ועל כ"ד שאדם חשוד כו' ש"מ שלא חטא וכו'. פירש הרב המפרש ז"ל ש"מ שלא חטא ר"ל והלא באמת חטא עכ"ל וכדומה דלא זכר מ"ש בשבת דף נ"ה ארשב"א מיצל ראובן מאותו עון אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו ויבא חטא זה לידו ע"כ וא"כ נראה דרבינו כונתו על זו המימרא דרשב"א והכי פירושו דעל כל דבר שאדם חשוד לא יקרא אותו החזן וכי תימא אין קפידא בזה והחזן קורא כדרכו בספר התורה ואין לו להשגיח בזה לז"א שא"א שראובן וכו' כלומר בא וראה שקריאת החזן יש בה קפידא שהרי ראובן אנו לומדים שלא חטא ממה שהוא אומר ארור וכו' ואיך יאמר אם חטא ולכך אמרינן ש"מ שלא חטא הרי דהקריאה הוא דבר הלמד מענינו. אלא שיש הפרש בין מאמר ה' וצווי משה דודאי אנו למדים משם שלא חטא ראובן משא"כ לקריאת הש"ץ דיאמרו שכיוון לביישו. דאין להביא מהחזן ראיה שלא חטא כמבואר נגלה ויאמר דלהקניטו נתכוין. ועוד שילבין פניו. ויומתק ענין ראובן כפי אשר פירשו רבני אשכנז והבאתיו בס' הקטן ראש דוד דף קנג ע"ב ושוב מצאתי דהכי תרגמה הרב פני יהושע בשיטתו שם ומר ניהו מרא קמא ודוק היטב:
והקורא בבהכ"נ וכו'. כונתו דהחזן כשקורא הס"ת ובא פסוק של רחמים או ברכה לא יכוין על העולה השרוי אצלו אלא קורא בתורה לפניו יתברך אבל אם יאמרו הציבור פסוק זה או העולה יכול לכוין על מה שרוצה כאילו מתפלל יחיד על הדבר ודוק היטב: