הפקר ולקט שכחה ופאה פטורין מתרומה ומעשר ובו י"ט סעיפים
הפקר פטור מתרומה ומעשר דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידך וידו שוין בו [ירושלמי ריש מעשרות] ולכן אם הפקיר את שדהו הזרועה ה"ז פטורה מתו"מ ואפילו עכו"ם שהפקיר שדהו ה"ז הפקר ופטורה ואע"פ שאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר מ"מ הפקרו הפקר ואפילו אם הבעה"ב עצמו חזר וזכה בו ה"ז פטור מתו"מ כדתניא בנדרים [מ"ד:] המפקיר את כרמו והשכים בבוקר ובצרו חייב בפרט ועוללות ושכחה ופאה ופטור מן המעשרות:
וזהו מן התורה אבל מדרבנן כל שחזר וזכה בהשדה תוך ג' ימים להפקירו חייב בתרומה ומעשר ותקנו כן מפני הרמאים שכל כוונתם בההפקר להפקיע מתרומה ומעשרות וכבר בארנו זה בח"מ סי' רע"ג סעי' ט' ע"ש ולכן תקנו שאפילו אם אחר יזכה מן ההפקר תוך ג' ימים חייב בתו"מ דאל"כ גם הוא לא יציית ולכן הוכרחו לתקן שכל ג' ימים הראשונים אין בהשדה דין הפקר כמו שבארנו שם:
ולהרמב"ם בפ"ב מנדרים שיטה אחרת בזה שכתב שם המפקיר את שדהו ולא זכה בה אדם כל ג' ימים יכול לחזור בו לאחר ג' ימים אינו יכול לחזור בו אא"כ קדם וזכה בה הרי הוא כזוכה מן ההפקר בין הוא בין אחר וכו' עכ"ל ונדחקו המפרשים בכוונתו ובארנו שם סעי' י"א דה"פ דמעיקר הדין יש לו לבטל ההפקר בדיבור פיו כל זמן שלא זכה בו אחר עדיין ויאמר הריני חוזר מן ההפקר דאתי דיבור ומבטל דיבור רק חכמים תקנו שלאחר ג' ימים לא יועיל חזרתו מפני שבג' ימים כבר יצא הקול ע"ש. ואין לשאול דאיך פוטרין אותו מן המעשר כיון דמן התורה צריך לעשר דזה ל"ק כלל דהפקר ב"ד הפקר וכן דבר פשוט דלדיעה ראשונה דמדרבנן חייבו לעשר אין מעשרין ממנו על טבל גמור ולא מטבל גמור עליו אלא מפריש מיניה וביה:
עוד נתבאר שם דמדרבנן צריך להפקיר דוקא בפני שלשה ואם מן התורה יכול להפקיר בינו לבין עצמו יש בזה מחלוקת דלהרמב"ם גם מן התורה צריך להפקיר בפני אחד ולשארי פוסקים הוה הפקר מן התורה גם בינו לבין עצמו ועוד דינים בהפקר נתבארו שם:
ויש להסתפק אם הפקיר בינו לבין עצמו או להרמב"ם בפני אחד מה דינם לענין תו"מ מי אמרינן דמדאורייתא פטורים ורק מדרבנן חייבים ולכן א"א להפריש מהם על מקום אחר או ממקום אחר עליהם או דילמא כמו שבארנו בח"מ סי' קצ"ח סעי' ז' דבדיני ממונות קנין דרבנן מועיל גם מן התורה וא"כ גם בהפקר מצינו למימר דכיון דתקינו רבנן דדוקא בפני שלשה לא הוי הפקר בפחות משלשה אפילו מן התורה אך בספ"ד דנדרים משמע דהוי הפקר מן התורה ולכן א"צ להפריש תו"מ רק מדרבנן ולא יפריש אלא מינה ובה וכן משמע מרמב"ם פ"ב דנדרים ע"ש:
וכל זה בהפקיר התבואה לאחר זריעתה ויראה לי דאין חילוק בין שהפקיר השדה עם התבואה ובין שהפקיר התבואה בלבד דהא טעמא הוא מפני שידו כידך כמ"ש בסעי' א' ושביעית יוכיח דדינה כהפקר והתורה לא הפקירה רק הפירות ואם הפקיר השדה כשעדיין לא נזרעה ובא אחד וזרעה או הוא עצמו זרעה כתב הרמב"ם בפ"ב דין י"א דהזורע שדה הפקר חייב בתו"מ וכן הוא בירושלמי ריש מס' מעשרות והטעם פשוט דכיון דהתבואה אינה הפקר ממילא דחייבת בתו"מ ועוד כיון דזרע בהשדה הרי ממילא זכה בהשדה [כ"כ הפ"מ שם] דאין לך חזקה גדולה מזו:
ודע דבירושלמי שם הכי איתא ר"ז בשם ר' ליעזר הזורע שדה הפקר חייב במעשרות ר' יונה מפיק לישנא בזכה בשדה הפקר וגידוליה עכ"ל וה"פ דאפילו כשזכה בשדה הפקר בעת שהתבואה גדלה שם כגון שאחד הפקיר שדה זרועה ובא אחר וזכה בה ג"כ חייב במעשרות דכיון דקצרה בעת שהיתה שלו אין זה תבואה של הפקר וזה שהפקר פטור מן המעשרות אינו אלא כשהפקיר התבואה בעת הקצירה או אחר הקצירה ומדהרמב"ם השמיט זה ש"מ דס"ל דאין הלכה כן אלא דגם בזכה בהשדה בעת גידול התבואה הוי הפקר ופטורה מן המעשרות:
ולולי דברי הרמב"ם הייתי אומר דר' יונה לאו לאיפלוגי אתי אלא לברר הדברים דכן משמע לשון מפיק לישנא כלומר מברר הדברים וכן אח"כ יש בירושלמי כלשון זה ואינו לחלוק ע"ש דבאמת כיון דכל עיקר טעם דהפקר פטור מובא הלוי וכו' יצא זה שידך כידו ואי ס"ד דבזכה בשדה זרועה פטורה מן המעשרות מתי היתה יד הלוי כידו הרי בשעת גידולה אינה ראויה ליטול וברור הוא שזהו טעם ר' יונה ובשלמא במפקיר בעת שהגיעה לקצירה או לאחר הקצירה שייך בזה ידו כידך דהיה יכול ג"כ לקצור או ליטלם אבל לא בעת גידולם ולהרמב"ם צ"ל דה"פ דהיה יכול ג"כ לזכות בהשדה:
נראה לכאורה דהפקר לא מהני אלא כשהפקיר קודם גמר מלאכתן למעשר כמו בתבואה קודם מירוח אבל לאחר מירוח לא מהני הפקר דכיון שכבר נתחייבו בתרומה ומעשר אין לו כח להפסיד הכהן והלוי ויש בזה גזל השבט ואע"ג דלענין הקדש תנן בפ"ד דפאה [מ"ח] ובפ"ג דחלה [מ"ד] המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבין משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורין שבשעת חובתה היתה פטורה אלמא שיכול להקדיש גם אחר שבאו לעונת המעשרות י"ל דהקדש שאני דאע"ג דלאו שפיר עביד מ"מ הרי בע"כ חל ההקדש ואין זה כמקדיש דבר שאינו שלו שהרי אין לכהן וללוי זכות בהם קודם ההרמה ולכן בע"כ חל ההקדש אבל בהפקר נאמר שלא חל ההפקר ואפילו אם נאמר דחל ההפקר על כלל התבואה כיון שהפקיר מרצונו מ"מ על חלק התרומה והמעשרות לא חלה ומפריש ונותנן לכהן וללוי:
וראיה לדבר זה דהנה דין זה דהקדש כתבו הרמב"ם בספ"ב ובספ"ג דמעשרות וז"ל המקדיש פירותיו כשהן מחוברין עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן ואחר שפדאן הגיעו חייבין במעשר ואם באו לעונת המעשרות והם ביד הגזבר ואח"כ פדאן פטורין ובספ"ג כתב המקדיש פירות תלושין ופדאן קודם שתגמר מלאכתן חייב במעשר ואם נגמרה מלאכתן ביד ההקדש ואח"כ פדאן פטורין עכ"ל ולמה השמיט הך בבא דהקדיש משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין אלא ודאי משום דבכה"ג אינו רשאי לכתחלה להקדיש ואיסורא קעביד אלא דמ"מ הקדישו הקדש ולכן השמיט הך בבא משום דיש איסור בזה:
אבל בפ"ח מבכורים דין ו' לענין חלה כתב הרמב"ם להדיא להיפך וז"ל וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ואח"כ גלגלה או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ה"ז חייבת בחלה הקדישה קודם שתגלגל ונתגלגלה ביד ההקדש ואח"כ פדאה פטורה וכו' עכ"ל הרי להדיא שיכול אף להפקירה אחר גלגול וממילא דיכול להפקיר גם אחר מירוח וצ"ע ומ"מ נראה דהזוכה צריך להפריש תו"מ:
כתב הרמב"ם בפ"ב דין י"ב הפקיר קמה וזכה בה ועבר והפריש ממנה תרומה ה"ז תרומה אבל אם הפקיר שבלים וזכה בהן ועבר והפריש מהן תרומה אינה תרומה וכן כל המפריש מדבר שאינו חייב תרומה אינה תרומה וכן במעשרות דברים שאין דרך רוב בני אדם לזורען בגנים ובשדות אלא חזקתן מן ההפקר פטורין מן התרומה ומן המעשרות כגון שום בעל בכי ובצל הרכפה וגריס הקלקי ועדשים המצריות וכיוצא בהן עכ"ל והן שם מקומות בעל - בעק ראכפא קלקי:
וטעם ההפרש בין הפקיר קמה להפקיר שבלים מפורש בירושלמי פ"ק דמעשרות דכשהפקיר קמה הרי לא הפקיען מן המעשרות שהרי אז אם היה מפריש לא היה חל שאין תרומה ומעשר במחוברין אבל בהפקיר שבלין דאז אם היה מעשר היה מועיל והוא בעצמו הפקירן והפקיען ממעשרות ולכן אין ביכולתו לעשר עתה וכתב הראב"ד דכשעשה מהן גורן אפילו בעיר חייב במעשר עכ"ל ודימה זה ללקט שכחה ופאה דפטורין מן המעשר ועכ"ז בעשה גורן חייב כמו שיתבאר ואע"ג דשם יש חילוק בין שדה לעיר זהו מפני שבעיר יש להן קול משא"כ באלו אין להן קול [כנ"ל]:
וכשם שהפקר פטור מן המעשר כמו כן הקדש ולכן כשהקדיש אפילו שדה ריקנית וזרעו בה ה"ז פטורה מן המעשרות ולא דמי להפקר דחייבת בכה"ג כמ"ש בסעי' ז' דבהפקר כשזרע הרי זכה בה וגם התבואה היא חולין משא"כ בהקדש כשזורע בשדה הקדש גם התבואה הקדש ואינו זוכה בהתבואה ואיני יודע למה לא חשב הרמב"ם בפ"ב בהך דפטירי מתו"מ גם הקדש והרי התנא במשנה ג' פ"א דחלה חשיב לה ע"ש:
וכן הלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות אפילו העמיד מהן כרי פטורין מן התרומה ומן המעשרות שהרי הם ג"כ הפקר ויד הכל שוים בו [ירושלמי שם] ואע"ג דהפקר הוי גם לעשירים [פאה רפ"ו] ואלו אינם אלא לעניים זהו מצד גזירת התורה מתעזוב אותם דכתיב בלקט וכו' אותם מיעוט זה לעניים ולא לעשירים אבל סתם הפקר צריך להיות אף לעשירים [ירושלמי שם] ועשאם התורה כהפקר:
איתא בסוטה [מ"ג:] לקט שכחה ופאה שעשאן בגורן הוקבעו למעשר מדרבנן מפני הרואים שיאמרו שגדל בשדהו [רש"י] ולא אמרן אלא בשדה אבל בעיר קלא אית ליה למילתא ויודעין שהם מלקט וכו' ובירושלמי פ"ה דפאה אומר דאפילו העמיד כרי חייב במעשרות ואנן כש"ס דילן קיי"ל דדוקא גורן ולא כרי וכן פסק הרמב"ם שם:
שנינו במשנה פאה פ"ד [מ"ט] הלקט והשכחה והפאה של עכו"ם חייבין במעשרות אא"כ הפקיר כלומר כיון דקיי"ל אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר והוא לא נצטוה על הלקט וכו' הרי זה כמי שאינו ולכן הישראל הלוקח את התבואה ומירחן חייב לעשרן מן התורה אבל להפקיר יש להעכו"ם רשות דקנין פירות יש לו כמ"ש בסי' נ"ה סעי' ב' שיש לו קנין נכסים ע"ש ולכן כשהפקיר הפירות פטורים:
וכן התבואה והזיתים שלא הביאו שליש וקצרן פטורין מן התרומה ומן המעשרות וכן בשארי פירות כשתלשן קודם שהגיע זמנם למעשר. ומנין אנו מכירין אם הביאה שליש אם לאו כל שזורעין אותה ומצמחת בידוע שהביאה שליש ואם אינה מצמחת לא הביאה שליש ואם עבר והפריש מתבואה וזיתים שלא הביאו שליש אינה תרומה וכן בשאר כל הפירות קודם שהגיע זמנן למעשרות ויראה לי דבזה אפילו בהעמדת גורן פטורים מפני שניכר לכל שהיא תבואה שאינה מבושלת שנקצרת קודם זמנה ולא דמי ללקט וכו':
נתערב דבר שחייב בתרומה בדבר שאינו חייב בתרומה כגון זיתי ניקוף שהם לעניים עם זיתי מסיק שהם לבעה"ב או ענבי עוללות בענבי בציר וכל כיוצא בהם אם יש לו פירות אחרות מוציא מהם על אלו לפי חשבון הפירות החייבין ואם אין לו אלא אלו מפריש תרומה ותרומת מעשר על הכל וכאלו הכל חייב בתרומה ונותן הכל לכהן דא"א באופן אחר דשמא יפריש מן הפטור על החיוב ומעשר ראשון ומע"ש מפריש לפי חשבון דבר החייב כלומר דמפריש על הכל דא"א להפריש תרומת מעשר עד שיפריש על הכל אלא דלהלוי אינו נותן אלא לפי חשבון אבל תרומה הוי החולין שנתערב בהם מדומע ואסורים לזרים ובע"כ נותנם לכהן [ר"ש ורע"ב פ"ג דחלה מ"ט וער"ש שם] ומדברי הרמב"ם משמע שא"צ להפריש רק לפי חשבון [והוא כפי' השני של הר"ש] ואין להאריך כאן בזה [וצ"ע למה לא יטול מהכהן דמי המותר על החיוב]: