האיך ירגיל האדם עצמו במדות החכמה העליונה
הנה מדת החכמה הוא, שהיא פרוסה על כל הנמצאים כלם, עם היות שהיא נעלמה ונשגבה ועליה נאמר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית. כך ראוי לאדם שיהיה חכמתו מצויה בכל, ויהיה מלמד להועיל בני אדם כל אחד ואחד כפי כחו, כל מה שיוכל להשפיע עליו מחכמתו ישפיעהו, ולא יעכבהו סיבה כלל, והנה אל החכמה שני פנים, הפן הראשון, העליון הפונה אל הכתר, ואין אותם הפנים מסתכלים למטה אלא מקבלים מלמעלה. הפן השני, התחתון הפונה למטה להשגיח בספירות שהיא מתפשטת בחכמתה אליהם. כך יהיה אל האדם שני פנים, הפן הראשון, הוא התבודדותו בקונו כדי להוסיף חכמתו ולתקנה. הפן השני, ללמד בני אדם מאותה חכמה שהקב"ה השפיע עליו, וכמו שהחכמה משפיע לכל ספירה וספירה כפי שיעורה וצרכה, כך ישפיע בכל אדם כפי שיעור שכלו אשר יוכל שאת והנאות אליו וצרכו, וישמור מלתת יותר משיעור שכל המושפע, שימשך ממנו תקלה, כעין שהספירה העליונה אינה מוספת על שיעור המוגבל במקבל:
ועוד מדרך החכמה להיותה משגחת על כל המציאות, מפני שהיא המחשבה החושבת על כל הנמצאות, ועליה נאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם, וכתיב וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, ונאמר אשר אני חושב עליכם בית ישראל. כך צריך האדם להיות עיניו פקוחות על הנהגת עם ה' להועילם, ומחשבותיו יהיו לתועלת עם ה' לקרב הנדחים ולחשוב עליהם מחשבות טובות כמו שהשכל חושב לתועלת הנמצא כלו, כך יחשוב הוא תועלת החברים ויתיעץ עצות טובות עם ה' ועם עמו בכלל ובפרט, והיוצא מהנהגה הטובה ינהלהו אל ההנהגה הישרה, ויהיה לו כמו ושכל ומחשבה להנהיגו ולנהלו אל המנהג הטוב והישר, כמחשבה העליונה המישרת האדם העליון:
ועוד החכמה מחיה הכל כדכתיב והחכמה תחיה בעליה, כך יהיה הוא מורה חיים לכל העולם, וגורם להם חיי העולם הבא, וממציא להם חיים, זה כלל נובע חיים לכל:
ועוד החכמה אב לכל יצוריו של הקב"ה, כדכתיב מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית, והם חיים ומתקיימים משם . כך הוא יהיה אב לכל יצוריו של הקב"ה, ולישראל עיקר, שהם הנשמות הקדושות האצולות משם, ויבקש תמיד רחמים וברכה לעולם, כדרך שהאב העליון רחמן על הויותיו, ויהיה תמיד מתפלל בצרת המצירים בצרה כאלו היו בניו ממש וכאלו הוא יצרם, שזהו רצונו של הקב"ה, כדרך שאמר הרועה הנאמן האנכי הריתי את העם הזה וגו' כי תאמר אלי שאהו בחיקך, ובזה ישא את כל עם ה' כאשר ישא האומן את היונק, בחיקו ישא בזרועו יקבץ טלאים, עלות ינהל, הנכחדות יבקש ויפקוד, הנעדר יבקש, הנשברת ירפא, הנצרכה יכלכל, האובדת יחזיר, וירחם על ישראל וישא בסבר פנים יפות משאם, כאב הרחמן העליון הסובל כל, ולא יבול ולא יתעלם ולא יקוץ, וינהל לכל אחד כפי צרכו, אלו הם מדות החכמה אב רחמן על בנים:
עוד צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנבראים, לא יבזם ולא יאבדם, שהרי החכמה העליונה היא פרוסה על כל הנבראים, דומם צומח חי מדבר, ומטעם זה נצטוינו בביזוי אוכלים, ועל דרך זה ראוי שכמו שהחכמה עליונה אינו מבזה שום נמצא, והכל נעשה מאתו, דכתיב כלם בחכמה עשית כך יהיו רחמיו על כל מעשיו. ומטעם זה היה ענין רבי, שעל ידי שלא היה חס על בעלי חיים באו לו היסורין שהם מצד הדין, שהרי הרחמים מגינים על הדין, וכאשר ריחם ניצול מן הדינים, מפני שפרש אור החכמה עליו ונסתלקו היסורין, ועל דרך זה לא יבזה שום נמצא מן הנמצאים שכלם בחכמה, ולא יעקור הצומח לא לצורך, ולא ימית בעלי חיים אלא לצורך, ואפילו הכי ירחם כל מה שאפשר. זה הכלל החמלה על כל הנמצאים שלא לחבלם תלוי בחכמה, זולתי להעלותם ממעלה אל מעלה, מצומח לחי, ומחי למדבר, לצרכו. וזמש"ל: