ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה. ע״פ דרכנו יתורצו הספיקות שיש בפסוקים מאהבת הקיצור. הענין כי האל ית׳ צוהו על ד׳ דברים שיתרחק מהם. וההא׳ שיתרחק מארצו שהוא חרן שנתישבו בה כמו שאמר ויבואו עד חרן וישבו שם וזהו אומר לך לך מארצך. ב׳ צוהו שלא יחזור לאור כשדים. וז״ש וממולדתך כי שם הוא ארץ מולדתו שנולד בה. ג׳ צוהו שכאשר ילך. ילך לו לבדו ולא עם בית אביו כאשר עשה עד עתה כשיצא מאור כשדים. וז״ש ומבית אביך. גם צוהו שלא ילך לאיזה ארץ שתזדמן לפניו כי אם לארץ מיוחדת שיראה לו. וז״ש אל הארץ אשר אראך. והנה כפי הנראה כפי הטבע שהאדם שיעזוב ארץ שנתגדל בה ידמה שהיה לו עזר מעם רב וגדול כי כולם מיודעיו ועוזריו. ובפרט אם יהיה אהוב לכל וזהו טענת השונמית באומרה בתוך עמי אנכי יושבת ולז״א לו כנגד לך לך מארצך ואעשך לגוי גדול. במקום אנשי ארצך שהיה לך מעיר לעזור. ג״כ האדם בהיותו בארץ שנולד בה טבע הארץ נכון לטבע מזגו כנודע ופרה ורבה ובכל יום הולך לפנים ולא לאחור. משא״כ כאשר ילך לארץ לא ידע שטבעה הפך מזגו כי ידל גופו וירזה מצד חילוף המים והאויר. ולזה כנגד אומרו וממולדתך. אמר ואברכך כי יתברך ויפרה וירבה ג״כ האדם לא יגדל שמו ויתפרסם כי אם מצד משפחתו ובית אביו כי יאמרו זהו בן פלוני אחיו של פלוני קרובו של פלוני ובזה יצא שמעו בכל הארץ. אמנם מי שיהיה גר לבדו בארץ לא לו. ולא קרוביו עמו. הנה כפי הטבע יקטן שמו ולא יודע. ולזה כנגד ומבית אביך אמר ואגדלה שמך. וכנגד הד׳ שאמר לו אל הארץ אשר אראך שתהיה ארץ מיוחדת זולת ארץ. לז״א כי הסיבה בזה הוא כדי שתהיה ברכה ר״ל כי יהיה הוא המושך הברכה מלמעלה וממנו תתחלק לכל העולם עד שיראה כאילו הוא בעצמו הברכה ומקורה. וז״ש והיה ברכה. או יאמר והיה ברכה מלשון בריכה כי יהיה כמו הבריכה שיקוו בה המים להשקות ממנה הרבה שדות ופרדסים כן יהיה הוא כי זאת הסגולה לא יקנה אותה אלא באותה הארץ בפרט. ולזה אמר אל הארץ אשר אראך. והענין הוא כי ארץ ישראל הוא לב העולם כלו שממנו מתפשט החיות והשפע לכל הגוף כלו כי הוא שער השמים. כאשר נתבאר הדרוש הזה בס׳ חסד לאברהם בעין הארץ בס״ד והנה הצדיק היושב בארץ ישראל מושך השפע מלמעלה משער השמים והענין שהשפע רוחני אי אפשר שירד למטה לארץ בגשמיות אלא ע״י הצדיקים שהם חלק אלהי ממעל ובהכנת מעשיהם ותורתם יורידו השפע הפך טבעו ויעזור להם טהרת המקום כמו הפתילה הטובה ושמן הזך שהם נושאים האור. כן בצדיקים נאחז האור הרוחני שאין בטבעו לירד למטה. והנה אין דרך להוריד השפע כי אם מארץ ישראל לא זולת. שהוא שער השמים כנ״ל. ולזה כנגד אומרו אל הארץ אשר אראך אמר שהטעם הוא והיה ברכה כנ״ל. והנה מאמר האל ית׳ לאברהם ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. הם דברים שלא יסבול אותם השכל כי איך אפשר שגר אחד בארץ לא לו יתודע וימצא חן בעיני כל העולם במעט זמן בלא שיושלם מממונו והונו. או באיזה דבר. וג״כ איך יתודע שמו ויתפרסם במעט זמן בלי שם משפחה וקרובים וכדומה לזה. להתישב הדברים על לב אברהם פירש לו איך יהיו הדברים קרובים לשכל ואפשרותם. וז״ש ואברכה מברכיך ומקללך אאור. וזה במה שתהיה השגחה דביקה בו. בענין שמי שיזיק לאברהם כמו פרעה וד׳ מלכים יוזק. ומי שיועילהו יבורך ובראות זה בני העולם חוץ הטבע. הנה יתפרסם בזה כרגע בכל העולם וימצא חן בעיני כולם. הן מצד המורא והפחד. הן מצד התועלת ובזה יהיה לגוי גדול כי זהו הסיבה למלכים שיהיה לגוי גדול וחיל גדול לעבודתו אם מצד היראה אם מצד התועלת וג״כ מזאת הסיבה בעצמה יגדל שמו בכל העולם. וג״כ מצד ההשגחה הדבוקה אליו הוא סיבת בריאותו ולא תאונה אליו רעה כלל בארץ מגוריו. גם מה שאמר לו והיה ברכה ביאר ואמר ונברכו בך כל משפחות האדמה. כי בעבור ישיבת אברהם בארץ ישראל שער השמים. ימשיך הברכה שיתברכו כל משפחות הארצות הרחוקות יושבי חו״ל כנ״ל כי אין דרך להורדת השפע לעולם וכלו. אלא משער השמים כנ״ל:
ואומר ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו וגו׳. י״ל וכי היוצא מעיר לעיר צריך לפרש שהלך עם אשתו וקנינו וכי יעלה על הדעת שהיה מניח נכסיו ואשתו וילך. אמנם הענין לפי שמדרך העולם שהאדם שירצה ליעתק ממקום למקום לדירת קבע. הנה ילך הוא לבדו תחלה לתור המקום אם יישר בעיניו ואח״כ חוזר ומביא אשתו ורכושו. אמנם אברהם ע״ה כשאמר לו האל ית׳ לך לך וגו׳ מיד גמר בלבו לקיים מצותו ית׳ ולהגיד שבחו אמר ויקח אברם את שרי אשתו וגו׳ כאלו הלך לשם וישר המקום בעיניו. ואמר ויבואו בא לספר שבחו שמתחלה ועד סוף היה לו כוונה טובה ולב שלם לקיים מצות בוראו. מסכ״י. והרס״ו זצ״ל כתב יש להקשות מנין ידע אברהם שהארץ הנאמרת לו אשר אראך היא ארץ כנען. ואפשר לומר להודיעך כי עין ה׳ אל יראיו להוליכם בדרך אמת דרך ישר לא יכשלו בה. ואולי כתב ויבואו ארצה כנען לבד. הייתי אומר שלא בא לשם אלא אחר כמה גלגולים שהקיף כל העולם לראות הארץ אשר יראהו ה׳. ולזה הודיעך שלא טרח כלל אלא נתן ה׳ בלבו ללכת ארצה כנען. וז״ש ויצאו ללכת ארצה כנען וגו׳: (כאן חסר איזה שורות)
ועוד מה טעם נמולו אתו די במה שיכלול אותם במ״ש בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו וגו׳ למה חזר נמולו אתו ועוד מה טעם אמרו ומקנת כסף מאת בן נכר מלות מאת בן נכר יתירות די שיאמר מקנת כסף ואנו יודעים שהם מאת בני נכר. ויש להשיב שהפסוק הראשון שנאמר ויקח אברהם את ישמעאל בנו וגו׳ וימל את בשר ערלתם בעצם היוה הזה בא להודיענו כחו של אברהם אבינו שהוא מקיים מצות בוראו בפרהסיא לעיני הכל בלי פחד כשרז״ל בב״ר פ׳ מ״ז בעצם היום הזה א״ר ברכיה לא מראש בסתר דברתי אלא אמר הקב״ה אלו מל אברהם בלילה היו כל בני דורו אומרים בכך וכך אילו היינו רואים אותו לא היינו מניחין אותו לימול. אלא בעצם היום הזה דרגש ליה ימלל. ונראה מזה המדרש שהאל ית׳ צוהו לימול בעצם היום כדי לפרסם המצוה כנ״ל. וזהו טעם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלהים. דלמה ליה למכתב כאשר דבר אתו אלהים. פשיטא שכבר ידענו מן הפסוקים שלמעלה שהש״י צוהו לימול. אלא לומר שחוזר כאשר דבר אתו אלהים על בעצם היום הזה. שהש״י צוהו לפרסם המצוה וכן עשה. וכן שנינו (שבת ק״ל) ר׳ אליעזר אומר אם לא הביא כלי מע״ש מביאו בשבת מגולה וגו׳ ודקדקו בגמרא אמאי מגולה הוא משום חבוב מצוה לפרסם מעלתה וזה הודיענו בפסוק ראשון ובפסוק השני שנאמר בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו וגו׳ בא להודיענו שבכוונה עשה הדבר יפה בעתו ביום הכפורים כדי שיהיה כפרה וזכות לדורות שיזכור השי״ת לישראל זכות זו המצוה ויכפר להם עונותיהם כמ״ש בפרקי ר׳ אליעזר פ׳ כ״ט רבן גמליאל אומר שלח אברהם וקרא לשם בן נח ומל בשר ערלתו וישמעאל בנו בעצם היום בגבורת השמש בחצי היום בעשור לחדש ביום הכפורים כתיב התם כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה וכתיב הכא בעצם היום הזה נמול אברהם. ובכל שנה ושנה הקב״ה רואה דם ברית מילתו של אברהם אבינו ומכפר על עונותיהם של ישראל שנא׳ כי ביום הזה יכפר עליכם. עוד דרשו בב״ר פ׳ מ״ז ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו א״ר איבו בשעה שמל אברהם אותם ילידי ביתו העמידן גבעת ערלות וזרחה עליהם חמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקב״ה כקטורת סמים וכעולה שהיא כליל לאשים אמר הקב״ה בשעה שיהיו בניו של זה באים לידי עבירות ומעשים רעים אני נזכר להם הריח הזה ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם. ויש לדקדק מהיכן משמע מהפסוק כל מה שדרשו רז״ל. וי״ל דקשיא להו רז״ל מדכתב כל הני כללי כל ילידי ביתו ואת כל מקנת כספו כל זכר באנשי וגו׳ דהיל״ל. כל זכר באנשי בית אברם ודי. מהו כל הני כללי אלא לומר שכלן (אלו הריבוי׳) עשאן כלל אחד והעמידן גבעת הערלות. ומ״ש ועלה ריחן כקטורת סמים וכעולה שהיא כליל. יובן מפסוק א׳ הנז׳ בענין המילה דכתיב האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו׳ כי שמרו וגו׳ ישימו קטורה באפך וגו׳. והכוונה ששם הזכיר שני דברים שעשו בני לוי אחד האומר לאביו ולאמו וגו׳ דהיינו בענין העגל דכתיב שימו איש חרבו וגו׳ והשני שקיימו מצות מילה במצרים. לזה כנגד המילה אמר יורו משפטיך ליעקב וגו׳ כי הם ראויים לכך. ק״ו מפסח שהוא מצוה א׳ ע״כ ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך דערל לב וערל בשר לא יבאו אל מקדשי לשרתני ואלו שנימולו ראויים לעבוד עבודות חביבות שזכו בשני דברים בתורה ובעבודה והכל בשביל המילה ולז״א ברך ה׳ חילו ופועל ידיו תרצה. וכנגד הא׳ אמר מדה כנגד מדה מחץ מתנים קמיו וגו׳. ולכן מזה אמרו כאן ז״ל ועלה ריחן כקטורת סמים וכעולה ומ״ש וזרחה עליהם חמה והתליעו יש לסמוך זה אסיפיה דקרא. דכתיב בהאי עניינא וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה דהאי בעצם היום הזה קרא יתירא דהא כתיב בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו. ודרשינן ליה ל׳ שמש כמו הנה יום בא בוער כתנור שהוא השמש דפי׳ מוציא חמה מנרתיקה. ולכן דרשו שזרחה עליהם חמה והתליעו ועלה ריחן לפני המקום ואפשר שדורש זה ממה שסמוך לו מיד וירא אליו ה׳ וגו׳ כחום היום שזרחה עליהם חמה בתוקף ולזה התליעו. ואפשר זה כפי הטבע כי יום ג׳ למילתו היה בזמן החום התליעו ומה שלא כלל אנשי ביתו עם אברהם וישמעאל וכתב בהם נמולו אתו יש ליישב זה ע״פ המדרש שדרשו בפרקי ר׳ אליעזר פ׳ כ״ט וז״ל כל העבדים שנימולו עם אברהם אבינו לא נתקיימו לא הם ולא זרעם בישראל ולמה מלן בשביל טהרה שלא יטמאו את אדוניהם במאכליהם ובמשתיהם ע״כ נראה לפ״ז במדרש שכל אותם העבדים לא נתגיירו גרות שלמה אלא בע״כ כדי שלא יטמאו אדוניהם כנ״ל ולכן לא כללן עם אברהם וישמעאל שהיה גרותן שלמה לש״ש. וע״ז נאמר בהם נמולו אתו מלת אתו מורה שהם טפלים לאברהם ולא נמולו אלא כדי שיהיו עם אברהם במאכל ומשתה ולא יטמאו סעודתו ולכן כתיב בהם ומקנת כסף מאת בן נכר לומר שבאו מאת בני נכר ועדיין הם אדוקים בדרכי אבותיהם. הרס״ו זללה״ה:
ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדרתם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. יש לדקדק בפשט הפסוקים כי הם כפולים ומכופלים כנראה לעין. ונראה לפ׳ כי לגודל המצוה ולחבתה כי הוא יסוד הכל ועיקר הכל שבה נרשמו ישראל ונחתמו בחותם המלך כי הם עבדיו בני בריתו הוצרך להרחיב הענין ולהגדילו יותר מדאי לילך ולפרש מעט מעט כמו בדבר החביב שהוא סגולת מלכים שאין האדם מראהו ומודיעו ומגלהו בפעם אחת כי אם מעט מעט מגלה עד שמגלהו כלו. גם לקושי המצוה שהוא ענין קשה יותר מכל המצות כלם שהוא לחתוך האדם בבשרו ובבשר בניו הקטנים שהוא דבר שאין טבע האדם יכול לסבלו כלל הוצרך להאריך בדבר ולפרש מעט מעט כדי שיקובלו הדברים כאדם שמבקש מחברו לעשות לו דבר גדול שהולך ושואל ממנו מעט מעט שלא יהיה עליו לטורח וכמו שמצינו כשצוה אותם במצרים למול כדי שיעשו פסח. שאמרו במדרש שיר השירים בפסוק נרדי נתן ריחו כשעשה משה רבינו פסחו הופיע הקב״ה ריח טוב מבשמי ג״ע והיתה נפשם קוהא לאכול. אמרו לו משה רבינו תן לנו מה נאכל א״ל משה כך א״ל הקב״ה כל בן נכר לא יאכל בו. עמדו והפרישו נכרים שביניהם והיתה נפשם קוהא לאכול א״ל משה רבינו תן לנו מה נאכל א״ל כך אמר לי הקב״ה. וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו. עמדו ומלו עבדיהם. והיתה נפשם קוהא לאכול א״ל תן לנו מה נאכל. א״ל כך אמר לי הקב״ה כל ערל לא יאכל בו מיד כל אחד ואחד נתן חרבו על ירכו ומל את עצמו ע״כ. הרי לקושי המצוה לא אמר להם בפעם ראשונה שיפרישו נכרים שביניהם וימולו עבדיהם ועצמן. שלא יהיה הדבר כבד עליהם אמר להם מעט מעט בהדרגה תחלה נכרים ואח״כ עבדיהם. ואח״כ עצמן. ודקדקו זה רז״ל ממה שכתוב בפ׳ בא אל פרעה. זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו. וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו. ואחר כל זה כתיב וכל ערל לא יאכל בו. ומן הראוי היה להקדים כל ערל לא יאכל בו שהוא מדבר בישראל עצמן. ואח״כ יצוה ענין נכרים ועבדים. אמנם נתכוין בזה למה שדרשו ז״ל שעשה להם משה ענין באופן זה בהדרגה זו כדי שיקובל הדבר. גם בכאן אפשר שנתכוין לזה הענין בעצמו ותחלה הקדים לצוות לאברהם על עצמו ורמז לו הענין ברמז. ולא פירש לו הדברים בפירוש ואמר אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. ואתנה בריתי ביני ובינך וגו׳. אני הנה בריתי אתך וגו׳. והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לברית עולם. וכל הענין עד ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור שכל מה שאמר עד שם היה ברמז לבד כי עדיין לא הודיעו מה היא זו הברית שאמר לו. ועתה בא לפרש לו הדבר ואמר ואתה את בריתי תשמור וי״ו מוסיף על ענין ראשון. שהוא הנה בריתי אתך ואתה הוי זהיר לשמרו ומהו שמירתו המול לכם כל זכר כמו שפירש רש״י ז״ל. ואחר שצוהו על עצמו בפרט אמר ואתה את בריתי תשמור. חזר וצוהו על זרעו ואמר אתה וזרעך אחריך. והוצרך לומר פעם אחרת אתה ולא אמר ואתה את בריתי תשמור וזרעך אחריך. לומר שגם הוא מצווה על זרעו להחזיקם במצוה זו ולא נאמר שהציווי של זרעו אינו אלא להם לבד. אלא גם לו צוה עליהם ופירש ואמר המול לכם כל זכר. עתה פירש מהו הברית שהיה אומר עד עתה חזר ואמר ונמלתם את בשר ערלתכם הוסיף בכאן הפריעה במ״ש את שבמה שאמר המול לכם כל זכר לא משמע הפריעה כי אם הערלה שהוא המילה. וכן תמצא באברהם כתיב בהמולו בשר ערלתו שלא היה חסר פריעה. וישמעאל שצריך פריעה כתיב בהמולו את בשר ערלתו. וזה ודאי הוא דבר קשה יותר מהמילה עצמה. וחזר אח״כ והוסיף לומר שזו המילה תהיה אפי׳ לקטן בן שמונת ימים כמו שנאמר ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר וגו׳. וחזר עוד לומר שגם יליד בית ומקנת כסף צריך למול. וחזר ואמר המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. שעם הכפל כבר אמרו רז״ל (שבת קל״ה) ללמד שיש יליד בית נימול לשמונה. ויש שנימול לאחר שמונה. ואפשר לומר ג״כ לפי דרכנו שגם יליד בית ומקנת כסף אמר בתחלה מילה סתם דהיינו מילה חתיכת הערלה. ואח״כ הוסיף הפריעה. במ״ש המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך כמו שעשה בישמעאל. ואפשר שלזה הוסיף לומר ביתך וכספך בכינוי ולא אמר יליד בית ומקנת כסף סתם. לומר שאע״פ שהוא מקנת כספך ויליד ביתך שהוא אהוב עליך צריך פריעה ולא תחוס עליו עם היותו אהוב עליך. הרס״ו זללה״ה:
ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה׳ אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי וגו׳ ויפול אברם על פניו וגו׳ אני הנה בריתי אתך וגו׳ ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך. והפריתי אותך וגו׳ והקימותי את בריתי וגו׳ ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו׳. ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדרתם זאת בריתי אשר תשמרו וגו׳ המול לכם וגו׳ ונמלתם את בשר ערלתכם וגו׳. ובן שמונת ימים וגו׳ המול ימול יליד ביתך וגו׳. וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו וגו׳. את בריתי הפר. וראוי לשום לב ראשונה למה לא נמול אברהם כי אם בהיותו בן צ״ט שנים ולא קודם ולא אח״כ. ועוד אומר אני אל שדי וגו׳ למה זכר זה השם ולא שם אחר. ועוד אומר ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאוד מאוד. מה טעם זה היעוד בכאן ומה סבתו. ועוד אומר אני הנה בריתי אתך כנראה שכבר קיים אברהם את הברית והנה כפי האמת עדיין לא מל. גם אומר וידבר אתו אלהים ולמעלה אמר ה׳. גם אומר אני הנה בריתי אתך מאי אני דקאמר. גם אומרו ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם למה לי זה היעוד כאן ומה ענינו בזה המקום שכוונתו להזהיר על המילה. גם אומרו והפריתי אותך במאוד וגו׳ ומלכים ממך יצאו. היינו דקאמר כי אב המון גוים נתתיך. גם אומרו והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך. נראה שעדיין לא קיים את הברית. והנה למעלה אמר הנה בריתי אתך. גם אומרו להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך מה ענין אלהות לענין המילה. גם אומרו ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען וגו׳ והייתי להם לאלהים. מה ענין ירושת הארץ למילה. ועוד אומרו ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור וגו׳ מה הבנה לזה הדבור ולא יחדו בדבור בפני עצמו. וכפי הנראה היינו הראשון בעצמו שאמר. והקימותי את בריתי ביני ובינך וגו׳ עוד למה שם אלהים. גם אומרו זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם וגו׳ מאי ביני וביניכם. עוד אומרו ונמלתם את בשר ערלתכם מאי ערלתכם. עוד אומרו ובן שמונת ימים ימול ולא קודם ולא אחר. גם אומרו וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. אחר שזאת המצוה היא בעודו קטן למה יכרת. ואם נאמר לאחר שיגדל סתם כתיב. עוד למה הוא בזה העונש ולא בעונש אחר. ונאמר לפי שאברהם אבינו ע״ה בקדושתו וטוב מעשיו זכה למדת המלכות ותיקן אותה בכל בחינותיה. כי הוא השער לה׳ לעלות למעלה. וזהו אומרם ז״ל (ב״ב ט״ז) בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה שהוא סוד המלכות והנה בעלותו בבחינותיה שהוא כלל כל הספירות כולם עשר ספירות וכל אחת כלולה מעשר הם מאה והנה בהיותו בבחינה האחרונה ממטה למעלה שהוא ראשונה ממעלה למטה. אז זרח עליו אור היסוד כי הבא ליטהר מסייעין אותו. וז״ש ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים. ר״ל שהשיג למדרגה אחרונה שבמלכות כנ״ל. וירא ה׳ אל אברם שהוא הז״א אני אל שדי שהוא סוד היסוד התהלך לפני והיה תמים. ר״ל שיעלה לתיקון בסוד היסוד אחר שכבר תיקן בסוד המלכות. ואמר כי בזאת המדה היא סוד פריה ורביה וזאת וארבה אותך במאוד מאוד. והנה השכינה שכבר נתקנה באברם עכשיו באה לתת לו שכר הנמשך מהקונה וז״א ויפול אברם על פניו וידבר אתו אלהים לאמר שהוא סוד השכינה ואמרה אני שהיא השכינה הנה בריתי אתך. ר״ל אינך צריך לתקן אותו כבר בריתי אתך שכבר זכיתי בו. וזהו שי״ל שאברהם לא פרע כי הפריעה סוד המ׳ כלומר סוד היסוד שבמ׳ ואחר שכבר תיקנה וזכה בה אינו צריך לפריעה. וזה אומר אני הנה בריתי אתך ואמנם לא באתי אלא ליתן לך שכר. וז״ש והיית לאב המון גוים כי אחר שהשיג למדת המלכות שהיא המנהגת העולם הזה. הנה אתה במקומה ולזה גם אתה והיית לאב המון גוים. ולזה לא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם. כי סוד ה׳ של השם הוא בהיותה פרצוף בפני עצמה בשלימות ולזה אחר שכבר השגתיו מדת המלכות בשלימות ראוי הוא והיה שמך אברהם. והטעם כי אב המון גוים נתתיך. אחר שהשגת מדת המלכות בשלימות כמו שהיא מושלת על כל צבאות. מטה ממנה. כן גם אתה תמשול בכל המון גוים. זהו השכל של מדת המלכות. אמנם להשיג פריה ורביה צריך תיקון היסוד. וזהו אומרו והפריתי אותך במאוד מאוד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו. והקמותי את בריתי ביני ובינך וגו׳ שהוא סוד המילה. וא״ת ומהו התכלית בזאת המילה וביאר כי הוא להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך כמו שנזכר לעיל. כי קבלה האלהית תלוי במילה. ואמר להיות לך ולא אמר והייתי לכם לאלהים לפי שהמילה היא הכנה שכאשר יהיה בא״י עם המילה אז יהיה השלימות ביותר. ולז״א ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם. ואז והייתי לכם לאלהים. והנה אברהם ע״ה כשראה גודל מעלת המילה ועצם גדולתה שהוא סיבה להשראת השכינה על האיש הישראלי. תמה תמיה גדולה איך אפשר שישיג הוא וזרעו אליה. ולזה הודיעו האל ית׳ והבטיחו שהוא וזרעו ישיגו לזאת המעלה בע״ה. וז״ש ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדרתם. כי הבטיחו שתמיד יהיו ישראל זריזים בזאת המצוה. וזה אחר שהוא צורך גבוה כי בלתה אי אפשר שתהיה השכינה בתחתונים כמו שנבאר כי השכינה בתחתונים צורך גבוה. וביאר איזהו הברית שישמרו ומהו הסוד שתתדבק בעבורו ואמר זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ר״ל כי זהו הברית המחבר ביני וביניכם. המול לכם כל זכר שהוא כ״ל סו״ד היסו״ד בהתגלות היו״ד הקדוש תחול עליו השכינה כי זה כל חפצה וכל תשוקתה. וא״ת ואחר שזה השלימות יש למה לא נברא האדם מהול מבטן אמו כדי שתחול עליו השכינה. שאינה צריכה אז למעשה האדם. כי שמא יפשע או שמא ישכח ויותר טוב היה לברוא אותו מהול. ולז״א ונמלתם את בשר ערלתכם וגו׳. ירצה דע לך כי כך היה שאדם הראשון נולד מהול אמנם מצד רוע בחירתו המשיך עליו עור הנחש ונעשה ערל כי אז הקליפה סותמת כמו שביארו במקום אחר וז״ש רז״ל (סנהדרין ל״ח) אדם מושך בערלתו היה. ר״ל שהמשיך עליו הערלה וז״ש ונמלתם את בשר ערלתכם. ר״ל הערלה שסבבתם אתם במעשיכם ובזה יהיה הדביקות סוד היסו״ד המחבר ביני וביניכם. וא״ת מה הועיל במילה אחר שכבר הניח הרושם של הערלה. לז״א שקודם שתחול הרוח הקדוש באדם שהוא בן שמונת ימים שעדין לא יקרא אדם ימול בשר ערלתו. וז״ש ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר וגו׳. והנה אחר שביאר התועלת הנמשך מהמילה ביאר אח״כ ההיזק המגיע אם לא יעשו המילה וז״ש וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא וגו׳. ר״ל אחר שהניח הערלה בהכרח לא יש שם שכינה דבוקה עמו. וזהו הכרתת הנפש שתכרת מהדביקות בשכינה ששם משכן הנשמות של הצדיקים ושל כל ישראל. וזהו מעמיה שהם צרורים ודבוקים בשכינה הנקרא ג״ע וצרור החיים. וז״ש ונכרתה הנפש ההיא את בריתי הפר וגו׳ אמנם בשמירת מצות המילה יוכרח השראת השכינה האלהית על ישראל וכנ״ל:
מסרה יצאו י״ד וגם את הגוי וגו׳. יצאו ברכוש גדול. (במדבר כ״ז:כ״א) ולפני אלעזר הכהן יעמד וגו׳ על פיו יצאו. (דברים כ״ח:ז׳) יתן ה׳ את אויביך הקמים עליך בדרך א׳ יצאו אליך וגו׳. (יהושע ח׳:ה׳) ואני וכל העם אשר אתו נקרב אל העיר והיה כי יצאו אלינו לקראתנו כאשר בראשונה ונסנו לפניהם. (שופטים כ״א:כ״א) וראיתם והנה אם יצאו בנות שילה לחול במחולות וגו׳. (מלכים ב׳ ו׳) כי יצאו מן העיר ונתפשם חיים ואל העיר נבוא. (שם כ״ו) ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו וגו׳ דמלכים (ישעיהו ל״ט:ז׳) וחבירו דיהושע. (ירמיה י״ז ט׳) כה אמר ה׳ הלוך ועמדת בשער בני העם אשר יבואו בו מלכי יהודה ואשר יצאו בו וגו׳. (יחזקאל כ״א:כ״ד) מארץ אחד יצאו שניהם ויד ברא בראש דרך עיר ברא. (שם מ״ב) בבואם הכהנים ולא יצאו מן המקדש אל החצר החיצונה וגו׳. (זכריה י״ד:ז׳-ח׳) והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם וגו׳. (יחזקאל ל׳:ט׳) ביום ההוא יצאו מלאכים מלפני להחריד את כוש בטח והיתה חלחלה בהם כיום מצרים כי הנה באה. (דברי הימים ב כ״א:ט״ו) ואתה בחליים רבים במחלה מעיך עד אשר יצאו מעיך מן החולי ימים על ימים. וסימנם יפלחון לישראל בעלי דבביהון ויתקרבון בחנגין לקרתא די היכלא דמלכא בתרע בי דינא מארעא קדישא די ירושלם כמלאכין בעדניהון. פי׳ הנה האל ית׳ הראה לאברהם בין הבתרים ד׳ גליות שעתידים לגלות ישראל וגלות אדום שהיה ארוך ומר מאד ואע״פ שילכו מדחי אל דחי ומצרה אל צרה הבטיחו שבאחרית הימים יצאו ברכוש גדול ובכבוד גדול. ודן אותם בשפטים גדולים כיציאת מצרים ולא ע״י אמצעי אלא הקב״ה בכבודו ובעצמו. וז״ש ולפני אלעזר ר״ל באל ית׳ בעוזר האמיתי אל עזר אמתי. הכהן הגדול וכל ישראל יעמדו לפניו ועל פיו יצאו וע״פ יבואו הוא וכל זקני ישראל עד שכל האויבים יצאו נגפים וינוסו מנוסת חרב וגו׳ מפני בני ישראל. יתן ה׳ את אויביו וגו׳ ואני וכל העם אשר אתי וגו׳. ששמו בטחונם וכסלם עלי נקרב אל העיר והיה כי יצאו אלינו לקראתנו כאשר בראשונה ונעשה באופן שכלם יבאו לחול במחולות ובשמחה ובשירים בנות שילה שהם מחכים את הקץ. ויבא המשיח הנקרא שילה אשרי כל חוכי לו ועם היות שבזמן גוג ומגוג יצאו רבים בגולה ויצא חצי העיר בגולה וגו׳. וז״ש כי יצאו מן העיר ונתפשם חיים ביד רמה נלך כלנו אל העיר. זאת הבטחה הבטיח הקב״ה לאברהם והראהו מקרים רעים ויסורים שיהיו להם בגלות וז״ש ומבניך אשר יצאו ממך וגו׳ ילכו בשבי עד המלכים ילכו בגלות וז״ש במלכים שאין בישראל לא כהן ולא נביא ולא מלך. וז״ש וחבירו דישעיה שראויה להם הישועה והמלכות ילכו עבדים מלכי ישראל ומלכי יהודה ילכו בגלות ויצאו מארצם מדחי אל דחי שלא ישאר אחד. וז״ש מארץ אחד יצאו. ועכ״ז בזמן קבוץ גליות יעלו לירושלים ולא יוסיף להגלותם וז״ש בבואם הכהנים ולא יצאו מן הקודש. כשיבאו מהגלות כלם גדולים וכהנים לא יצאו עוד מירושלים כל ימי עולם וישבו בירושלים ויצאו מים חיים מירושלים וישאבו הכל מאותו מעין של תשועה. ויהיו כלם כמלאכים. וז״ש מלאכים מלפני יצאו אמנם עשו שעשה רעות וגזרות על ישראל שאני קצפתי מעם והם עזרו לרעה. תבא כל רעתם לפני ועולל למו וגו׳ וז״ש בחליים רבים במחלה גו׳ וז״ש הסימן יפלחון וגו׳ ר״ל וילכו לפנינו בשירים ובמחולות וז״ש ויתקרבון בחנגין לקרתא די היכלא דמלכא בתרע בי דינא. ר״ל כשנכנס לירושלים ונהיה כמלאכים בעדניהון שיושבין בבקר ויריעו כל בני אלהים בשירים ובכנור כמלאכים במהרה בימינו אמן:
ביאר שאין ראוי לאדם לרדוף אחר תאוות הגוף כי אם לרדוף אחר התורה:
מסרה הולך ט׳ מלאים בתורה ואנכי הולך ערירי. (בראשית כ״ה:ל״ב) אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. (שם כ״ח) בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול וגו׳. (שמות י״ט:י״ט) קול השופר הולך וחזק מאוד. (ויקרא י״א:כ״ז) וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ד׳ וגו׳ וכל הולך על גחון וכל הולך על ד׳ וגו׳. תרי בפסוקא ותלתא בעניינא. (במדבר כ״ב:כ״ב) ויחר אף אלהים כי הולך הוא וגו׳. (שם כ״ד) הנני הולך לעמי לכה איעצך וגו׳. וסימנם בפרנס״ת מות״ך לחמ״א תקיפ״א ביד״ך בחברות״ך קד״ם אלהנ״א בסו״ף יומי״א. כבר ידעת כי אברהם רמז לנשמה ושרה לגוף אמר האל ית׳ לנשמה אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד אל תירא בעה״ז ותצליח בהצלחת ממון ובנים וקנינים מדומים ותנחל העה״ב. והצדיק אומר אדני אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי אין רצוני בעה״ז שאינו מהצלחות הנפשיות ואינו תכלית הנפש ואנכי הולך ערירי אם אזכה לעה״ז אלך יחידי בלא שכר ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר רצונו שיהיה אלי בעזרי לעה״ב. והרשע אומר אנכי הולך למות אין כלום לאחר מיתה למה זה לי בכורה למה קודר אתהלך בזה העולם שאקוה לישועות ולטובות בעה״ב. למה זה לי בכורה עולה עץ החיים בגי׳ הלעיטני נא והאכילני מתאוות העה״ז. והצדיק כשמפתהו בדברים אלה מושכו לבית המדרש וזהו וידר יעקב וגו׳ שראוי להתחזק בעבודת האל ולהסתפק בהכרחי לחם לאכול ובגד ללבוש ולא מותרות שהצלחה באמתית לעה״ב. וראוי להורות לרבים שיתחזקו בעבודת האל וזהו קול השופר הולך וחזק. שהחכם ירים קולו כשופר כאומרו כשופר הרם קולך שיזכרו הורת משה ומעמד הר סיני שמשה ידבר והאלהים יעננו בקול. ומה יאמר וכל הולך על כפיו החיים ההולכים אחרי תאותם ושרירות לבם טמאים הם. כ״ש אותם שדבקים מאד ששחה לעפר נפשם והם וגופם אחד תרי בפסוקא נפש וגוף רודפים אחרי ההבל ותלתא בעניינא שהנשמה הסכימה עמהם אז ודאי יחרה אף האלהים כי הולך הוא ויצא מלאך ה׳ לשטן לו ולדחפו מכל טוב ועצה נכונה היא לרדוף אחר הטוב הנצחי הצפון לצדיקים לעה״ב וז״ש הסימן בפרנסת מותך לחמא תקיפא פי׳ פרנסה וצידה שצריך במותו היא התורה שנקרא לחם אבירים שהלך לפניו ושכרו עמו בעה״ב וזוכה לחיי עד כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארז״ל כי יוסף העביר את העם לערים כדי שלא יאמרו עליהם שהם גרים שגם הם יהיו גרים כמותם ולזה טלטלם וז״ש בארץ לא להם פי׳ בארץ שאינה של אותם המחזיקים בה וכל זה לנחמו שאין זו חרפה אם גם זרעו יהיה שם. הרס״ו נר״י: