כתוב (א) בפ' תצא כי תבא בקמת רעיך כו', בפירושא דמל"ת זו יש פלוגתא בין המוני מצות ז"ל דרבינו מפרש שלא יקצר הפועל בדבר שדרכו לקצור ולא לבצור בדבר שדרכו לבצור לצורך אכילתו כמ"ש ברמזיו ובקיצור הסמ"ג שלו וכן מפרשה היראים סי' קס"ג והסמ"ק סי' רע"ג אבל הרמב"ם בסה"מ מל"ת רס"ז מפרשה שלא לאכול בשעת עבודתו וברמזיו דריש הרמב"ם דמדע רמז מל"ת רס"ז כתב שלא יאכל השכיר שלא בשעת גמר מלאכה מן המחובר שהוא עושה בו ובחיבורו הל' שכירות פי"ב הל"ג כתב המבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה ה"ז עובר בל"ת כו' והראב"ד השיג עליו שם ומפרשה כמו שמפרשה רבינו וגם הרמב"ן חולק עליו מובא בהרהמ"ג ובלח"מ שם וגם כתבו דפלוגתתם תליא בפירושא דספרי עי"ש [אבל המעיי"ח דף קצ"ב אות קל"ט כתב שגם הרמב"ם מפרשה כהרמב"ן] וכן מפרשה כהרמב"ם החינוך העי"מ האה"מ המצה"ש ומהר"ש מצ' תקע"ח ועי' בזוהר הרקיע מל"ת ע"א אות כ"ט שכ' וז"ל ויש בענין נטילת ממון חבירו שלא ברשות אזהרה לפועל שלא יאכל יותר ממה שהרשתו תורה והרמב"ן ז"ל מנאן שתי מצות הא' וחרמש לא תניף והב' ואל כליך לא תתן לפי שכל אחד מאלו הלאוין יש בו ענין אחד ממה שאין באחר שהא' הוא מזהיר שלא יקצור במגל והב' במה שאוכל שלא יקח יותר מאכילתו עכ"ל ופליאה לי דמדוע כתב שהרמב"ן מנה כן הלא כל המוני מצות מנאום לשתים ולא פליגו אלא בפירושה כמו שכתבנו וצ"ע, והפרטי דינים שכ' רבינו עי' רמב"ם הלכה הנ"ל ולהלכה טוש"ע חו"מ סי' של"ז: