במה נקנה העבד העברי ובו ח"י סעיפים
עבד עברי וכן אמה העבריה נקנין בכסף ובשטר דבנמכר לעכו"ם כתיב מכסף מקנתו אלמא דנמכר בכסף ובשפחה דהיינו אמה העבריה הנמכרת לישראל כתיב והפדה שמגרעת מפדיונה ויוצאה הרי שקניינה בכסף ולמדנו גם בנמכר לישראל דכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מקיש עבד עברי לאמה העבריה וזהו במוכר עצמו ובעבד עברי שמכרוהו ב"ד ילפינן מגז"ש דשכיר שכיר דבמוכר עצמו כתיב כשכיר כתושב יהיה עמך ובמכרוהו ב"ד כתיב כי משנה שכר שכיר עבדך ויש מי שלא יליף שכיר שכיר וילפינן מדרשא אחרת בגמ' קדושין (י"ד ב) ע"ש ושטר ילפינן ג"כ מאמה העבריה דכתיב אם אחרת יקח לו והיינו אשה אחרת מה האחרת נקנית בשטר דאשה מתקדשת בשטר אף היא נקנית בשטר ועבד עברי ילפינן מאמה העבריה כמ"ש ומכרוהו ב"ד משכיר שכיר ואפילו מאן דלא יליף שכיר שכיר כיון דלכסף הוקשו הוקשו נמי לשטר (כנלע"ד דאל"כ מנ"ל במכרוהו ב"ד דנקנה בשטר ובגמ' אינו מבואר זה ע"ש):
אבל בחזקה אין נקנין ואע"ג דעבד כנעני נקנה בחזקה והיינו בעשיית מלאכה כמ"ש ביו"ד סי' רס"ז זהו מפני דבדידהו כתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם הקישם הכתוב לנחלה דהיינו אחוזת קרקע ומה קרקע נקנית בחזקה כמ"ש בח"מ סי' קצ"ב אף הם נקנים בחזקה ומדכתיב אותם דרשינן אותם בחזקה ולא עבד עברי ואמה העבריה בחזקה (שם ט"ז א):
ואין לשאול למה לן ללמוד מאותם בחזקה ולא הם בחזקה הא כיון שכתבנו דאמה איתקש לאחרת ועבד לאמה ממילא דאין נקנים בחזקה דאשה הא אינה נקנית בחזקה דאין זו שאלה דבאמת בהיקש אמה לאחרת אינו מוסכם דהנה בכתיבת שטר אמה העבריה יש פלוגתא בגמ' (שם) מי כותבו אם האדון אם האב והנה אם האדון כותבו בתך קנויה לי שפיר הוה כאחרת שהבעל כותב בתך מקודשת לי אבל אם האב כותבו בתי קנויה לך אין זה דמיון לאחרת ולכן צריכינן לאותם כמ"ש ואנן קיי"ל כן דהאב כותבו כמ"ש הרמב"ם בפ"ד ויתבאר, ולפ"ז גם קנין שטר שכתבנו בסעי' א' דילפינן מאחרת לפי ההלכה אין זה לימוד אלא ילפינן מעבד כנעני דכתיב לא תצא כצאת העבדים אבל נקנית כקנין עבדים (גמ' שם) והם נקנין בשטר כמ"ש ביו"ד שם:
וכן אינם נקנים בחליפין (תוס' ח'. ד"ה ומאי) ויש בזה שאלה דבשלמא למאן דמקיש אמה לאחרת שפיר דמה אחרת אינה נקנית בחליפין כדאיתא בריש קדושין אף היא אינה נקנית בחליפין אבל לפמ"ש דלא קיי"ל כן ניליף דנקנית בחליפין מהך דרשא דלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית כקנין עבדים והם נקנים בחליפין כמבואר ביו"ד שם והתשובה בזה דבגמ' שם הקשו דניליף מלא תצא שיקנו בחזקה ומתרץ דממעטינן אותם בחזקה וכו' כמ"ש ופריך ומה ראית ומתרץ דשטר מרבינן מדשטר מוציא בבת ישראל דהיינו גט ולכן ריבויא דלא תצא הוי רק לשטר ולא לחזקה וממילא דגם אחליפין נאמר כן:
