דיני פרט ועוללות ובו כ"ח סעיפים
כבר נתבאר בסי' א' דבכרם יש ד' מתנות לעניים פרט ועוללות שכחה ופאה ופרט הוא במקום לקט בתבואה ונתוסף בה עוללות וזה מפורש בתורה בפ' קדושים וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט וגו' והא דכתיב בפ' תצא כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך זהו בשכחה כמ"ש שם ואם לא נתנן לעניים בשעת בצירה נותנן אח"כ ואם איבדן או אכלן לוקה ולא מהני תשלומין כמו שבארנו שם בפאה ובשארי מתנות עניים ע"ש (ופרט הוא הגרגר הנופל כמו שתרגם אונקלס ובתרא דכרמך ונ"ל דפרט הוא כמו פרד דאותיות דטלנ"ת מתחלפים שנפרד מן האשכול ואין לו דומה במקרא ומזה הוא לשון פרט וכלל דפרט הוא מה שנפרד מהכלל ובקורקו כתב לשון פרס ודוחק):
איזהו פרט זהו גרגיר אחד או שני גרגרים הנפרטים מן האשכול בשעת הבצירה וכמו דבלקט שני שבלים לקט ג' אינם לקט כמ"ש בסי' ח' משום דכתיב לעני ולגר כמו כן בפרט ג' גרגרים אינם פרט כשנפלו בבת אחת ושייכים לבעה"ב וכמו דבלקט בעינן שיפלו מידו או ממגלו דרך קצירה לא ע"י סיבה כמ"ש שם ה"נ בפרט כן הוא והיינו אם היה בוצר וכרת את האשכול והוסבך בעליו ונפל לארץ ונפרט אינו פרט וכן כל כיוצא בזה כגון שהכהו קוץ ונפל לארץ דכל שלא מעצם הבצירה אינו פרט ולמדנו זה מלקט של תבואה כמו שבארנו שם דנפקא לן מקרא (ובמשניות החדשים בפי' מלאכת שלמה כתב בשם הר"ש שיריל"ו דילפינן דכאן כתיב פרט ועוללות בחד קרא ובתצא כתיב כי תבצור כרמך לא תעולל וגו' מה עוללות בשעת בצירה אף פרט כן למעוטי אם נפרט מחמת דבר אחר):
וכתב הרמב"ם בפ"ד דין ט"ז היה בוצר ומשליך לארץ כשמפנה האשכולות אפילו חצי אשכול הנמצא שם הרי הוא פרט עכ"ל ויש שם גירסא שמוסיף לומר וכן אשכול שלם שנפרט שם הרי הוא פרט עכ"ל וצריך ביאור, והנה בירושלמי (פ"ו הל' ד') במשנה דשכחה אומר ר"א בשם ר' חייא רבה חצי אשכול פרט תני ר' חייא חצי אשכול או אשכול שלם פרט ופריך והתנן שני גרגרים פרט ומתרץ ר' אמי בקוצר ומניח תחת הגפן עכ"ל ונלע"ד דה"פ דוודאי בשעת בצירה משום עצם דין פרט אינו אלא בשני גרגרים ולא בשלשה וכ"ש חצי אשכול ואשכול שלם אבל כשקצרן והניחן תחת הגפן ושכחן אפילו חצי אשכול או אשכול שלם הוי כפרט כלומר מפני דין שכחה שהרי גם בכרם יש שכחה ולכן אסמכיה לדין שכחה וקורא לזה פרט כלומר כפרט והרמב"ם פסק כר' חייא דאפילו אשכול שלם הוי כפרט אבל האמת הוא שכחה וכמו דבתבואה יש שכחה במחובר כמו קמה ושכחה בתלוש בעומרים כמו כן בגפנים שכחה במחובר ששכח גפן במחובר ושכחה בתלוש ששכח אשכולות ונ"ל דכשם שג' עומרין לא הוי שכחה כמו כן ג' אשכולות (כנלע"ד):
איזהו עוללות שנינו במשנה (פ"ו מ"ד) כל שאין לה לא כתף ולא נטף ויתבאר בסעי' הבא מהו כתף ונטף וז"ל הרמב"ם שם איזהו עוללות זה אשכול הקטן שאינו מעובה כאשכול שאין לו כתף ואין ענביו נוטפות זו על זו אלא מפוזרות יש לה כתף ואין לה נטף יש לה נטף ואין לה כתף הרי היא של בעל הכרם ואם ספק לעניים עכ"ל דאע"ג דכל ספק בממון אוקמא בחזקת בעלים במתנות עניים שאני דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו כמ"ש גבי לקט בסי' ח' סעי' י"א ע"ש:
איזהו כתף דהנה השרביט האמצעי של האשכול מחוברים בו אשכולות קטנות הרבה וכשהן שוכבים זה על זה כמשא שעל כתפו של אדם הוא נקרא כתף אבל כשהן מחוברין לשרביט אחד לכאן ואחד לכאן אין כאן כתף ונטף הן הגרגרים של העגבים המחוברים בסוף השרביט שרגילים להיות תלויות שם ענבים הרבה ועל שענביו נוטפות למטה נקרא נטף ועוללות מקרי שאין להן כתף ונטף והן כעוללים לפני הגדולים וספק מקרי כשהאשכולות הקטנות התלויות בשרביט נראות כמו שוכבות זו על זו ואין שוכבות יפה דהוה ספק אם מקרי כתף אם לאו (הרע"ב וכן נראה מהר"ש ופי' זה מסכים כפי התוספתא והירושלמי פ"ז ה"ג ע"ש):
והרמב"ם שם כתב איזהו כתף פסיגין המחוברין בשדרה (זהו שרביט האמצעי) זו על גב זו נטף ענבים המחוברות בשדרה ויורדות והוא שיהא כל הענבים שבעוללות נוגעין בפס ידו וכו' עכ"ל וזהו בירושלמי שם וה"פ דעוללות לא הוה אא"כ הענבים אינם מלאים הרבה זה בתוך זה באופן שכל הענבים כשיניחם על פס ידו לא יגעו כולם בידו דרק החצונות יגעו ולא הפנימיות אבל כשאינם רק היקף אחד חצון הרי כולם יגעו בפס ידו (והראב"ד השיג עליו ממאי דמקשה שם מעשה ששקלו עוללות שבע ליטרין ואיך יכנוסו בפס היד ומתרץ שאם נתנם על גבי טבלא שכולם יגעו בטבלא ע"ש אינה השגה כלל דהכוונה אחת היא שיהו רק חצוניות אלא אם גדול בכמותו לא יגעו בטבלא דבידו לא יכנוסו אבל ברוב ענבים שבזמנינו אינו כן ולכן נקיט הרמב"ם כפי הלשון הקודם ועמ"ש בכ"מ ובמה"פ והכל אחד וכמ"ש ודו"ק):
שנינו במשנה שם המניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר ה"ז גוזל את העניים כלומר דכשיעשה כן לא יפול הפרט ואמרו על זה בירושלמי הדא אמרה פרט בנשירתו קדש כלומר דשייך לעניים קודם שנפלו על הארץ דאל"כ למה לא יניח הכלכלה תחתיו (רא"ש) ואע"ג דהעני אינו זוכה עד שיגיע לידו כמ"ש בס"ס ג' מ"מ שייכים לכלליות העניים רק כל עני בפרטיות אינו זוכה כל זמן שלא הגיע לידו וזהו ממש הדין שכתבנו בלקט בס"ס ח' שבנשירת רובו נעשה לקט וגם כאן הכוונה בנשירת רובו כמו בשם ע"ש היטב:
יש מי שמסתפק כיון דפרט ועוללות אינו נוהג רק בכרם ולא בשארי אילנות וכרם לא הוי רק בחמשה גפנים כמבואר בפ"ד דכלאים אם נוהג גם בגפן יחידית דלא נקרא כרם (תוס' אנ"ש) ולי אין ספק בזה והרי גם בכלאים כתיב לא תזרע כרמך כלאים ואטו אין דין כלאים בגפן יחידית רק דשיעור יניקה לא הוי כמו בכרם כמבואר שם וה"נ כן הוא והתורה שדיברה בכרם הכוונה מין כרם כלומר גפנים והרי כמה דברים שמבטלין שם כרם כמו כרם שחרב ואין בו ללקט עשר גפנים לבית סאה כמבואר שם פ"ה וכיוצא בזה האם נאמר דאין בהם כלאים ופרט ועוללות ואין שום ספק בזה אך מטעם אחר יש לפטור ויתבאר בסעי' ט"ז:
זמורה שהיה בה אשכול ובהיחור של הזמורה והיא נקראת בלשון המשנה ארכובה יש בה עוללות אם נקרצת עם האשכול ביחד הרי היא של בעל הכרם דהזמורה מצילתה כמו שבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה בסי' ח' סעי' ו' ע"ש ואם לאו הרי היא לעניים (ופירושו דנקרצת עם האשכול ג"כ הכוונה שיכול לתופסן שניהם בידו ולקורצן):
כרם שכולו עוללות הרי הוא לעניים שנאמר וכרמך לא תעולל אפילו כל הכרם עוללות וכן גרגר יחידי כגון אשכול שאין לו אשכולות קטנות שוכבות זו על זו אלא הגרגרים מחוברים בשרביט עצמו (רע"ב פ"ז מ"ד) שייך לעניים ואין פרט ועוללות אלא בכרם בלבד:
ואין בעל הכרם חייב לבצור העוללות וליתנן לעניים אלא העניים בוצרין אותן לעצמן ואין העניים זוכין ליקח פרט ועוללות עד שיתחיל בעל הכרם לבצור כרמו שנאמר וכי תבצור כרמך לא תעולל וכמה יבצר ויהיו זוכין בהן ב' אשכולות שהן עושין רביע כלומר שיהא מהן יין רביעית הלוג (ירושלמי פ"ז ה"ו):
שנינו במשנה (פ"ז מ"ה) המדל בגפנים כשם שהוא מדל בתוך שלו כמו כן מדל בשל עניים כלומר כשהגפנים תכופים זה אחר זה עוקר מבנתים להרויחו ויגדולו בטוב ולכן אף כשיש בהם עוללות מותר ליטלן ג"כ דהעניים הם כשותפיו וכשם שהשותף מדל גם בחלק שותפו כמו כן מדל בשל עניים והם שלו שהרי ע"י זה ישתבח גם חלקם אבל המוכר לחבירו עשרה אשכולות בעודם מחוברים אסור ליגע בהן (ירושלמי) ולא ידעתי למה השמיטה הרמב"ם:
המקדיש כרמו עד שלא נודעו העוללות אין העוללות לעניים ואם משנודעו העוללות הם לעניים ויתנו שכר גידוליו להקדש כלומר מה שמשביחין משם ואילך בעת שיונקים משדה הקדש ושנינו בתוספתא (ספ"נ) עכו"ם שמכר כרמו לישראל לבצור חייב בעוללות וישראל שמכר כרמו לעכו"ם לבצור פטור מן העוללות עכ"ל דקודם הבצירה אין לעניים זכות בהן כמ"ש וישראל ועכו"ם שהיו שותפים בכרם חלקו של ישראל חייב ושל עכו"ם פטור כן פסק הרמב"ם שם והוא נגד הש"ס בחולין (קל"ה א) אך כבר בארנו טעמו של הרמב"ם ז"ל לעיל בסי' ד' סעי' י"א ע"ש:
תניא בתוספתא (ספ"ג) בן לוי שנתנו לו ענבים והיו בהן עוללות אין חושש שמא של עניים הן עכ"ל ובירושלמי (פ"ז ה"ג) מביאה בלשון אחר בן לוי שנתמנה לו מעשר טבל ומצא בתוכו עוללות ה"ז עושה אותן תרומת מעשר במקום אחר ע"ש והכוונה אחת היא ופריך עלה ועוללות לאו של עני הן ומתרץ אני אומר הנקרצות עם האשכולות עכ"ל ולכאורה ה"פ דלכן אינו חושש משום דאמרינן שהעוללות הן הנקרצות עם האשכולות דשייך לבעל הכרם כמו שנתבאר בסעי' ט' וכן תפס הראב"ד בהשגות ספ"ד ע"ש וצ"ל דהא דתלינן לקולא משום דכיון דהבעה"ב נתנם ללוי בוודאי אינו חשוד שיגזול את העניים:
אבל הרמב"ם שם כתב בן לוי שנתנו לו מעשר טבל ומצא בו עוללות נותנן לעני ואם נקרצת עם האשכול יש לו לעשות תרומת מעשר על מקום אחר עכ"ל ונראה שמפרש דהירושלמי מתרץ דהתוספתא מיירי כשרואין שנקרצות עם האשכולות אבל בלא"ה צריך ליתנם לעניים וקמ"ל דלא גזרינן נקרצות אטו אין נקרצות (כ"מ) וטעמו דספק הוי לעניים כמ"ש כמה פעמים:
תניא בתוספתא (פ"א הל' י"ג) היו לו ארבע וחמש גפנים בוצרן ומכניסן לתוך ביתו פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הפאה וחייב בעוללות ואם שייר נותן מן המשואר על מה ששייר עכ"ל ביאור הדברים דכבר ביארנו בס"ס ד' דכמו דבמעשר באכילת עראי ליכא חיוב מעשר כמו כן בלקט שכחה ופאה ולא חייבה תורה אלא בקבע ולכן הכרם קביעותו להביאו לגת ולעשות ממנו יין אבל אם היו לו גפנים אחדים ומכניסן לתוך ביתו לאכול הענבים מקרי עראי ואפשר אפילו אם עושה מהם יין בביתו מקרי עראי ועוד יתבאר בזה אבל בעוללות חייב משום דהעוללות ניכרות בפ"ע בעודן במחובר שהם של עניים ולא שייך בהם פטור עראי דרק כשהתחיל לבצור הרי העוללות של העניים (כנלע"ד לפרש):
ובירושלמי (פ"ג ה"ב) מביא תוספתא זו ובלשון אחר וז"ל היה לו חמש גפנים והוא בוצרן ומכניסן לתוך ביתו פטור מן הפרט ומן הערלה ומן הרבעי וחייב בעוללות ומסיק שם דמיירי בין כשנגמר ובין כשלא נגמר בישולם אם אוכלן ענבים פטור אפילו לא שייר כלל ואם עושה מהם יין אינו פטור אלא כששייר מעט ומן השיור יתן כל זה כפי שיעור השיור והטעם נ"ל דכשעושה מהם יין נראה קצת כקביעות ולכן אם לא שייר חייב בכולן ולפ"ז התוספתא שאמרה ואם שייר דמבואר דברצונו תלוי מיירי כשרוצה לאכול ענבים:
וזהו דעת הרמב"ם שכתב בספ"ד מי שהיו לו חמש גפנים ובצרן לתוך ביתו אם לאוכלן ענבים פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הרבעי (ויש גורסין ומן הפאה) וחייב בעוללות ואם בצרן לעשות יין חייב בכל אא"כ שייר מקצתן עכ"ל וזהו כמ"ש והראב"ד השיג עליו וז"ל לא כן הסוגיא אלא חייב בכל אע"פ ששייר עכ"ל ולפנינו בירושלמי מפורש כהרמב"ם ונראה שגירסא אחרת היתה לו להראב"ד (ועכ"מ ומל"מ ובשם הר"י קורקס כתבו כמ"ש ולענין הפטורים נראה עיקר כגירסת התוספתא פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וכצ"ל בירושלמי וכן בהרמב"ם כנלע"ד):
כתב הרמב"ם ספ"ה המפקיר את כרמו והשכים בבוקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה שהרי שדך וכרמך אני קורא בו מפני שהיה שלו והרי הוא שלו אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים ה"ז פטור מן הכל ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות כמו שיתבאר עכ"ל ואין טעמו שכתב מפני שהיה שלו מספיק דמה בכך שהיה שלו ובגמ' (ס"פ הזרוע) מבואר משום דבכל אלו כתיב תעזוב יתירא בלקט ופאה כתיב חד תעזוב בקדושים וחד בפרשת שור או כשב ופרט חד בקדושים וחד בתצא ושכחה חד בשכחת אילן וחד בשכחת כרם (רש"י) ולכן אתי לרבות אפילו בכה"ג ותימא על הרמב"ם שלא ביאר כן ואפשר שזה כוונתו וקיצר בדבריו:
ודע דלפי מה שנתבאר בנדרים (מ"ג ב) מתקנת חכמים דהזוכה מהפקירו בתוך ג' ימים בטל ההפקר וחייב גם במעשרות וכבר בארנו זה בח"מ סי' רע"ג אך על הש"ס לא קשה דזהו ברייתא ולפי דין התורה אבל על הרמב"ם קשה דאיך פסק דפטור מן המעשרות והלא לפי התקנה חייב במעשרות אך מזה ראיה ברורה למה שבארנו שם בח"מ סעי' י"א דהרמב"ם יש לו שיטה אחרת בכל זה ולדידיה ליכא הך דינא כלל שיתבטל ההפקר ע"ש אמנם לשארי רבותינו כל דין זה מיותר לגמרי מהטעם שבארנו (ובנדרים שם מביא הש"ס ברייתא זו ויש ליישבה לשני השיטות ע"ש ודו"ק):
כתב הרמב"ם בפ"א דין י' נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהם מותר לכל אדם שאין גופו קדוש כתרומות ואינו חייב ליתן להם דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים עכ"ל. ודע דבדבריו אלה יש לתרץ מה שתמהנו בס"ס א' על מה שאין נוהגין אצלינו בעלי שדות בלקט שכחה ופאה והרי מדרבנן נוהג גם בח"ל כמ"ש שם ולדברי הרמב"ם ניחא דאצלינו כיון שרוב ישראל אין עוסקין עתה בעבודת האדמה ואך מיעוטא דמיעוטא ממילא דהעניים נתייאשו מזה והטוש"ע יו"ד סי' של"ב כתב דהעכו"ם יטלום:
שנו חכמים במשנה (ריש פ"ח) מאימתי כל אדם מותרים בלקט משילכו הנמושות והם זקנים ההולכים על משענתם וכיון שהם הלכו להם שוב אין מדרך שיבואו עניים עוד וי"א לקוטי בתר לקוטי שמאחר שילכו בשדה לוקטים אחר לוקטים או הזקנים האלו שמאחרין ללכת כבר נתייאשו העניים מאותה שדה והנמצא בה אח"כ הוי הפקר בין לעניים בין לעשירים והא דנקיט לקט ה"ה בשכחה ופאה אלא דאורחא דמילתא דפאה ושכחה נוטלין בפעם אחת כולו משא"כ לקט שהוא נושר אחת אחת נמשך הרבה זמן (עתוי"ט):
בפרט ועוללות מותרים משילכו העניים בכרם ויבואו כלומר שלקטו וחזרו ובאו פעם שנייה דהשתא מסחא דעתייהו דעניים (רש"י תענית ו' א) ולא תנינן בכאן נמושות דמפני שהדבר חביב באין גם הזקנים מיד (ירושלמי) ובזיתים ההיתר משתרד רביעה שנייה וזהו המטר השני שזמנו בכ"ג במרחשון (תענית שם) ועד אותו זמן נגמר לקיטת כל הזיתים וגם כאן לא שנינו נמושות דמפני שזמן צינה הוא בלא"ה אין הולכין אלא הבחורים (ירושלמי) הבריאים ולא זקנים ולא הולכים שניים והרמב"ם שם כתב דרביעה שנייה היא מר"ח כסלו וצ"ע לפי סוגית הש"ס בתענית שם ובפ"י מנדרים כתב בעצמו כ"ג מ"ח ע"ש ונראה דכאן כתב בשנה אפילה כלומר מאוחר וס"ל להרמב"ם דכ"ג מ"ח זהו בשנה ממוצעת והחמיר בכאן בשביל תקנת עניים (כ"מ) דמי יכול לידע אם השנה הוא מאוחר אם לאו והולכין בספיקו להחמיר כדין ספק לקט:
וכתב הרמב"ם אבל צבורי זיתים ששכחן תחת האילן ה"ז מותר בהן משיפסקו העניים מלחזר אחריה עכ"ל כלומר דזה שקבעו הזמן לזיתים משתרד רביעה שנייה זהו להזיתים שבראש האילן המחוברים אבל התלושים המונחים של שכחה תחת האילן ומוכנים ליטול ולא נטלו וודאי נתייאשו מהם כמו בתבואה משילכו הנמושות (שם):
עוד כתב מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידין עליהן הרי הן של בעל השדה ואע"פ שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהן עכ"ל וזהו מירושלמי שם ונראה דה"פ שאנו רואים בחוש שאין מקפידין עליהן וראיה שעברו כמה פעמים דרך עליהן ולא נטלום דממילא הוי כהפקר והכל מותרים בזה ולא אמרינן דילמא יבואו עניים אחרים ויקפידו דמסתמא כשאלו אינם מקפידין גם אחרים לא יקפידו:
לענין אילן של זיתים שנינו (בפ"ו משנה ב') דכל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו ויש בירושלמי שני פירושים על זה וז"ל פתר לה תרין פתרין כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו קודם לכן אע"פ שאין לו תחתיו יש לו בראשו פתר חורן כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו וכו' עכ"ל ונלע"ד דה"פ דהפתר הראשון הוא דאעני קאי דהנה הסאה היא תחתיו דאילן כמו בתבואה שבשדות ושכחה הוא ע"פ רוב בראשו ולכן כל זמן שיש לו פאה תחתיו יש לו שכחה בראשו אבל כשגמרו ליטול הפאה שתחתיו אין להם ליטול שכחת גם בראשו וזהו הכל כשהתחילו ליטול הפאה אבל קודם לכן כלומר קודם שהניח הבעה"ב פאה דאז אין עדיין להעניים ליטול פאה מ"מ יש לו להעני שכחה בראשו והפתר חורן דאבעה"ב קאי וה"פ כל זמן שיש להבעה"ב תחתיו והיינו שלא הניח עדיין פאה יש לו להבעה"ב בראשו גם השכחה דהתחתון מציל על העליון כמו הקמה שמצלת על העומר (וזה שבירושלמי אח"כ הוי לר"מ):
ומפרשי המשניות (ר"ש ורע"ב) פירשו סתם דאבעה"ב קאי דכל זמן שיש לו זיתים תחתיו אף ששכח בראשו אין זה שכחה שהתחתון מצילתו אבל כשאין לו זיתים תחתיו ושכח בראשו יש לו שכחה וסתמו דבריהם איך ומה אבל הרמב"ם מפרש דאעני קאי וז"ל בפ"א דין י"ב כל זמן שיש לעני ליטול שכחה תחת הזיתים המונחות בארץ תחת האילנות נוטל ואע"פ שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן וכל זמן שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן נוטל ואע"פ שעדיין אין לו שכחה תחתיו עכ"ל ונראה שחילק הלשון שבמשנה דשני דברים הם ואינו מובן כלל וניכר שגירסא אחרת היתה לו בירושלמי (עכ"מ ומה"פ שנדחקו ואין טעם ע"ש) והראב"ד פי' להיפך דאם הבעה"ב שכח תחתיו הוה שכחה גם בראשו ואם לקט כל מה שתחתיו לא הוה שכחה בראשו כלל אף כששכחן לפי שהיה טרוד בלקיטת תחתיו שכח מה שבראשו ואין זה שכחה ע"ש וגם זה קשה להבין וצ"ע:
וכבר נתבאר דכל מתנות אלו אין בהן טובת הנאה לבעלים והעניים באין ונוטלין ממנו בע"כ דהתורה זיכתה להם ואפילו בעל השדה עני מוציאין מידו ואלו המתנות אין בהם שום קדושה ויכול למוכרן אפילו לעכו"ם ולהאכילן לכל הבעלי חיים דאין קדושה רק בתרומות ומעשרות ומעשר שני וחלה וביכורים ועמ"ש בסי' הבא סעי' ה':