בפה
פיו לא יוציא אלא טובה, לא שום דבר מגונה כלל, אלא גזרת אמריו תורה והפקת רצון טוב אל הכל תמיד מברך, וקללה כלל בשום ענין לא יוציא מפיו, ולא דבר רוגז וכעס כלל, ואז יהיה דומה לאותו הפה העליון שאינו נסתם כלל, ולא ימנע הטוב תמיד, ולכך צריך שלא יחשה תמיד מלדבר הטובה על הכל, ולהוציא ריח תורה מפיו, וברכה תמיד לא יפסוק מפיו, וזהו השלם:
הרי שבעה פעולות כולם הם תחת דגל הענוה, שהם כלם למעלה בכתר באברים העליונים, ועת שיהיה האדם רוצה להתקרב למעלה להדמות אליו לפתוח מקורותיו אל התחתונים, צריך שישתלם ויטהר בכל שקתות המים הקודמים שהם תחלה הענוה ותחת דגלה שבעה פעולות הנזכרות ותחת שבעה פעולות, י"ג מדות הקודמות שהם תקוני דיקנא, אז האדם שלם ומשתלם במדה העליונה:
אמנם ידענו שאין אדם יכול לסבול תמיד אלו המדות, מפני שיש מדות אחרות שהאדם צריך להשתלם בהם, והם מהגבורות התחתונות כאשר נבאר. אבל יהיה הענין שהרי יש ימים ידועים שאין הגבורות פועלות, ואין בני אדם צריכות אליהם, והם ימים שהכתר שולט בהם, או שעות שהכתר מתבקש, צריך אז שישתמש בכל אלו, וכל שאר המדות עם היות שהם צורך עבודה אינו עת להשתמש בהם, מפני שאור הכתר מבטלם , כך הוא ישתמש באותם המדות הקשות, כגון שבת, שעולם מתתקן בסוד ענ"ג ואין דינים בשבת, אזי ישתמש במדות האלו כולם, כדי לפתוח המקורות העליונות, שאלו יכוין בכוונתו אל אורות הכתר בתפלותיו והוא יפעול בפעילותיו בהיפך, האיך יפתח מקור הכתר, והרי הוא דוחהו במעשיו. ודע אילו הספירות הממש עליונות יגבירו הדינים הקדושים והכעס הקדוש, לא ישרה הכתר בהם, ואילו האדם יגביר הכעם החיצוני אפילו יהיה לשם שמים כל שכן שלא ישרה הכתר ואורו עליו, ומה גם שהוא בא לעוררו על המדות העליונות, והרי יאמרו תראה עזות פנים שיש בו:
לכך צריך האדם בימים טובים, ובשבתות, וביום הכיפורים, ובשעת התפלה, ושעות עסק התורה, שאינם שעות הגוברות אלא שעות גילוי הרצון העליון, לכוין דיעותיו במדותיו עליונות האלו כולם, ושאר שעות היום ישתמש במדות הנשארות לעבודת השם כאשר נבאר. לא המגונה מהם שהמגונה אין לו עת לשלוט באדם אלא לרעתו, כאשר יתבאר. ואז כאשר ישתמש במדות האלו, יהיה נכון בטוח שיפתח המקורות העליונים, ויתנהג האדם באלו המדות מעט מעט, והעקרית שיתפס שהיא מפתח הכל וכן היא ראש לכולם, היא מדת הענוה, מפני שהיא ראש כוללת כל המדות כלם, והוא כולל בחינה ראשונה בכתר, ותחתיה יוכללו הכל:
והנה עיקר הענוה הוא, שלא ימצא בעצמו ערך כלל, אלא יחשוב שהוא כאין, וכמאמר העניו ונחנו מה כי תלינו עלינו, עד שיהיה הבריה השפלה שבכל הנברא לעיניו, ובזוי מאד ומאוס מאד, וכאשר יגע תמיד להשיג המדה הזאת, כל שאר המדות כרוכות אחריה, שהרי הכתר המדה הראשונה אשר בו שנראה עצמו לאין לפני מאצילו, עד שיחשוב עצמו לערך מאצילו אין. כך ישים האדם עצמו אין ממש, ויחשוב העדרו טוב מאד יותר מהמציאות, וכזה יהיה לנוכח המבזים כאלו הדין עמהם, והוא הנבזה אשר עליו האשם, וזו יהיה סיבת קנין המדות הטובות. וזמש"ל: