שפת תמים' פרק ד'). והאנשים האלו החומסים, לבם בריא להם כאולם, שיושבים בהיכליהם בכבודם, ומתענגים על דמי חבריהם [דמים ממש], ואינם יודעים כי לבסוף יגיע זה לנפשם גם כן. וכדכתיב (משלי כ"ב כ"ג): "וקבע את קבעיהם נפש". השם ישמרנו מדעתם ומחשבותם. שלא לצרך ולאבדה, עד שלא ימצא המלוה ממה לגבות חובו. ואם עושה כן נקרא רשע; וכל שכן היכי שיש לו, ואינו רוצה לשלם - כמה גדול עונו עבור זה. גם צריך לידע, שממון אחרים, שנשאר ביד האדם בעול, לבסוף לא יצליח, וכדכתיב (ירמיה י"ז י"א): "עשה עשר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו". [ו"יעזבנו" קאי על שניהם. כי פעמים יעזב העשר את האדם, ולפעמים להפך], ויכלה גם את יתר הפלטה שיש לו בעצמו מכבר. וכדאיתא במסכת דרך ארץ זוטא פרק ג': אם נטלת את שאינו שלך את שלך יטלו ממך. וענין השמירה מממון אחרים נכלל במה שאמר הכתוב (מיכה ו' ח'): "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט וגו'". כי כל זה הוא בכלל חקי המשפט, להיות האדם זהיר שלא לעשות עול לחברו, ועין לעיל בפרק א', שהארכתי בענין זה.
והשומר עצמו להתנהג בדרך המשפט, הוא מהמקרבים ישועת ה' על ישראל, וכדכתיב (ישעיה נ"ו א'): "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות". ועין מה שכתבנו בקונטרס שפת תמים בפרק ג' וד' וה'.
תם ונשלם החלק השני