ויש להסתפק אם ראובן שקנה עבד עברי יכול למוכרו לשמעון על משך הזמן שקנאו דכיון דעבד עברי גופו קנוי (שם ט"ז א) למה אין ביכולתו למוכרו או אפשר דזה נכלל בדרשא דעבדי הם ולא עבדים לעבדים דאין ביכולתו רק לעבוד בו כמו שהרשתו תורה ולא למוכרו לאחר וכן פסק הרמב"ם בפ"ד ויתבאר בסי' מ"ז:
כיצד בכסף נותן לו האדון במוכר עצמו או ליד ב"ד במכרוהו ב"ד פרוטה או שוה פרוטה והעבד אומר הריני מכור לך הריני קנוי לך עד כך וכך זמן ובמכרוהו ב"ד הב"ד אומרים לו הרי זה העבד מכור לך או קנוי לך על שש שנים וכיצד בשטר כותב לו העבד על הנייר או על החרס דבר שאינו יכול להזדייף הריני מכור לך הריני קנוי לך על זמן כך וכך ומוסר להאדון את השטר ובמכרוהו ב"ד כותבים הב"ד זה העבד מכור לך או קנוי לך על שש שנים ומוסרין לו את השטר:
מכרוהו ב"ד עובד שש שנים כדכתיב כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא וגו' ואין הכוונה לשביעית דשמיטה אלא שביעית לשנת ממכרו דאין השמיטה מוציאתו אלא יובל מוציאתו כמו שיתבאר וכך שנינו במכילתא ובירושלמי ובשביעית שביעית למכירה או אינו אלא לשנים ת"ל שש שנים יעבד ובשביעית הוי שביעית למכירה אבל אם פגע בו יובל אפילו הוא עדיין שנה ראשונה שנמכר היובל מוציאו דיובל מוציא עבדים לחירות גם באמצע זמן ודבר זה מבואר בתורה בין במכרוהו ב"ד דכתיב ועבדו לעולם וזהו לעולמו של יובל ובמוכר עצמו כתיב עד שנת היובל וגו':
שש שנים אלו לא אזלינן אחרי שנות העולם דיום אחד בשנה או שלשים יום בשנה נחשב כשנה כבענינים אחרים (ר"ה י') אלא מונה ששה שנים מיום ליום והכי תניא בספ"ד דערכין ומונה משעה לשעה (רש"י שם) וילפינן זה מדכתיב שש שנים יעבד ובשביעית פעמים שעובד נמי בשביעית כגון שלא השכיר עצמו בר"ה אלא באמצע שנה אע"ג דלשנות העולם כלו שש שנים מ"מ אצלו לא כלו (ועתו"ס שם ד"ה ובשביעית ולא אבין קושיתם ע"ש ודו"ק) וק"ו במוכר עצמו דוודאי הכוונה כשאומר על כך וכך שנים הוי מיום ליום:
אבל המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש (קדושין י"ד ב) ולכאורה משמע דשש לאו דוקא ויכול למכור עצמו גם בפחות משש דאין שום סברא לומר שלא יהא ביכולתו למכור עצמו בפחות משש אבל בירושלמי קדושין (פ"א הל' ב') יש פלוגתא בזה והכי איתא שם אית תנא תני נמכר בפחות משש ואינו נמכר ביתר על שש ואית תנא תני אינו נמכר לא בפחות משש ולא ביותר על שש ע"ש אך באמת נראה דעל מכרוהו ב"ד קאי דאי על מוכר עצמו וודאי דנמכר גם יותר על שש דדוחק לומר דס"ל כר"א בש"ס דילן (שם) דגם מוכר עצמו אינו נמכר ביתר משש אבל במוכר עצמו פשיטא דנמכר גם בפחות משש וכ"כ הריטב"א (שם) ושמא תשאל ואיך יסבור תנא אחד דמכרוהו ב"ד נמכר בפחות משש והא תניא (י"ח א) גניבו חמש מאות ושוה אלף אינו נמכר ונמכרנו לג' שנים די"ל דכך גזרה תורה דבאם על שש שנים שוה יותר אינו נמכר (מל"מ) ויש מי שגמגם בזה ולא ידעתי למה (המהרי"ט הקשה דפחות משש הוא שכיר ולא עבד ותמיהני דזה גופו קנוי ועמל"מ שם):
י"א דבמוכר עצמו הנמכר סתם עובד שש שנים (ריטב"א ומהרי"ט) ודייקו זה מרש"י שם שכתב על הך דנמכר על שש ויתר על שש אם התנה לימכר לעשר שנים עכ"ל ומדלא כתב דגם על שש צריך תנאי ש"מ דבסתמא נמי הוי לשש (שם) וכן משמע מלשון הרמב"ם שם שכתב המוכר עצמו יש לו לימכר עצמו ליתר על שש הרי שמכר עצמו לעשר שנים או לעשרים שנה ופגע בו יובל אפילו אחר שנה ה"ז יוצא ביובל שנאמר עד שנת היובל יעבד עמך עכ"ל ומשמע דעל שש א"צ לומר מפורש אלא גם בסתמא הוי לשש (שם) ויש מי שסובר דבסתמא עובד עד היובל (שם) ואין לשאול נאמר דנראה לפי הדמים כפי השומא שישומו כמה זה שוה להיות עבד לשנה דכבר נתבאר בח"מ סי' רי"ד דבקרקע לא אמרינן הדמים מודיעים ושם בסי' רכ"ז סעי' ל"ז ביארנו דעבדים ואפילו פועל הנשכר אין לו אונאה דדינם כקרקע ולכן לא אמרינן הדמים מודיעים כמו בקרקע (בסי' רי"ד סעי' ב' הבאנו זה בשם התוס' ע"ש) ועמ"ש בריש סי' מ"ג:
כתב הרמב"ם בפ"ב דין ד' אחד המוכר עצמו ואחד שמכרוהו ב"ד וברח חייב להשלים שש ואם פגע בו יובל יוצא לחירות עכ"ל וכן הוא בגמ' שם (י"ז א) אבל הסמ"ג בעשין (פ"ג) כתב ואם פגע בו יובל יצא בד"א בחלה אבל בברח אין היובל מוציאו כדאיתא בירושלמי דקדושין זה ברשותו וזה אינו ברשותו עכ"ל ותמהו עליו דאיך פסק כהירושלמי נגד הש"ס (כ"מ) ויש מי שנדחק לומר דגם כוונת הש"ס שלנו כן הוא (לח"מ) וא"א לומר כן ע"ש (וכ"כ המל"מ ע"ש) ויש מי שתירץ דהיובל מוציאו מעבדות אבל מ"מ צריך להשלים מדין תשלומין כפורע חובו של חבירו (מל"מ) ותמיהני דא"כ העיקר חסר מדבריו וגם לשון הש"ס לא משמע כן (ומ"מ הריטב"א כתב כן ע"ש):
ותמיהני על הגדולים דדברי הסמ"ג ברורים דגם רש"י ז"ל פי' כן וז"ל רש"י שם שברח ופגע בו יובל למחרתו עכ"ל וה"פ דוודאי אם נמשך זמן רב עד היובל חייב להשלים אחר היובל כדברי הירושלמי דלא ניתנה יובל לגזלנים ורק בכאן תיכף פגע בו היובל וזהו לשון פגע בו כמו ויפגע במקום כלומר בדרך הילוכו ואף אם לא היה בורח היה יוצא מיד אך מ"מ כיון שברח הפסיד ההענקה דבהכי מיירי שם ולפ"ז לא פליגי כלל הבבלי עם הירושלמי וזהו בבירור דעת הסמ"ג:
אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל דפגע בו יובל לאחר זמן וכיון דיובל אפקעתא דמלכא הוא הוה כשמיטה שמשמט חובו הקודם וכן נראה להדיא מדברי הרשב"א וכן מדברי הרמב"ן שהביא הריטב"א ע"ש (וכ"כ המל"מ בשם הרשב"א) ונמצא שיש בענין זה פלוגתא דרבוותא אם יובל מפקיע השיעבוד לבורח אם לאו:
עוד כתב הרמב"ם חלה בין שחלה שנה אחר שנה או שחלה חלאים מקוטעים אם הכל פחות מארבע שנים עולין למנין שש אבל אם חלה ארבע שנים חייב להשלים כל ימי החולי שנאמר כשכיר כתושב ואם פגע בו יובל יצא בד"א שמחשבין ימי החולי כשהיה חליו כבד שאינו יכול לעשות מלאכה אבל אם לא היה חליו כבד אלא יכול לעשות מעשה מחט אפילו חלה כל שש עולין לו עכ"ל:
ביאור הדברים אע"ג דבסתם שכיר מחוייב לעשות לו כל הזמן ששכרו מלאכתו ששכרו וכשחלה מעט זמן צריך להשלים כמ"ש בח"מ סי' של"ג אבל עבד עברי שאני דלפי שגופו קנוי להאדון כשחלה על חשבון האדון חלה מיהו שלש שנים כשני שכיר כדכתיב בישעיה (ט"ז) צריך לעשות איזה מלאכה שהוא וכשעשה שלש שנים כשני שכיר ולאו דווקא שלש שלמים אלא שני שנים שלמים ומקצת מהשלישי דיום אחד בשנה חשוב שנה אפילו לא עשה שום מלאכה בהמותר ההפסד על האדון ומדברי רש"י ותוס' בקדושין (י"ז א) נראה דאם חלה יותר משלש חייב להשלים ע"ש דבעינן שיעשה ג' שנים שלמים והסמ"ג כתב כהרמב"ם (הש"ך בח"מ סי' של"ג סקכ"ה כתב כן דלרש"י ותוס' כל יותר מג' חייב להשלים והמל"מ כתב דאין הכרח ע"ש ולענ"ד מלשון רש"י מבואר להדיא כהש"ך שכתב חלה שלש אינו חייב להשלים ע"ש):
כשחייב להשלים משלים כולו ולא אמרינן שישלים עד שיהא ביחד ג' שנים דכיון דחייב להשלים משלים כולו (ריטב"א ומהרי"ט) וכן מבואר מלשון הרמב"ם שהבאנו שכתב חייב להשלים כל ימי החולי והטעם בזה דכיון דלא עבדו כשני שכיר לא חלה עבדותו כלל עד עתה (המל"מ השיג על הטעם שכתבו מהא דאמרינן בפ' המוכר פירות אם בא לנכות מנכה את כולו וכתב דלא דמי לשם ע"ש וודאי דכן הוא ודוגמא בעלמא נקטו דדין זה דמי לדהתם אבל הטעם הוא כמ"ש ודו"ק):
ודע דזה שכתבנו דעבד עברי לא דמי לפועל שכיר בענייני ביטול מלאכה דחלה משום דעבד עברי גופו קנוי כתבנו זה ע"פ דברי רבותינו בעלי התוס' בקדושין שם וכן מבואר מהרמב"ם והסמ"ג ומכמה ראשונים אבל הרא"ש ז"ל בפ"ו דב"מ (סי' ו') הקשה מהא דאמרינן שם דשכיר או קבלן שנאנס באמצע מלאכתו א"צ לשלם לו אלא מה שעשה על מה דאמרינן בקדושין בעבד עברי דחלה שלש אינו חייב להשלים ותירץ דמיירי בקדושין כשמקודם חלה שלש ואח"כ קבלו למלאכתו ומדקבלו למלאכתו מחל לו אבל עבד שלש ואח"כ חלה חייב להשלים ובשם רבינו מאיר תירץ דמיירי כשקיבל העבד כל שכרו ע"ש וס"ל דאין חילוק בין עבד עברי לכל פועל ואין כן דעת רוב הפוסקים:
איתא בירושלמי דקדושין שם דחלה ואח"כ ברח משלם אף במקום דלא היה משלם אם לא ברח כגון שעבד שלש ולא מצי העבד לומר מאי אפסדתיך מפני שיכול האדון לומר אלו היית אצלי היה מזלי גורם שתשוב לבריאותך מהר וכ"ש בברח ואח"כ חלה שיכול לומר לו אלו לא ברחת לא חלית ע"ש והרמב"ם לא הביא זה מיהו וודאי כן הלכה וסברא כזו מצינו בש"ס שלנו בחוכר ומחכיר בפ' המקבל וגם הרשב"א הביא זה הירושלמי בחדושיו ע"ש וכן הריטב"א והרמב"ם אולי סובר דהא דתניא מנין לבורח שחייב להשלים וכו' יכול אפילו חלה פירושו דחלה אחר שברח והריטב"א הביא פי' זה ודחאו (עמל"מ) אבל הרמב"ם אולי יפרש כן אך מלשונו משמע להדיא דשני דברים הם ועוד דא"כ הו"ל לבאר כן וצ"ע: