שאסור לטמא את התרומה ודין ספק טומאה ובו כ"ט סעיפים
מן התורה אסור לטמאות את התרומה דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי שתשמרנה בטהרה ומ"מ טמא שנגע בתרומה טהורה וטימאה אינו לוקה שהרי אפילו קדשים דחמירי מתרומה פליגי ר"י ור"ל בזבחים [ל"ג:] וס"ל לר"י דאינו לוקה והלכתא כר"י לגבי ר"ל וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מפהמ"ק. ואע"ג דביבמות [ע"ה.] אמרינן בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה זהו לאכילה כדתניא שם בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל ע"ש וכ"כ התוס' במכות [י"ד: ד"ה ההוא] וז"ל ולא קאמר דאיכא מלקות בנגיעת תרומה ע"ש והתוס' בזבחים שם [סד"ה לענין] כתבו דלוקה בנגיעת תרומה צע"ג וגם הרמב"ם לא הזכיר זה בשום מקום [ועמל"מ רפי"ב]:
ויש בזה שאלה דאיך אפשר לומר דמשמרת תרומותי אתי ליזהר בטהרתה והא בשבת [כ"ה.] אמרינן בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ופשיטא דבטמאה לא שייך שימור אמנם אין זה שאלה חדא דר' יהושע דהלכתא כוותיה לגבי ר"א אומר בבכורות [ל"ד.] דאפילו תלויה א"צ שימור דתרומתי כתיב לשון יחיד ורק אטהורה קאי ע"ש ועוד דבשבת לאו אמשמרת קאי אלא אלך קאי שיהא מותר לכהן להסיק תרומה טמאה תחת תבשילו כמ"ש התוס' שם [ד"ה אחד]:
ואפילו לגרום טומאה לתרומה אסור דעד כאן לא פליגי בעכו"ם [נ"ה:] אלא אי מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י אם לאו וקיי"ל דמותר כמ"ש הרמב"ם בספט"ז מטומאת אוכלין אבל לתרומה פשיטא שאסור להיות גורם לטומאה וכ"כ התוס' שם [נ"ו. ד"ה שמותר] ולא ידעתי אם איסור זה מדאורייתא או מדרבנן ונ"ל דהוי דרבנן שהרי לענין לעשות מום בבכור מצרכינן קרא לגרמא כמבואר בבכורות [ל"ד.] והכא ליכא קרא ואולי דמשמרת משמע גם גרמא וראיה ממה שיתבאר בסעי' ה':
וז"ל הרמב"ם ריש פי"ב אסור לטמא את התרומה של ארץ ישראל כשאר הקדשים ולא יביאנה לידי טומאה ולא יפסידנה אלא אוכל הטהורה ומדליק הטמאה ומותר לטמאות תרומות של חוץ לארץ בטומאות של תורה ואע"פ שאינה טמאה אלא בארץ העמים שהיא מדבריהם מפני שעיקר חיובה מדבריהם לפיכך נדה קוצה לה חלה בח"ל שאינה מוזהרת אלא לאכלה ולא ליגע בה עכ"ל ומבואר דבא"י אפילו תרומה דרבנן אסור לטמאה ולגרום לה טומאה כמ"ש כמה פעמים שדין אחד להם בהרבה דברים וזה שכתב ולא יביאנה לידי טומאה זהו גרמא שכתבנו:
תנן בפ"ח [מ"ח] חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה ר"א אומר אם היתה מונחת במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע ואם היתה מגולה יכסנה דס"ל דמשמרת תרומותי גם אתלויה קאי [בכורות שם] ור' יהושע אומר אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה ואם היתה מכוסה יגלנה כלומר דמותר לו לעשות כן דס"ל תרומתי כתיב כמ"ש [שם] ר"ג אומר אל יחדש בה דבר כלומר א"צ לשומרה ואסור לגרום לה טומאה והלכה כר"ג [רע"ב] ונראה דס"ל לר"ג ג"כ כר"י דתרומתי כתיב ומיהו לגרום לה טומאה אסור דשמא יבא אליהו ויטהרנה [כ"מ בבכורות ל"ג: ע"ש]:
וז"ל הרמב"ם שם חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה ה"ז לא יחדש בה דבר לא יזיזנה ממקומה ולא יגלנה אלא יניחנה עד שתטמא ודאי ותשרף ואין חוששין שמא תאכל עכ"ל. וקודם לזה כתב תרומה שנטמאת בספק לא אוכלין ולא שורפין אלא תהיה מונחת עד שתטמא טומאה ודאית ותשרף וכו' עכ"ל ולכאורה חדא מילתא היא ונ"ל דשני דברים הם דהנה תרומה טמאה התירה התורה ליהנות ממנה בשעת ביעורה וכל הדברים ראוים לשריפה וליהנות בשריפתה לבד יין שאינו ראוי לכלום ולזה מקודם קמ"ל שאין שורפין אותה כל זמן שאינה טמאה ודאי כלומר שלא יהנה בשריפתה עד שתטמא ודאי ואז יהנה משריפתה ואח"כ קמ"ל דאפילו יין שאינו ראוי לשריפה והייתי אומר כיון דבין כך ובין כך אינה ראויה לשריפה נתיר מעתה לשפכה או לעשות זילוף וקמ"ל דלא התירו ורש"י בבכורות [ל"ג:] כתב שכשתטמא ודאי מותר בזילוף ע"ש ומהרמב"ם לא נראה כן [כ"מ] דקיי"ל חיישינן לתקלה בספ"ק דפסחים:
והך ספק טומאה לתרומה לא משכחת לה אלא כגון שתי חביות שהיו מונחות ברה"י ונגע שרץ באחת מהן ואינו ידוע באיזה מהן דבכה"ג לא אמרינן ספק טומאה ברה"י טמאה דכיון דגמרינן לה מסוטה אין למידין אלא דבר שאפשר להיות כסוטה אבל הכא בע"כ אחת טהורה ואחת טמאה ולכן הוי ספק טומאה [הר"ש] וכן ברשות הרבים בכה"ג ג"כ הוי ספק טמאה ולא אמרינן ספק טומאה ברה"ר טהורה מהך טעמא גופה [כ"מ בתוס' סוטה כ"ח: ד"ה ברה"ר]:
ודע שיש ספקות ששורפין עליהן את התרומה והיינו כשיש ודאי מגע טומאה אך הטומאה היא בספק ואם היא טמאה הוה טומאה דאורייתא דאז שורפין את התרומה וביארן הרמב"ם בספי"ג מאבות הטומאות משא"כ היכא דהוה ספק מגע בהטומאה אע"ג דהטומאה הוה דאורייתא מ"מ אין שורפין עליהן את התרומה ופרטי דברים אלו אין כאן מקומן:
ואע"פ שנתבאר דאפילו בספק טומאה אין לגרום לה טומאה לתרומה בידים וכ"ש בטהורה אף שהולכת לאיבוד מ"מ יש לפעמים שמותר לגרום לה טומאה והיינו אם נשברה חבית של תרומה טהורה בגת העליונה ובתחתונה יש יין של חולין טמאים דמותרים באכילה אך אם ישפך לשם היין של תרומה והחולין יטמאו אותו ויהיה כל היין אסור משום תערובת תרומה טמאה אמרו חכמים דזהו ודאי אם ביכולתו להציל אף רביעית אחת של תרומה בכלי טהור מחוייב להציל אף שכל היין של תרומה יתערב ויתטמא ויהיה אסור כולו אמנם אם דבר זה א"א וממילא שיתטמא כולו בנפלו לתוך החולין הטמאים בזה אסרו חכמים שמותר לו לטמא התרומה בידיו בלא נט"י בכדי להציל את החולין שלא יאסרו ויהיה הפסד גדול והתירו מפני שבין כך ובין כך התרומה הולכת לאיבוד ולטומאה ועל תרומה כזו לא הזהירה התורה ליזהר מלטמאה אם יש בזה הפסד גדול כמו בכאן שיפסידו החולין:
והתירו זה מפני ההפסד המרובה שיין טמא של תרומה אינו ראוי לכלום ולכן בשמן בכה"ג שהיתה חבית של שמן תרומה טהורה מלמעלה ולמטה שמן של חולין טמאים בזה לא התירו לטמאה בידים אף כשאינו יכול להציל ממנה רביעית בטהרה אלא שתרד לתוך החולין ותתטמא מפני שאף אם יאסרו לאכילה שמן ראוי להדלקה דתרומה טמאה חזיא להדלקה שהתירה התורה ליהנות בהדלקתה. ואין לשאול הא גם יין ראוי לזילוף באמת אמרו בספ"ק דפסחים דהא שהתרנו ביין לטמאות בידים זהו ביין חדש שאינו ראוי לזילוף ולהשהותו שיתיישן חיישינן לידי תקלה שיבא לשתותו דבשמן אין חשש שישימנו בכלי מאוס ולא יבא לאכלו וגם לסיכה אינו ראוי אבל יין לזילוף מוכרח להיות בכלי נקיה ולכן אם היין ישן וראוי עתה לזילוף לא התרנו לטמאו בידים כמו בשמן:
כל מה שבארנו זהו במשניות פ"ח משנה ט' ומשנה י' וי"א וכפי שביאר הש"ס ספ"ק דפסחים והרמב"ם כתבם בריש פי"ב והוסיף עוד לומר דגם ביין כשהתרנו לטמאו בידים זהו כשאין ביין החולין שתחתיו אחד ומאה כפי התרומה דאז יאסר כל היין אבל כשיש מאה ואחד לא התירו לו לטמא בידים דאף כשיורד יתבטל ולהיפך בשמן שלא התרנו יש לפעמים שגם בשמן התרנו כגון שנשברה חבית שמן של תרומה ונשפכת לאיבוד דאם לא נצילה בידים תתפזר השמן על הקרקע ותלך לאיבוד ויכול להציל בטומאה אם לא שיכול להציל רביעית בטהרה דאז אין משגיחין על ההפסד כמ"ש אמנם החילוק בין יין ישן ליין חדש לא הזכיר כלל ומשמע מדבריו דאפילו ביין ישן יכול לטמאות בידיו ובגמ' מפורש לא כן [כ"מ] ונ"ל דס"ל דאחרי שאומר דחיישינן לתקלה ממילא גם בזילוף דישן חיישינן לתקלה דהזילוף הוא מעט מעט ואע"ג דהמקשה רוצה לומר דרק בחדש להשהותו שייך תקלה מ"מ לפי האמת אינו כן והכי מוכח להדיא בפסחים [ל"ג:] ע"ש:
ודע דבירושלמי מבואר דאף במקום שלא התירו לו לטמא בידים מ"מ מותר להציל בכלי שאחוריו טמאין ותוכו טהור כגון כלי שנטמא אחוריו במשקין דתוכו טהור ואחוריו טמא כדתנן בכלים פכ"ה ולא חיישינן שמא יגעו המשקין באחורי כלי ויטמאו ע"ש וכן משמע בש"ס דילן בברכות [נ"ב:] שאומר דלבית הלל מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאין ותוכו טהור ולא חיישינן שמא יפלו נצוצות מאחוריו ויתטמאו ואח"כ יטמא הידים ע"ש:
וכל כך הזהירו חכמים להתרחק מלטמאות תרומה אף במקום שיש חשש תקלה כהא דתנן בתרומות ספ"ח היה עובר ממקום למקום וככרות של תרומה בידו ובא אנס כנגדו וא"ל תן לי אחת מהן ואטמאנה ואם לאו אני מטמא את כולם ר"א אומר יטמא את כולם ולא יתן לו אחת מהם בידו לטמאו ור' יהושע אומר יניח לפניו אחד מהן על הסלע והלכה כר"י מיהו גם הוא לא התיר ליתן לו בידו אלא להניח לפניו על הסלע והרי יכול להיות שהאנס יתרגז ויטמא כולם ומ"מ לא התיר ליתן בידו ממש:
ודע דבירושלמי אמרינן על משנה זו דאינו כן אם היה ככר אחד טמא כלומר דבכה"ג מוסרין לו הטמא בידים [רשב"א הביאו הכ"מ בפ"ה מיסה"ת] ואינו מובן איזו רבותא יש בזה ויראה לי דה"פ דאפילו הככר טמא רק טומאה קלה כטומאה דרבנן והאנס יטמאנו בטומאה חמורה מ"מ מותר למסור לו כדי שלא יטמא את כולם:
התלתן והוא מין ירק והכרשינין והוא מין זרע אינן מאכל אדם בריוח ועיקרן לבהמות אך על צד הדחק כמו בשעת רעבון גם האדם אוכל אותן ואיתא בירושלמי פ"ד דחלה [סוף הל' ד'] אימתי גזרו על הכרשינין בימי רעבון בימי דוד וכיון דאינן מאכל גמור לאדם לפיכך הקילו חכמים בשמירת טהרתן. וז"ל הרמב"ם בפי"ב דין ז' התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינן מאכל אדם ה"ז מותר לעשות כל מעשיהם בטומאה ואינו נזהר אלא בעת שרייתן במים שאם שרה אותן בטומאה הרי טימא אותן בידים אבל אחר השרייה אינו נזהר לא בעת ששף הכרשינין ולא בעת שמאכילן לבהמה וכו' עכ"ל וזהו משנה בפ"ב דמע"ש:
ומדקדוק לשון הרמב"ם שסיים ולא בעת שמאכילן לבהמה משמע דדוקא כשמאכילן לבהמה וכ"כ הרע"ב אבל אם רוצה לאכלן בשעת רעבון צריך שמירה כבכל אוכלי תרומה אבל כל כי האי ה"ל לפרש ונלע"ד דאורחא דמילתא קתני שרובן לבהמה ומ"מ גם כשאוכלן בעצמו ליכא קפידא והטעם דכיון שעד ימי דוד היו נחשבין כאוכלי בהמה לגמרי ורק בימי דוד גזרו עליהן להפריש מהן תרומה כמ"ש בסעי' הקודם לכן לא חשיבא תרומתן כל כך לענין שמירת טהרתן כבאוכלין גמורין [כנלענ"ד]:
עוד כתב הרמב"ם שם דלפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין לכהן עם הארץ עכ"ל וזהו משנה בפ"ד דחלה [מ"ט] וז"ל המשנה ואלו ניתנין לכל כהן שירצה וכו' כרשיני תרומה ר"ע מתיר וחכמים אוסרין ופסקו הר"ש והרע"ב כחכמים ותמה הכ"מ על הרמב"ם דאיך פסק כר"ע ויותר מזה קשה דבירושלמי שם אמר ר' יונה ר"ע כדעתיה דר"ע אמר כל מעשיהן בטומאה כלומר אפילו שרייתן וכיון דבהא פסק הרמב"ם דלא כר"ע איך פסק בזה כר"ע אך זה י"ל משום דאח"כ אומר ר' יוסי אפילו תימא מחלפי שיטתו אין אדם מצוי לטמא אוכלי בהמתו ופליג אר' יונה [שם] ונ"ל דמטעם זה עצמו פסק כר"ע דמדדחיק ר' יוסי לאוקמי דר"ע בדין זה אינו תלוי בדין הקודם ולכאורה אדרבא מסתברא כר' יונה דהולך לשיטתו אלא ודאי משום דבזה גמירא לן דהלכה כר"ע ובע"כ דאין זה תלוי בדין הקודם:
וגם במ"ש הרמב"ם דנותנין לכהן עם הארץ הר"ש ז"ל לא כתב כן אלא לכהן שאינו אוכל חולין בטהרה אבל לא לע"ה ע"ש ותמיהני דבירושלמי בחלה שם אומר מפורש בין לכהן חבר בין לכהן ע"ה וגם התוס' בחולין [ק"ל: ד"ה מנין] כתבו כהרמב"ם ע"ש אך גם על הר"ש ל"ק דס"ל כהרע"ב שהביא פי' הרמב"ם וכתב דמגמ' דילן לא משמע כן ע"ש וס"ל דבזה מחולק הבבלי עם הירושלמי ופסקו כש"ס דילן [ועתוי"ט שם שתירץ הגמ' להרמב"ם]:
כתב הרמב"ם שם אין מפקידין תרומה אצל כהן ע"ה מפני שלבו גס בה לאכלה אבל מפקידין אותה אצל ישראל ע"ה בכלי חרס המוקף צמיד פתיל ובלבד שלא יהיו פירות מוכשרין גזירה שמא תסיטם אשתו נדה עכ"ל והשיג הראב"ד דאם אינם מוכשרים לקבל טומאה למה לן צמיד פתיל בכלי חרס הרי אין מקבלין טומאה ובאמת בגיטין [ס"א:] שתי אוקימתות הם דמקודם מוקי בכלי חרס המוקף צ"פ ופריך וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה וחוזר מהקודם ומוקי לה בפירות שלא הוכשרו ע"ש והרמב"ם נראה דס"ל דאקודם קאי כלומר גם בכ"ח מוקף צ"פ וגם לא הוכשרו וצ"ל דס"ל דאלא הוכשרו בלבד לא סמכינן דחיישינן שמא אצל הע"ה יבואו עליהם מים ויוכשרו אבל מרש"י שם נראה כהראב"ד ע"ש [הכ"מ כתב דטעמו של הרמב"ם דגזרינן לא הוכשרו אטו הוכשרו ע"ש ולא מצינו גזירה זו ומחוורתא כמ"ש]:
אמרינן בגיטין [ס"ב.] אין עושין תרומת זיתים של ע"ה בטהרה אבל עושים זיתי חוליו בטהרה ונוטל הימנה כדי תרומה ומניחה בכליו של חבר וכשבא ע"ה ליטול נוטל את שתיהן ואינו חושש וה"פ דדרך עמי הארצים לשכור בדד חבר לעשות זיתיהן בטהרה כדי שהתרומה תהיה טהורה ולכן אם הע"ה כבר הפך את זיתיו לתתן לבית הבד אין הבדד החבר מזדקק לזה שהרי כבר הוכשרו במעטן ונטמאו אלא נוטל ת"י הזיתים מתחלתן ונותנן במעטן ואח"כ לבית הבד ונוטל כדי תרומה ומניחן בכליו והע"ה נוטל את שתיהן החולין והתרומה ולא חיישינן שיגע בהתרומה כי בודאי יזהר מזה אחרי ששכר חבר לטהרתן וחכמים הקילו בזה משום כדי חייו דבדד:
וז"ל הרמב"ם שם דין ט' אין עושין לע"ה תרומת זיתיו בטהרה אבל עושין לו זיתי חוליו בטהרה משום כדי חייו של בדד וכיצד עושה נוטל כדי התרומה ומניחה בכלי שאינו מקבל טומאה כגון כלי אבנים וכשיבא ע"ה ליטול החולין והתרומה אומרים לו הזהר שמא תגע בתרומה ותחזור לטבלה עכ"ל ומזה יתיירא יותר מאם יאמרו לו חשש טומאה וזה שכתב שיניח בכלי אבנים לפנינו בגמ' אינו מבואר כן אלא בכליו של חבר וגם מה שכתב שאומרים לו הזהר שמא תגע אף שבגמ' אינו מבואר כן כתב זה מסברא דנפשיה:
ישראל עובר עבירה שעושה פירותיו בטומאה אין דורכין עמו בגת דבגת הוי עיקר טומאתן שנעשו בשם משקה ואין בוצרין עמו הפירות לפי שמהבצירה נותנן לגת ואסור לסייע ידי עוברי עבירה אבל מוליכין עמו חביות ריקנית לתוך הגת ומביאין עמו חביות מליאות מן הגת דאחרי שכבר נטמאו בגת מותר לתת אותן בחביות טמאות [רש"י פ' ר' ישמעאל נ"ה:] אבל עם העכו"ם בוצרין שהעכו"ם לא נצטוה במצות ומותר לגרום טומאה לחולין שבא"י אבל אין דורכין עמו משום חשש יי"נ [שם] וכן שנינו שם דנחתום ישראל שעושה עיסתו בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו אבל מוליכין עמו פת לפלטר:
אמרינן בפסחים [ל"ג:] ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינן כשר לנסכים והטעם דמשקין מפקד פקידי כלומר דהמשקין שבתוך הענבים חשבינן להו כמונחים בפ"ע ולא נטמאו כשנטמאו הענבים אמנם אם ידרכם הלא יגעו המשקין בהאוכל ויקבלו טומאה ולזה אומר שידרוך פחות פחות מכביצה וכשתתחיל המשקה לצאת יחסר האוכל מכביצה ופחות מכביצה אינו מטמא וה"ה דגם בכביצה מותר שהרי כשיסחט מעט יהיה פחות מכביצה וכדתנן במס' טהרות פ"ב טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהור אלא דלכתחלה אמרינן ליה לסחוט בפחות מעט מכביצה דאי אמרינן ליה כביצה אתי למיעבד יותר מכביצה [גמ' שם]:
וזהו בענבים של חולין אבל ענבים של תרומה אמרינן שם [ל"ד:] ענבים שנטמאו דרכן ואח"כ הקדישן טהורין הקדישן ואח"כ דרכן טמאין משום דעביד בהו רבנן מעלה שיטמא המשקה עם האוכל ולא אמרינן מפקד פקידי ומוקי לה בענבים של תרומה והאי הקדישן הוי לתרומה דגם בתרומה עביד רבנן מעלה כן עולה מתוך הסוגיא כפירש"י ותוס':
ומה מאד נפלאים דברי הרמב"ם בענין זה שכתב שם דין י"א זיתים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה ואם נטמאו אחר שנעשו תרומה וסוחטן פחות פחות מכביצה הרי המשקה היוצא מהן מותר בשתיה לכהנים ואפילו לנסכים היה ראוי שהמשקה כאלו הוא מופקד בתוך האוכל ולא אמרו פחות פחות מכביצה אלא גזירה שמא יעשה יותר מכביצה ונמצא המשקה מתטמא בכביצה ואם היו פירות אלו שלישי לטומאה דורכן בגת ובבית הבד והמשקה תרומה טהורה שאין שלישי עושה רביעי בתרומה עכ"ל ותימא שהתיר כשהם של חולין לסוחטן הרבה לבד שזהו נגד הגמ' איך אפשר לומר כן והלא המשקין יתטמאו בהענבים אפילו כשהענבים הם שני לטומאה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה וגם מה שכתב דאחר שנעשו תרומה סוחטן פחות פחות מכביצה הוא נגד הש"ס כמ"ש [וכבר תמהו בזה הכ"מ והר"י קורקוס ותירוצו דחוק ותמוה במ"ש בסוף דאין שני עושה שלישי בחולין הא כל הפוסל את התרומה מטמא משקין וכו' ואולי כוונתו שהענבים נגעו בשני וכבגמ' שם]:
ולענ"ד הרמב"ם ז"ל היה לו שיטה אחרת בזה דזה שאמרו ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינן כשר לנסכים זהו דוקא לנסכים עשו מעלה שלא ידרוך הרבה ודין זה ביאר בפ"ו מאיסורי מזבח דין ז' שכתב שם זיתים וענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה והמשקין היוצאין מהן כשרין לנסכים וכו' ועוד מעלה וכו' עכ"ל אבל כשאינן לנסכים מותר לדרוך אפילו הרבה בבת אחת וישמור שהמשקה לא יגעו בהענבים הנסחטים והוא הרי הוא טהור ודוקא בטמא שסחט זיתים וענבים בעינן שידרוך פחות מכביצה כדתנן בטהרות שם ולא בטהור ורשאי אפילו לעשות מהן תרומה דבתרומה לא עבוד רבנן מעלה בכה"ג כשבעת שדרכן היו חולין אמנם אם הענבים היו תרומה בזה אמרינן שם דעבוד מעלה שלא יסחטם אלא בפחות מכביצה ובהקדישן לא מהני כלל ואפילו בפחות מכביצה דבקדשים עבוד מעלה יתירה וזה ביאר שם באיסורי מזבח דאין זריעה מועלת וכ"ש בכה"ג ובזה א"ש כל הסוגיות דפסחים [והא דפריך שם ד' ל"ד: דרכן ואפילו טובא והאמר ר"י דורכן פחות מכביצה הכי פריך דכיון דלגבי נסכים עביד מעלה גם כשלא הקדישן עדיין אלא שרוצה לעשות מהן נסכים כ"ש בתרומה כשהן עתה תרומה לפי מה שאמר שם דקדושת פה דתרומה כקדושת כלי דמיא ע"ש היטב וגם מ"ש ואם היו שלישי לטומאה וכו' מקורו מואיבעית אימא דשם ע"ש ודו"ק]:
פת תרומה שנטמאת משליכנה לבין העצים עד שישרפנה אבל לא ישהנה כך בביתו דילמא אתי למיכל וכן שמן שנטמא נותנו בכלי מאוס עד שידליקנו כדי שלא יהיה תקלה לו או לאחרים שיאכלוהו וכן חטין שנטמאו שולקן ומניחן בכלי מאוס כדי שלא יהיו ראוים לאכילה ואח"כ יסיק בהן תנור וכירים ומשקין שאין ראוין להדלקה כגון יין וחומץ שנטמאו קוברין אותן ולהשהותו לזילוף אסור. ואע"ג דבספ"ק דפסחים אמרינן תעשה זילוף זהו אי לא חיישינן לתקלה אבל אנן קיי"ל דחיישינן לתקלה [כ"מ] ולהניחה בכלי מאוס א"א דלא יהא ראוי לזילוף [גמ' שם]:
ואין לשאול אהא דאמרינן קוברין אותן הא תרומה טמאה הוי מהנשרפין כדתנן שלהי תמורה אמנם באמת שנינו שם הראוי לשריפה שריפה לקבורה קבורה ואע"ג דרש"י והרע"ב פירשו שם דאערלה ואכלאי הכרם קאי זהו מדינא דאורייתא שהם אסורים בהנאה ותרומה טמאה מותרת בהנאה וא"כ למה לו לקוברה יעשה זילוף אמנם כיון דמדרבנן חיישינן לתקלה בע"כ יש לקוברה כיון שאינה ראויה לשריפה והוה כערלה וכלאי הכרם. ודע דמשמע ברש"י במשנה דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ובהרע"ב בפ"ג דביצה משנה ה' דתרומה טמאה מותר להאכיל לבהמתו ע"ש ודבר תמוה הוא שלא מצינו רק לשורפה ולקוברה ולא להאכילה ועתו"ס ביצה רפ"ג [וכבר תמה על זה בתוי"ט שם]:
יין של תרומה שנתגלה הואיל ואסור בשתיה ישפך ולא חיישינן שמאבד את התרומה דבלא"ה אסור מפני הנחש ששתה ואף לזילוף לא חזי [הר"ש פ"ח מ"ד] וא"צ קבורה דאין זה טומאה ובשמן ליכא גילוי דאין גילוי אלא ביין ומים וחלב [משנה שם] וכן תאנים וענבים וקישואין ודלועין ואבטיחין ומלפפונות של תרומה שנמצאו מנוקרות מנשיכת נחש הרי הם אסורין מפני הסכנה וישליכם לים או יקברם וכתב הרמב"ם שם דין י"ד עיסה שנילושה במים מגולים אע"פ שהיא תרומה תשרף עכ"ל וזהו מתוספתא פ"ז [הל' ט"ו]. ויראה לי דאין הכוונה דוקא שריפה שהרי אינה טמאה אלא משום דר' נחמיה פליג שם ואומר דמותר לאפותה דהאור מוציא את הארס ע"ש קמ"ל דאינו כן דצריך לשורפה לחלוטין ובירושלמי פ"ח דתרומות הלכה ג' מבואר כמה פרטים בגילוי לענין חמין וצונן ע"ש: