עתה נפרש הזמן הראוי לקביעת הוסתות ואת שאינו ראוי שאילו קבעה אותו בזמן הראוי לקבעו דינו כוסת קבוע. ואם קבעה אותו בזמן שאינו ראוי אפי' ראתה בו כמה פעמים דינו כוסת שאינו קבוע.
וכבר בררנו כי הוסת הקבוע בין שהוא מגופה בין שהוא חוץ מגופה צריך לעקרו שלשה פעמים וצריכה בדיקה בשעת הוסת כדי לטהרו. ואם לא בדקה ולא ראתה אסורה לשמש אפי' עד כמה שתבדק. ועוד בררנו כי וסת הימים אסורה לשמש כל אותה עונה או יום או לילה אבל וסתות הגוף מותרת לפני הוסת ואפי' באותה עונה ואם בדקה בשעת הוסת ומצאה טהור מותרת לאחר הוסת מיד והוא שהיתה למודה לראות בתוך הוסת כאשר פרשנו.
ואחר שבררנו כל זה צריכין אנו לפרש הזמן שהוא ראוי לקביעה. ונאמר כי שבעת ימי נדה אינם ראויים לקביעת וסת שאם ראתה בריש ירחא והפסיקה ראייתה וראתה בחמשא בירחא ועשתה כן אפילו כמה פעמים לא קבעה וסת לחמשא בירחא כי אם לריש ירחא בלבד. ולריש ירחא חוששת עד שתעקור אותו שלשה פעמים וצריכה בדיקה לטהרו כמו שבארנו אבל לחמשא בירחא אינה חוששת אלא פעם אחת. ואם עקרה אותו פעם א' החמישי הותר ראש חדש לא הותר עד שעקרה שלשה פעמים.
אבל יש ענין אחר שהאשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה כנון שראתה שני פעמים בריש ירחא בלחוד. ובשלישי ראתה עשרים וחמשה וריש ירחא אף על גב דריש ירחא בתרא קאי לה בימי נדתה קבעה לה וסת בריש ירחא הואיל והשנים הראשונים הוחזקו ממעין סתום וראיית עשרים וחמשה אמרינן עלה בגמרא דמים יתרי איתוספי בה.
ואמרינן עלה תרין פרושי איכא מאן דמפרש דראיית ריש ירחא הוא עיקר וסת והקדמת עשרין וחמשא תוספות אותו הוסת הוי ומדקרי ליה תוספות הוסת לא חיישא לההיא ראיה כלל. וזהו הדעת הראשון מן השלשה פנים שזכרנו למעלה בחשש הוסתות. ולזה הדעת כ"ש ראיות שבתוך ימי הנדה שאין חוששים להן כלל. ויש מפרשים דהא דאמרינן בראיות עשרין וחמשא דמים יתירי הוא דאיתוספו בה לאו למימרא דהויא היא טפילה לראיות ריש ירהא אלא לאפוקי דראיית ריש ירחא לא הויא טפילה לראיית עשרין וחמשא דמים יתירי הוא דאיתוספו בה ודלמא וסתה אחרינא קא קבעה. ובין הלין תרין פרושי איכא דראיית עשרין וחמשא ללישנא קמא לא חיישא כלל וללישנא בתרא חיישא ומסתברא לחומרא.
אבל ראיות שבתוך ימי הנדה שורת הדין טפילה נינהו לתחילת הוסת ואפילו הפסיקה ביניהן. מיהו הא אכרענא לעיל דכיון דאיכא שופעת ומדלפת שהן כראיה אחת ושעה אחת. ואשה כיון שהוחזקה בארבעה ימים או חמשה רצופים לראייתה אינה בודקת עצמה ואינה יודעת אם מפסקת ביניהם אם לאו הילכך חוששת לכולם ועיקר הוסת נמי הוי כדכתיבנא לעיל והשתא דאמרינן דראיית עשרין וחמשא חיישא לה אי חזייא הכי תלתא זמני קבעה לה נמי וסת מעשרין וחמשא ולריש ירחא.
והא דאמרינן דאין קובעת וסת בתוך ימי נדתה לא מבעי' היכא דכולהו ג' זימני חזי להו בתוך ימי נדתה דלא קבעה אלא אפילו חזיא תרי זימני קמאי ריש ירחא וה' בירחא וריש ירחא וה' בירחא ובזימנא תליתאה קא חזיא בחמשא בירחא ובריש ירחא לא חזיא דסד"א כיון דאיעקר לריש ירחא וקאי חמשא דירחא בדוכתי' אגלאי מילתא דה' בירחא עיקר וסתה וריש ירחא קמאי תוספת דמים אפ"ה לא קבעה, אשתכח דכי האי גונא לא קבעה לה וסת כלל, בריש ירחא הא לא קבע לה וחמשא בירחא אבתי לית לה אלא חדא זימנא וכי משלמא עלי' תרי זימני אקבע לה לחמשא בירחא.
וכשם שאין האשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה כך אינה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה דתנן בס"פ בנות כותים כל אחד עשר בחזקת טהורה ואמר רב הונא בר חייא אמר שמואל לומר שאין האשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה מאי טעמא דאסתלקו דמיה בימי נדתה ומדאיבעיא ליה לר' פפא עלה דהא מילתא מקבע לא קבעה מיחש חיישא מהו דתיחוש לה ושקלינן וטרינן עלה אלמא הכי הלכתא. ועוד דגרסינן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה, א"ר פפא ל"א אלא למקבע דבעינן תלתא זימני אבל למיחש אפילו בחדא זימנא חיישא לה ואקשינן עלה מאי קמ"ל תנינא שנתה ליום עשרים זה וזה אסורים מהו דתימא ה"מ היכא דקאי בתוך ימי נדתה אבל היכי דקאי בימי זיבתה אימא לא תיחש ליה קמ"ל. מדא"ר פפא הכי ש"מ דבימי נדה דהיינו בתחלת י"ח יום של נדה קבעה לה וסת אבל בימי זיבה לא קבעה לה וסת ומאי נינהו י"א יום שבין נדה לנדה ולהכי אצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דלא חזיא ההיא ראיה למקבע לה וסת מיחש מיהא חיישא לה. ואיכא מ"ד דלית הלכתא בשמואל דר"י ור"ל פליגי עלה דתרווייהו מודו דבימי זיבה קבעה לה וסת דלא פליגי אלא בימי נדתה אבל בימי זיבה לתרווייהו קבעה ולאו מילתא היא דהא אוקימנא למילתייהו בגון דאתחז' לתרי זימני קמאי ממעין סתום כגון דחזאי ריש ירחא וריש ירחא ועשרין וחמשא וריש ירחא דכיון דתרי זימני קמאי בימי נדתה חזיתינהו אע"ג דשלישית הואי בתוך ימי נדתה ממש בתר דובא קמא שדינן לה וכי היכי דלגבי נדתה קבעא לה וסת בכה"ג כ"ש בתוך ימי זיבתה דקבעה לה וכה"ג שמואל נמי מודה דאע"ג דאחד עשר לא חזו למקבעא בהו וסת אי חזאי מעיקרא ב' ראיות מריש ירחא לריש ירחא ובשלישית חזאי בעשרין בירחא ובריש ירחא דקיימא ראיה שלישית בימי זיבה קבעא לה וסת הואיל ותרי קמייתא חזאי ממעיין סתום. ול"פ שמואל בימי זיבה בהדי ר' יוחנן ור"ל. ואי קשי' לך הא דגרסינן בפ"ק דנדה לענין קפיצה דאמרינן דהיכי דקפצה בחד בשבא וחזאי וקפצה בחד בשבא וחזאי ובחד בשבא אחרינא חזאי בלא קפיצה דקבעה לה וסת לימים אלמא קבעה וסת מחד בשבא לחד בשבא דהיינו בתוך י"א יום שבין נדה לנדה ההיא ל"ק מידי דהתם לא לאשמועינן דאשה קובעת בימי נדתה קא אתי אלא לאשמועינן וסת דקפיצות והאי דנקט חד בשבא לסימנא בעלמא הוא דנקט. א"נ דהתם איכא למימר בחד בשבא דקאי לה בימי נדה קאמר כגון דאתחילה בחד בשבא והדר חזאי בחד בשבא אחרינא דעשרין ותרתין. וכיון דחזינן שמעתא בהדיא דאין האשה קובעת וסת בימי זיבתה ומתני' נמי דקתני וכל י"א בחזקת טהורה ושמואל נמי על מתני' אמרה לשמעתיה וחזינן סוגיא דאמוראי בתראי כוותיה. לא שבקינן האי מימרא דאיתמר בהדיא. ונקטינן מלתא דלא אתיא אלא מכללא ולא איתמרא בהדיא.
הילכך כיון דקיי"ל דאין אשה קובעת וסת בתוך י"א היכא דרגילה למחזי מט"ו לט"ו לראייתה דכל חדא וחדא קיימא לחברתה בתוך ימי זיבה רואין את האמצעית כאילו אינן והשאר קובעת לה וסת מעשרין ותשעה לעשרין ותשעה דקיימי אהדדי בימי נדה ואי חזאי בהו ארבע ראיות מעשרים ותשעה לעשרים ותשעה קבעה לה וסת להפלגת עשרין ותשעה ובעיא עקירה תלתא זימני ובדיקה. אבל אמצעיות דקיימי בימי זיבה לא בעיא בדיקה. ועקרא להו בחדא זימנא.
מיהו דוקא להנהו ראיות דקיימי בתוך שמנה עשר יום לראיה הראשונה אבל היכא דרגילה למיחזי חמשה ימים בבל וסת ותרי יומי קמאי מינייהו קיימי בימי זיבה לראיה הראשונה ותלת בתראי קיימי בימי נדה. הנך תלתא יומי בתראי דחזו לקביעת וסת קבעה בהו בתלתא זימני. ואפילו היכא דשפעת בהו בהנך חמשא יומי כולהו אע"ג דאמרי' שופעת אינה אלא בראיה אחת דמתוך אחד עשר היא אפי' הכי קבעה לה וסת דחיישינן שמא הפסיקה הלילה מתוך השינה ולא ידעה.
ואי הוו תלתא זימני בתוך אחד עשר יום ותרי מינייהו בתחלת שמנה עשר יום אע"ג דלא מתחלת תחלת נדה עד דספרה שבעה נקיים מסתברא לי דלמקבע בהו וסת בימי נדה חשבינן להו וקבעה דכי אמר שמואל ימי זיבה לא קבעה בהו וסתה אמתני' קאי דקתני כל אחד עשר בחזקת טהורה ועלה אמר שמואל לומר שאינה קובעה לה וסת בתוך אחד עשר ודוקא קאמר אחד עשר אבל ימים הראויים לספירת אחד עשר לא קאמר דקים להו לרבנן דבשבעה ימי נדה היא מתמרקת מדמיה ולא הדרי אלא עד שמונה עשר יום. וכי מטיא לשמנה עשר בין שהם ראוים לנדה בין שהם מספירת זיבה ראוים הם לקביעת וסת:
הנה זה הטעם עוד סיוע למה שאמרנו למעלה דרבי יוחנן וריש לקיש לא פליג אדשמואל דאפשר לאוקי למלתייהו בימי זיבתה ממש בענין הזה שפירשנו ושמואל נמי מודה בהא דכה"ג אפי' בימי זיבתה קובעת לה וסת. ובעי תלתא זימני למעקרינהו ובבדיקה:
הנה פרשנו כי ימי הנדה וימי הזיבה אינם ראויים לקביעות וסת ועל הדרכים שפרשנו.
ועוד יש עתים אחרים שאינם ראויים לקביעת וסת כגון ימי עבורה משהוכר העובר וכן ימי מניקתה וכן מקום החרדה בבולן אם באתה אשה לקבוע בהן וסת חדש בתחלה אינה נקבע מפני שדמיה מסולקין. ודומין לאחד עשר יום שבין נדה לנדה שאינה קובעת בהן וסת אבל היא חוששת לראייתה מידי דהוי אוסת שאינו קבוע עד שתעקר ממנה פעם אחת ואפילו בלא בדקה ולא ראתה טהורה מיום זה ואילך כאשר פרשנו למעלה בראשי הוסתות: