שלא (א) לענות יתום ואלמנה כו' שנ' כל אלמנה ויתום לא תענון כו'. לכאו' ק"ל על רבינו ז"ל דמדוע שינה מהקרא ונקט יתום תחלה ובקיצור הסמ"ג שלו דפוס פראג באמת איתא שלא לענות אלמנה ויתום אבל בקיצור הסמ"ג עם פי' נתיבות עולם איתא כמ"ש בחיבורו כאן אבל ברמזיו רמז מל"ת ח' נקט אלמנה תחלה וא"כ טעמא בעי דלמה שינה בחיבורו כאן וגם הרמב"ם ז"ל בסה"מ מל"ת רנ"ו ובחיבורו הל' דעות פ"ו הל' י' נקט ג"כ יתום תחלה וא"כ גם עליו קשה. ונ"ל לתרץ בס"ד בהקדים פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל בלאו זה דהרמב"ם בסה"מ מנה יתום ואלמנה ללאו אחד אבל הרמב"ן בהשגותיו שם חולק עליו ומנה לשתים דז"ל כתב הרב המצוה רנ"ו שנמנעו מהכביד על היתומים והאלמנות והוא אמרו יתעלה כל אלמנה ויתום לא תענון ואני אומר שאפילו נאות לדעת הרב ונאמר שהלאו שבכללות לא ימנו פרטיו אלא אחת אבל כאן נאמר שהוא לאו פרטי וימנו שתים שהרי חלקן הכתוב באמרו אם ענה תענה אותו וזה מדרש חכמים בכל מקום כיוצא בו עכ"ל והזוהר הרקיע ז"ל מל"ת כ' אות י"ג כתב וז"ל הנה הרמב"ם ז"ל כלל יתום ואלמנה בלאו אחד כי הוא אצלו מן הלאוין שבכללות שאין נמנין הפרטים כל אחד בעצמו מפני שכללן הכתוב בלאו אחד ואמר כל אלמנה ויתום לא תענון אבל הרמב"ן ז"ל חלק עליו כו' אלא שאיני רואה דבריו במקום הזה שהרי אמרו בסנהדרין ובכריתות אוב וידעוני שהן חלוקין במיתה ואין חלוקין בלאו דחלוקה דלאו שמה חלוקה חלוקה דמיתה לא שמה חלוקה והנלמוד מזה הוא שאם אינן חלוקים בלאו אפילו הן נחלקין בעונש אינה חלוקה והרמב"ן ז"ל עצמו כתב זה להשיב על הרמב"ם שחלק אוב וידעוני לשתי אזהרות מפני חלוקה דמיתה עכ"ל ועי' בדינא דחיי ז"ל מה שהקשה על הזוה"ר עכ"פ זה נראה מהזוה"ר דגם הוא סובר כהרמב"ם וכן סברו ז"ל החינוך העיר מקלט האלה המצות ומצות השם מצוה ס"ה וגם היראים שאכתוב לקמן בס"ד סובר כן, אבל הסמ"ק ז"ל סי' פ"ו פ"ז סובר כהרמב"ן ועל קושיות הרמב"ן הנ"ל כתב המגילת אסתר וז"ל נ"ל שאם הי' כותב לאו בפ"ע לכל אחד ואחד אז ימנו שתים אבל כשיצא אחד מהם בלבד בלאו בפ"ע עדיין לאו שבכללות הוא ולא ימנה כי אם לאחת כו' עי"ש וצ"ל בכוונת המג"א דמה דכתיב אם ענה תענה אותו האי אותו לא קאי אלא על יתום ולא על אלמנה ועל הרמב"ן צ"ל דסובר דאותו קאי גם על אלמנה וכ"כ הרמב"ן בפ' משפטים בפי' וע"כ השיג הרמב"ן לשיטתו שפיר אבל הרמב"ם י"ל דסובר דלא קאי אותו רק על יתום וכמ"ש המג"א וע"כ ניצל שפיר מהשגות הרמב"ן כמובן:
אבל לכאורה ק"ל על הרמב"ן מקידושין כ"ט ע"א דאיתא שם איהי מנ"ל דלא מיחייבה דכתיב כאשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה וכן בסוטה כ"ג ע"ב איתא האיש נתלה ואין האשה נתלית מ"ט אמר קרא ותלית אותו על עץ אותו ולא אותה וא"כ ה"נ נימא אותו ולא אותה, אבל כבר הקשה את זה הנר מצוה ז"ל סי' י"א אות פ"ב על תירוצו של הלב שמח שמתרץ את הרמב"ם מקושיות הרמב"ן וז"ל ואולם מ"ש אע"ג דמלת אותו בלשון יחיד נאמר אין בו רמז לשום אחד מהן כו' תמוהים דבריו בעיני דהא בפ' הי' נוטל דף כ"ג ע"ב אמרינן אותו ולא אותה וה"נ איכא למימר הכי אותו ולא אותה וי"ל כיון שכלל גם האלמנה בלאו זה אין לנו לומר אותו ולא אותה כדמוכח בפ' הי' נוטל שם עכ"ל וא"כ י"ל דהרמב"ן באמת סובר כתירוצו של הנר מצוה ועל הרמב"ם י"ל דסובר כקושיתינו דאמרינן אותו ולא אותה וממילא שפיר י"ל אליבא דהרמב"ם כתירוצו של המג"א הנ"ל, אבל עדיין ק"ל על הרמב"ם דמנ"ל הכרח דלא אמרינן כתירוצו של הנ"מ וי"ל דהי' קשה להרמב"ם דמדוע לא כתיב יתום תחלה כיון שהם קטנים ואומללים יותר מאלמנה וכמ"ש בתהלים ס"ח אבי יתומים ודיין אלמנות וכן מצאנו הרבה פעמים בגמ' כשדיבר מיתום ואלמנה הזהיר יתום תחלה כדאיתא שבת י"א ע"א תחת ת"ח ולא תחת יתום ואלמנה וצ"ל דמשום דכתיב אח"כ אם ענה תענה אותו ואי הוי כתב יתום תחלה הוי אמרינן דקאי גם על אלמנה דלעיל מיניה ע"כ כתיב יתום לבסוף לאשמעינן דאותו לא קאי רק על יתום דסליק מיניה והוי לאו שבכללות ולא ימנה רק לחד לאו כתירוצו של המג"א כמובן' וא"כ ממילא שפיר י"ל דבשלמא בקרא כתיב אלמנה תחלה כדי להורות דהוי לאו שבכללות ולא ימנה רק לחד לאו אבל הרמב"ם דמנה לחד לאו באמת נקט יתום תחלה כדאיתא בתהלים ובגמ' הנ"ל וגם להורות בשינוי' זו דמאיזה מקום למד את לימודו שלא למנות רק לחד לאו וגם השאר מוני המצות הנ"ל דמנאו ג"כ לחד לאו נקטו ג"כ מהאי טעמא כן אבל הסמ"ק דסובר כהרמב"ן נקט באמת אלמנה תחלה כדכתיב בקרא כמובן, וא"כ ממילא גם על רבינו ל"ק מידי די"ל דבשלמא ברמזיו כיון דכ' וז"ל שלא לענות אלמנה ושלא לענות יתום שנ' כל אלמנה ויתום לא תענון ומי שלבו נוקפו למנות בב' לאוין ימנה שלא להונות עבד שברח מח"ל לארץ שנ' לא תוננו עכ"ל נראה דברמזיו מסתבר לי' לרבינו למנות שלא לענות יתום ואלמנה לב' לאוין כהרמב"ן או עכ"פ הי' מסופק בזה וכ"כ הדינא דחיי וז"ל ובמפתחות נראה שפוסח על שתי הסעיפים ולא ברירא לי' מלתא אם ראוי למנותן לשתים או לאחד אבל בלאוין ק"פ הסכימה דעתו למנותן לאחד שכתב על אונאת הגר והעבד והדעת מכרעת שהם ב' לאוין ולא נמנה כל אלמנה ויתום לא תענון כ"א בלאו אחד כו' עכ"ל וכיון דברמזיו הי' מסופק ע"כ נקט שם אלמנה תחלה אבל בחיבורו דסובר כהרמב"ם ולא מנה אלא לחד לאו ע"כ נקט יתום תחלה ול"ק עליו מידי ודו"ק: