דאלו אכלת הויא קטיל לך אי יהודי או ארמאי. כצ"ל וכן היא בירושלמי פ"ד דשביעית ופירושו פשיט דא"ל הארמאי מי הודיע לך שאילו אכלת הייתי הורגך שצריך כל אחד לשמור דתו או יהודי או ארמאי ופי' הרב המפרש אינו מחוור מצד עצמו. ומה שהקשה מזה לדעת הרמב"ם דאינו רשאי להחמיר ע"ע ע"ש:
הן אמת דמדברי רבינו מוכח דרשאי להחמיר ע"ע שהביא דברי ר' אבא בר זמנא וכ' כן בפירוש הדוחקים וכו'. וכן הוא דעת התוס' והרא"ש פ"ב דע"ז דף כ"ז והביאו ראיה מירושלמי זה. אמנם דבריה' קשים דהרי קאמר הירושלמי שם אחר זה א"ר מנא אלו היה ר' אבא בר זמנא שמע מלהון דרבנן מיכל הוה. והרי מביאר דר' אביי מסר עצמו משום דלא ידע דרבנן אמרי דיעבוד ואל יהרג חוץ מע"ג ג"ע וש"ד ואלו ידע הוה מיכל ש"מ דאינו רשאי להחמיר ע"ע דאלו רשאי מנא לי' לר' מנא דלא ידע דילמא מחמיר ע"ע היה. וכבר כתב הרב התרומות והביאו מרן ז"ל בכללי הגמ' דף צ"ו דהלכה כר' מונא ברוב הירושלמי וא'"כ אדרבה מכאן סייעתא להרמב"ם דלא כהרב המפרש. וראיתי להרב יפה מראה שפי' בתחילה שר' אבא מחמיר היה ואח"ז כתב דהוא פלוגתא. וק"ק דאין זה פשט הירושלמי ומ"ש ביפ"מ דפוס אמשטרדם בחידושים ממהר"א וכ"ת דבאכילה מודו כ"ע ליתא וא"צ להאריך. שוב ראיתי בפ' זה בורר בפי' קרבן העדה ופני משה שתמהו על התוס' והרא"ש ומסוף דברי הרב פני משה שם ניכר דלא זכר דברי הרב התרומות הנזכר גם מ"ש בסוף הלשון ועוד דמילהון דרבנן קאמר לא נהירא כאשר יראה המעיין. ואעיקרא אין אנו צריכין לזה. (פי' דהלכה כר' מונא דפשט הירושלמי הוא דלא יש חולק) אחרי כן ראיתי להרב פר"ח בנימוקיו לס' המדע שהקשה גם הוא על התוס' והרא"ש ז"ל מסוף הירושלמי. רק שהביא הגי' דאי הוה מקיים מילי דרבנן הוה אכיל ובירושלמי פ"ד דשביעית ופ' זה בורר גירסתנו אי הוה שמע מילהון דרבנן והיא גי' נכונה. ואפשר דהוא ט"ס. והרב כנה"ג סי' קנ"ז הגהת ב"י אות ז' כ' דאינה ראיה דכבר כתב הנ"י הוא אדם גדול וירא שמים וראה שהדור פרוץ רשאי לקדש ה' ולמסור עצמו וכו' ועוד מאן לימא לן שלא היה פרהסיא וכו' עכ"ל ותימא עליו שלא ראה הירושלמי במקומו דאם היה רואה הירושלמי היה מקשה עליהם מסוף הירושלמי דר' מנא אמר דלא שמע מילהון דרבנן האמור. גם מ"ש דמאן לימא לן שלא היה פרהסיא ק"ק דהירושלמי קאמר הוה מחייט גבי חד ארמאי ומשמע דהיה בצנעא וכמ"ש התוס' והרא"ש אכן מה שדחה מקידם דהא כ' הנ"י וכו' כן דחה הרב פר"ח נמי ונראה דכוונתם דאפי' היה בצינעא יכול למסור עצמו אם הוא גדול והדור פרוץ דאחר שיהרגנו על הרוב מתפרסם הדבר ויקחו ההמון מוסר לאהבה את ה' וכיון שהוא נתכוין לזה ודאי יתפרסם (ועיין להרדב"ז בראשונות סי' צ"ב שכ' אפי' בצנעא מתקדש ה' לעיני העמים והכופרים וכ"כ שם בסי' ס"ז) ומבואר שוה דעת הרב כנה"ג שהרי כ' אח"כ ועוד מאן לימא לן שלא היה פרהסיא אלמא עד השתא בצנעא קאמר. שוב ראיתי להרב מהר"א אלפנדארי בס' מרכבת המשנה נתקשה בדחי' זה של הרב כנה"ג והרב פר"ח מדברי הרב הנמקי ע"ש. ולי ההדיוט יש לומר כדכתיבנא בעניותין. ואחרי כתבי ראיתי להרב ב"ח סי' קנ"ז שכ' דלדעת הרמב"ם צ"ל דעובדא דירוש' דר' אבא בר זמנא היה בפרהסיא וכו' ע"ש הביטה וראה דהרב ב"ח לא דחה ראיית התוס' והרא"ש דהתם היה פרהסיא דהא ודאי פשט הענין מוכח שהיה בצנעא. אלא דלדעת הרמב"ם מוכרח לידחק ולומר דהיה פרהסיא וכו'. ויש להרגיש על הרב כנה"ג דלא זכר הרב ב"ח. ועל הרב ב"ח קשה דנעלם ממנו סוף הירושלמי דקאמר ר' מונא ר' אבא לא שמע מילהון דרבנן וכו' דזו היא שקשה על התוספות והרא"ש והוא ראיה להרמב"ם כמדובר. ואפשר ליישב דעת רבינו והתוס' והרא"ש דהם ז"ל פשיטא להו דודאי ר' אבא בר זמנא ידע מילהון דרבנן אלא דסבר דרשאי להחמיר ע"ע ור' מונא דאמר אלי שמע כונתו שלא הבין מילהון דרבנן דקא פסקי ותנו רבנן דבר מג' יעבור ואל יהרג וכונתם דאינו רשאי להחמיר ואם הבין דבריהם היה אוכל ונמצא השתא דפליגי ר' אבא בר זמנא ור' מינא בזה בפי' דברי חכמי' אי רשאי להחמיר אי לא וסברי דהלכה כר' אבא בר זמנא דעביד עובדא בנפשי' וקי"ל מעשה רב. לזה מ"ש לו הארמאי דאי אכיל קטלי' וא"כ רשאי להחמיר ומה גם דיש בזה סניף דאפשר דאי אכיל קטלי'. ומש"ה נקטי להלכ' כר' אבא והגם דבעלמא הלכה כר' מונא הכא שאני ודוק היטב):