שלא (א) לעלות במחשבה שיש שום אלוה זולתי ה' שנ' לא יהיה לך אלהים אחרים על פני כו'.
המהרש"ל ז"ל בבאורו על רבינו ז"ל הביא את הנוסחא האמיתית בל"ת הראשונה של רבינו ואינו גורס את ההגהה הנוספת ומסוגרת בשני חצאי עיגול מתי' מכאן עד תי' עבד, ואח"כ כתב וז"ל רבים טועים במצוה הראשונה וא"כ מה יאמרו באחרונה. והנה רובא דרובא אומרי' שהמחשבה היא הדרש ועיקר המצוה ופשוטה זהו השיתוף והקיום ולא יכולתי לעמוד על דעתם, כי איך יעלה על הדעת שיאמר הספר המצוה הראשונה ואינו כלל ממנין המצות, ומה שמביאין ראי' מן הסימנים שכתי' בהן וז"ל אסרה בו התורה הקיום והשיתוף ע"כ. והנה ראיתי בס' מדוייקים שלא הוזכר אלא מחשבה ואף לפי אותן ספרי' לק"מ וה"פ בודאי עיקר המקרא בא לאזהרה כמשמעות כל המקרא כמו שנפרש אלא שאף הקיום והשיתוף נאסרה בו ומש"ה קאמר אסרה בו תורה כו' ולא אמר שלא לקיום ולשתוף או אזהרה לקיום ולשיתוף. אלא בודאי כדפי' וכן אי' במיי' וכן בכתב שהוסד על מנין המצות של הרמב"ם ושל הסמ"ג שאינו מונה שם קיום ושתוף אלא מונה המחשבה לבד, וז"ל הרמב"ם בסימני' שלו מצוה הראשנה ממצות ל"ת שלא לעלות במחשבה שיש שום אלוה זולתי ה' שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ובספרו כ' בה' מדע כל המעלה על דעתו שיש שום אלוה אחר חוץ מזה עובר בל"ת שנא' לא יהי' לך א"א ע"פ וכ' המפרש עליו ע"פ כלומר בעוד שאני מצוי וכבודי מלא עולם כמ"ש הנביא העם המכעיסים אותי ע"פ. ועתה אבאר דעת הספר דבודאי משמעות כל המקרא מדבר במחשבה וזהו לשון לך כלו' הגלוי לך לבד דהיינו מחשבה וע"פ נמי משמע מחשבה כמו פי' המפרש שהוא מלא כל העולם ואין הסתר מלפניו ומזהיר נגד המחשבה, אבל מ"מ אי לא הוי כתוב אלא לא יהי' לך אלהים אחרים ותו לא היינו מוקמינן המקרא אלא לקיום לחוד שזהו נמי משמעותו של המקרא והי' עדיף מיני' שהרי כתיב לא יהי' דמשמע הוי' וממשות והיינו קיום ולשון לך כמו ברשותך כמו לא יראה לך חמץ אלא שמלת על פני אינו מיושב דלמה לו להזכיר כאן ע"פ. וכן אי לא הוי כתיב אלא לא יהיה אלהים אחרים ע"פ לא היינו מפרשים המקרא אלא בשיתוף דהשתא נופל שפיר לישנא דעל פני כלו' לשתוף עמדי אלא שלשון לך אינו מיושב כלל אם לא שיורה על המחשבה כמו שפי' ומש"ה סובר הספר שעיקרו בא לאזהרת המחשבה וזהו שמונה בכלל חשבון הלאוין. רק שאמר בס' ותניא במכילת' כלומר מאחר שלשון לא יהי' נופל שפיר על הקיום א"כ אין המקרא יוצא מידי פשוטו ואף שמגוף המקרא שמעת בהכרח דקפיד קרא אמחשבה מ"מ לא יוצא מידי פשוטו כל אחד לפי עניינו ונשמע קיום מן לא יהיה לך, ונשמע שתוף מעל פני, ושוב חזר הס' ומפרש דלא נימא מאחר שעיקר המקרא בא לאזהרת מחשבה א"כ למה נצרך לדחוק ואמר דמלת ע"פ לחוד בא לשיתוף מאחר שכבר נשמע להדיא שהוא במיתה שהרי רישא דקרא אמר זובח לאלהי' יחרם ועליו קאי בלתי לה' לבדו. ע"ז כ' הס' המקרא ההוא בא לעונש וכו' כלומר לפי שצריכין אנו ע"פ לאזהרה שע"כ מוכרחים אנו להוציא אזהרה מזה המקרא דע"פ. ואח"כ מביא הס' דברי ר"ת לתרץ לפי מה שנא' שתוף בתורה ולא מצינו כאן שנענשו עלי'. וחסירי דעת מתרצין איך שמוקשרים דברי ר"ת בהא דלעיל, ואומרי' שזולת זה לא קשה ומרבים דברים בהבליהם שהרי ר"ת הקשה על הגמר' בפ' ד"מ אלמא דכפשוטו הוא והס' בא ללמוד ממנו דין זה שאינו אסור אלא דרך אלהות ואדנות. וגם יש תועלת לדברי הס' לחזק דבריו שבא לאזהרה ולא תימא שחד מקרא בא לשיתוף דרך אלהות ואדנות ואידך מקרא בא לריבויי אפי' שיתוף שאינו דרך אלהות ואדנות ע"ז מביא ר"ת שאין בו איסור כ"א אלהות ואדנות עכ"ל המהרש"ל ז"ל:
ונ"ל בס"ד דהדין עמו במה שציוה שלא להוסיף ולא לגרוע מנסחתו דלפי הגי' שלפנינו קשה דהאיך כ' רבינו ז"ל מכאן אסרה תורה הקיום והשיתוף כו' הלא לפי תחלת דברי רבינו לא הקיום והשיתוף אסרה התורה מכאן אלא שלא לעלות במחשבה שיש שום אלוה זולתי ה', נהי דעל שיתוף י"ל דיליף מעל פני כמ"ש אח"כ ושלא לעלות במחשבה כו' י"ל דיליף מלא יהי' לך אלהי' אחרי' אבל על קיום שכ' קשה דנראה כסותר את למודו דמתחלה כ' שלא לעלות במחשבה כו' יליף מלא יהי' לך וגו' ואח"כ כ' דקיום יליף מני' דהקיום ע"כ דלא מצי למילף אלא מלא יהי' לך כמ"ש במכילתא שהביא אח"כ. הן אמת שהמהרש"ל מפ' גם הגי' שלפנינו וכ' דעיקר הקרא בא להזהיר שלא לעלות במחשבה כו' אלא אף הקיום והשיתוף נאסרו בו ומשו"ה קאמר אסרה בו תורה כו' עכ"ל, וכוונתו דרבינו סובר דהקיום והשיתוף כיון דלאו מעיקר הקרא יליף ע"כ אינו אלא איסור וע"כ כ' רבינו מכאן אסרה תורה כלו' איסור הוי ולא לאו. וממילא מיושב בזה דאמאי לא מנה הקיום ללאו בפ"ע כיון דלא הוי אזהרה אלא איסור וא"כ גם לגי' ישנה שלפנינו יש מקום, אבל על הגהה שבצדה שכ' דמשו"ה מלאו לבו להגי' משום דגם סימני הספר מורים כן ע"ז ק"ל הלא סימני הס' ע"כ דצריך להגיה דאי כהגי' שלפנינו ק' חדא היכא מרומז הקיום והשיתוף למימנא בין המצות הלא לאו מצוה הוא אלא איסור כהנ"ל ועוד שלא לעלות במחשבה שיש שום אלוה זולתי ה' שהיא עיקר המצוה את זה לא כ' ומזה לא מרמז שום רמז ברמזיו, אלא עכצ"ל שהי' כ' ברמזי רבינו כמ"ש ברמזי הרמב"ם הנדפס בריש הרמב"ם דמדע או י"ל שהי' כ' ברמזי רבינו כך שלא לעלות במחשבה שיש שום אלוה זולת ה' שנא' לא יהי' לך אלהים אחרים ע"פ ואסרה התורה בהם הקיום והשיתוף והמעתיק או המדפיס השמיט משלא לעלות וכו' עד לא יהי' וגו', וא"כ כיון דע"כ צריך להגי' ברמזי רבינו א"כ בספרו ג"כ בודאי דעיקר כגי' המהרש"ל. ואחר כתבי זאת ראיתי בס' דינא דחיי ז"ל במל"ת א' שגם הוא צוה למחוק מלות מכאן אסרה תורה הקיום והשיתוף וז"ל ואעפ"י שבמפתחות הם' כ' הרב המחבר ז"ל לא יהי' לך וגו' אסרה התורה הקיום והשיתוף גם זה נמשך הטעות מפני שראו כאן מכאן אסרה התורה הקיום והשיתוף והאמת שבין כאן ובין שם צריך למחוק הקיום ואם נמחק הכל מה טוב ומה נעים וכן מצאתי בב' נוסחאות בסמ"ג ומכוונים דבריו לדברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ ובס' היד עכ"ל, וגם בקיצור הסמ"ג עם פי' נתיבות עולם ראיתי שלא דיבר שם מקיום כלום והקיצור הסמ"ג הוא מרבינו עצמו כמ"ש בשה"ג או' מ' סי' קע"ח וז"ל ומקרוב נדפס קיצור סמ"ג אשר חיבר הרב עצמו עכ"ל וא"כ נראה מהדינא דחיי וגם מקיצור הסמ"ג שעיקר כגי' המהרש"ל:
אבל מ"ש הדד"ח שמה שהביא רבינו את המכילתא לא משום שיהי' סובר כהמכילתא שאסרה הקיום דהא המכילתא אתיא כר' יוסי דספרא כמ"ש הרמב"ן ז"ל עה"ת ואנן קיי"ל כהת"ק דספרא דלית ליה דרשא שלא יקיים. ואח"כ כ' הדד"ח וז"ל ולפ"ז לא כ' הרב המחבר [כונתו על רבינו שקראו כן,] ותניא במכילתא אלא משום סיפא דקתני ואין מקרא יוצא מידי פשוטו דמיני' שמעינן איסור השיתוף אבל תחלת הברייתא דקתני העשוי כבר מניין שלא יקיים ת"ל לא יהיה לך הוא דלא כהלכתא שזה לא קאמר אלא לדעת ר' יוסי שסובר שלא יהי' לך בא לאסור מניעת עשיית הצלמים כמ"ש הבה"ג אבל לדידן דס"ל כת"ק שאין פסוק זה מניעה לעשיי' הצלמים אלא שלא להאמין באלוה זולתו וכמ"ש הרמב"ם והרמב"ן והרהמ"ח הך דרשא דהעשוי' כבר לא נפקא לן מההוא קרא ומכאן שמ"ש בספרי הרב המחבר ז"ל מכאן אסרה תורה הקיום והשיתוף הוא ט"ס כמ"ש עכ"ל נראה דסובר הדד"ח דלרבינו ליכא אפי' איסור על הקיום וזה דלא כהמהרש"ל שכ' בפי' דגם רבי' סובר כהמכילתא וגם הראה את גדלו בפירושו דהאיך יכול רבינו ללמוד שלשה דברים מפסוק זה אלא המהרש"ל כ' דרבינו סובר דעל קיום ליכא אזהרה אלא איסור וגם סובר דגם המכילתא סוברת כן ובודאי דלא ראה הדד"ח דברי המהרש"ל כאן דמדלא הביאו: וגם על מ"ש הדד"ח דהתחלת הברייתא היא דלא כהלכתא והביא ראי' לזה מהרמב"ן וז"ל וכבר בא הדבר מבואר בד' הרמב"ן בס' השגותיו שברייתא זו לא נאמרה אלא לדעת ר"י ותו כ' אח"כ וז"ל הנה ברור מד' הרמב"ן שהברייתא השנויה במכילתא שהביא הרב המחבר היא כדעת ר"י כו' ובפירוש התורה כ' הרמב"ן בפי' שברייתא זו לדעת ר"י נאמרה ואין הלכה כן אלא כת"ק שהם רבים עכ"ל נראה דעיקר ראי' הדד"ח שרבינו לא סובר כהמכילתא היא מהרמב"ן מדכ' הרמב"ן שבריית' זו אתי' כר' יוסי ודלא כהלכתא, אבל לי"נ דמהרמב"ן ליכא ראי' אליבא דרבינו די"ל דהרמב"ן לשיטתו דסובר כהרמב"ם דעל קיום ליכא איסור מה"ת וא"כ קשה עליו ועל הרמב"ם ממכילתא זו ע"כ מוכרח לומר את פי' דהמכילתא אתי' כר"י וע"כ לא פסקו כוותה, אבל ברבינו כיון דחזינן שהביא מכילתא זו מהיכא תיתי דמוכרח לומר הפי' בה כהרמב"ן דילמא באמת סובר דהפי' הוא כמ"ש המהרש"ל ואז אתי' המכילתא ג"כ אליבא דהלכתא וזה בודאי עדיף טפי כמובן, דבשלמא אי לא הי' שום שיטה דהמכילתא אתיא כהלכתא אז באמת הכרחנו לדחוק עצמינו לפרשה כהדד"ח דלא הביא רבינו אותה אלא משום סיפא אף שבאמת זה דוחק גדול דא"כ לא היה לו לרבינו אלא למימר דמעל פני דורש במדרש כפשוטו שאסור לשתף ש"ש וד"א ולמה לו להביא את המכילתא כלל ואעפי"כ אם לא הי' נמצא שום פוסק דס"ל דהמכילתא אתי' כהלכתא אז היינו מוכרחי' לומר כוותי', אבל כיון דבאמת רש"י ז"ל בפ' יתרו לא הביא אלא דרש זה של המכילתא וכן בס' יראים סי' ס"ג ובעמודי גולה שהוא סמ"ק ז"ל בסי' ס"א פסקו ג"כ כהמכילתא ומנה במנין המצות שלו שלא לקיים ע"ז למצוה בפ"ע א"כ ק' גם עליהם הלא הרמב"ן כ' דהמכילתא אתי' דלא כהלכתא אע"כ צ"ל דהם באמת לא ס"ל כהרמב"ן וס"ל דמכילתא זו אליבא דהלכתא איתמר א"כ מדוע לא נאמר דגם רבינו סובר כוותייהו וחולק בזה על הרמב"ן וס"ל פי' המכילתא כמ"ש המהרש"ל ודלא כהסמ"ק שמנאו בין המצות' אבל בזה דהמכילתא אתי' כהלכתא סובר כוותייהו. וגם ראיתי בס' מגלת ספר (ביאור נפלא על רבינו,) שכ' במל"ת מ"ב וז"ל ואין להקשות על הסמ"ג דכיון שהוא תפוס כאותה ברייתא דמכילתא דלא יהי' לך הוא אזהרה על הקיום א"כ ל"ל האי קרא דפסל בל תקימו תיפ"ל שהרי הוא עובר על קיומו שמקיימו ברשותו ואין מבערו די"ל דהאי קרא איצטרך ללקותו על מעשה הקמתו שעושה משא"כ על קיומו שהוא בשוא"ת שמקיימו ואינו מבערו אינו לוקה שהרי אינו עושה מעשה וכו' א"נ אפי' אם ילקה על קיומו וכגון שעושה מעשה המורה שרוצה בקיומו כגון שעשה לו סייג וגדר וכיוצא אפ"ה איצטרך קרא להלקותו עוד אחר על הקמתו אם הקימו והכינו על מושבו עכ"ל. נראה דהמג"ס ז"ל סובר דרבינו סובר דמוזהר על קיום בלאו וכשמקיימו באופן שיש בו מעשה אז לוקין עליו אבל זה ג"כ ליתא להמהרש"ל הנ"ל וגם לא לדד"ח וצ"ל דהמג"ס כ' את זה לפי הגירסא הישנה שכ' מכאן אסרה תורה הקיום והשיתוף וסובר בכוונת רבינו דלא איסור בלבד יש אלא גם אזהרה ולוקין עליו, וכל זה כ' משום דלא ראה את המהרש"ל. דהמהרש"ל כ' בפי' דגם לפי הגי' הישנה אין בקיום רק איסור גרידא וגם את הדד"ח נראה דלא ראה מדלא הביאו, אבל אנו הולכים במל"ת זו בעקבותיו של המהרש"ל ולא כהדד"ח והמג"ס. אלא תפסינן לעיקר שרבינו ג"כ סובר כהמכילתא אלא סובר דגם להמכילתא ליכא על קיום כ"א איסור ולא אזהרה כמ"ש המהרש"ל ולפי הנחה זו אנו כותבים כל מה דלקמן בס"ד ואקוה שלא אבוש: