לעשה קנ"ו. ועדיין צריך ביאור מה שדקדק רבינו הגאון ז"ל למינקט עשה זו רק לענין להפרישו מטומאת מת בלבד. ולא נקט העשה סתם שכוללת גם המצוה לכבדו. כדדרשינן בגיטין (פרק הנזיקין נ"ט ע"ב) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. ודרשא גמורה היא מדאורייתא כמבואר שם בהדיא עיי"ש. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (סה"מ עשין ל"ב) עשה זו לענין זה. וכ"כ שאר הראשונים ז"ל. ואף דזה לא קשה מאי דלא נקט העשה נמי לענין להרחיקו מנשים הפסולות לכהונה. כמבואר ביבמות שם. משום דממילא מבואר. דהיינו הך. מ"מ ודאי כבוד ענין אחר הוא. ואינו בכלל זה. ואדרבה ממה שדקדק וכתב מן הנפש. נראה שבא למעט ענין אחר שאינו בכלל עשה זו אלא טומאה מן הנפש וכיו"ב. וזה תמוה לכאורה. ולזה היה נראה לומר דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל בזה. ע"פ מש"כ הרמב"ם ז"ל (בסה"מ שם). וז"ל שצונו לכבד זרע אהרן לפארם ולנשאם ושנשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה. ואפילו ימאנו לא נשמע להם. זה כולו הגדלה לאל יתעלה. אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו. והוא אמרו וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב. ובא הפירוש וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון וכו'. ולשון ספרא וקדשתו על כרחו. לומר כי זה צווי נצטוינו בו ואינו בבחירת הכהן וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז מלבד עשה זו שנאמרה בענין זה בפרט. יש בה ג"כ עשה דמורא שמים דנפק"ל מדכתיב את ה' אלקיך תירא. וא"כ לשיטת רבינו הגאון ז"ל בכל כיו"ב אחר שכבר מנה (עשה א') העשה הכללית דמורא שמים שוב לא נמנית עשה זו הפרטית. כמבואר במבוא (סי' ז' שורש תשיעי) ובכמה דוכתי. ולכן לא מנה עשה זו אלא לענין הרחקתו מטומאת מת. וה"ה לנשים פסולות לו. שאין בזה משום מורא שמים. כיון שאין בזה חלול כבודו. אלא חלול קדושת כהונה:
אלא דעדיין צ"ע בזה מההיא דאמרינן בירושלמי ברכות (פרק אלו דברים הלכה ה') אמר שמואל המשתמש בכהונה מעל מדכתיב אתם קודש לה' והכלים קודש. מה כלים המשתמש בהן מעל אף המשתמש בכהנים מעל עיי"ש. והנה ודאי עכצ"ל דמיירי התם בענין דלית בו משום זלזול כבודו. דאל"כ קשה דתיפוק ליה שמוזהרין ועומדים על כבודם לפתוח ראשון ולברך ראשון וכו'. וכ"ש שמוזהרים על בזיונם להשתמש בהם. וע"כ להכי נקט המשתמש בכהונה משום דהתם מיירי במשמש לרבו ולמי שגדול ממנו. כמבואר שם בעובדא דהתם דרבי זעירא הוה משמש את רבה בב"ח ורב הונא עיי"ש. ובענין זה מהני מחילה על כבודו. כמבואר בסוגיא דגיטין שם עיי"ש. ומש"כ הרמב"ם ז"ל (בסה"מ שם) דלא מהני מחילתו. עכצ"ל דלא מיירי אלא במחילה להדיוט. או בשוין. אבל למי שגדול. ודאי שפיר מהני מחילתו כמבואר שם. ולזה קאמר התם דלהשתמש בו אפילו בענין זה אסור. אע"ג דהתם רבי זעירא ודאי מחל על כבודו. ומרצונו היה משמשם. ומזה יש לתמוה על ה"ר פטר ז"ל שהביא במרדכי (בגיטין שם בהגהות לפרק הנזיקין) שכתב דגם בזה מהניא מחילה עיי"ש. וכן פסק הרמ"א ז"ל (או"ח סי' קכ"ח סעי' מ"ה) עיי"ש ובמש"כ האחרונים ז"ל שם ובביאור הגר"א ז"ל הרגיש במאי דקשה על הרמב"ם ז"ל (בסה"מ שם) מסוגיא דגיטין שם. ולענ"ד ליכא מזה קושיא כמשכ"ל דכיון שביאר הטעם משום כבוד שמים. כל שאינו מוחל אלא לרבו או למי שגדול לית בה משום כבוד שמים. דממזר ת"ח קודם אף לכה"ג עה"א. ועכ"פ ודאי מוכח מהתם דלא מהניא מחילה להשתמש בכהונה. וכבר נחלקו כמה מהראשונים ז"ל על ה"ר פטר ז"ל בזה. כמש"כ בברכ"י (או"ח בשיורי ברכה שם ס"ק ד') עיי"ש. וא"כ לענין להשתמש בכהונה אסור אפילו בענין דלית ביה משום כבוד שמים. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה. דהא ודאי אע"ג דבירושלמי דריש לה מהיקישא דכהנים לכלים. מ"מ עיקרו על קרא דוקדשתו סמיך. והך היקישא אינו אלא גילוי מילתא בעלמא. דהא הך קרא בדברי קבלה כתיב. וידוע דלא ניתנו דברי קבלה לידרש במדות שהתורה נדרשת בהן. וא"כ עשה דוקדשתו לענין כבוד כהנים שייכא גם בענין שאינו בכלל עשה דאת ה' אלקיך תירא. וא"כ גם לשיטת רבינו הגאון ז"ל יש למנותה. איברא שאפשר לומר דהיינו טעמא דבשמוש לא מהני מחילה אפילו למי שגדול. משום דאע"ג דבזה מצי מחיל על כבודו. דלית בה משום כבוד שמים כמש"כ. מ"מ שמוש יש בו משום בזיון. ועל בזיונו גם בענין זה אינו יכול למחול משום כבוד שמים. וא"כ אכתי הו"ל בכלל עשה דאת ה' אלקיך תירא. אלא שאינו נראה דבשמוש לרבו ולמי שגדול יהא בו משום בזיון. ואיפכא מתבאר מההיא דכתובות (צ"ו ע"א) עיי"ש. ובפרק בתרא דמגילה (כ"ח ע"ב) עיי"ש היטב. וא"כ מבואר דאע"ג דבענין זה לית ביה משום כבוד שמים. אפילו הכי אסור. והקושיא במקומה עומדת מה שדקדק רבינו הגאון ז"ל למנות עשה זו דוקא לענין איסורי כהונה ולא משום כבוד כהונה. כמו שמנאוה הרמב"ם ז"ל ושאר ראשונים ז"ל:
ואמנם אחר העיון נראה בזה ע"פ מאי דבלא"ה צ"ע מה שרוב הפוסקים השמיטו הך דינא דירושלמי. ולא הביאוהו להלכה אלא הסמ"ג (עשין פ"ג) והמרדכי (בגיטין שם). ונראה ע"פ מאי דתניא בפ"ק דבכורות (ט' ע"ב) פטר חמור אסור בהנאה דברי ר"י. ור"ש מתיר. ואמרינן עלה ר"י ור"ש בהאי קרא קמיפלגי. דתניא לא תעבוד בבכור שורך. אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים וכו' דברי ר"י. ר"ש אומר לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם. לא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בכור חמור וכו'. אלא דכ"ע שורך למעוטי בכור אדם הוא דאתא. כי פליגי בצאנך. ר"י לטעמי' דאמר שותפות עכו"ם חייבת בבכורה. וכי איצטריך קרא למישרי בגיזה ועבודה. ור"ש לטעמי' דסבר שותפות עכו"ם פטורה. וכי איצטריך קרא לפטר חמור עיי"ש. ומבואר דלכ"ע דרשינן קרא דלא תעבוד בבכור שורך למעוטי בכור אדם שמותר בעבודה. והביאוה להלכה הרמב"ן ז"ל שם (בהלכות בכורות) והרא"ש ז"ל (שם סי' י"א) עיי"ש. אבל כל שאר הפוסקים השמיטוה. והדבר תמוה מאוד מה ראו על ככה. ותמיהני על האחרונים ז"ל שלא העירו על זה. וביותר יש לתמוה על הר"ב הטורים ז"ל דמלבד מה שהשמיטה במקומה בטיו"ד אע"פ שאביו הרא"ש ז"ל הביאה להלכה. אלא שגם בקיצור פסקי הרא"ש (שידוע שמחברן הוא הר"ב הטורים ז"ל) השמיטה. אע"פ שאביו הרא"ש ז"ל הביאה בפסקיו שם בפנים עיי"ש. והנראה בזה עכ"פ בדעת שאר הפוסקים ע"פ מאי דפירש"י ז"ל (שם בד"ה בשלך) וז"ל אבל פטר חמור לא ממעט מהאי קרא. וכל כמה דלא ממעט לא שרינן ליה. דלא גרע מבכור בהמה טהורה. ולר"ש ממעט ליה קרא עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דבכור פטר חמור היינו טעמא דאסור בהנאה לר"י. וגם לר"ש איצטריך קרא למישרי. ואי לאו דגלי קרא הו"ל למימר דאסור. משום דאית לן למימר דלא גרע מבכור בהמה טהורה. והוה ילפינן מיני' גם לבכור פטר חמור לאיסור הנאה. ולפ"ז הדבר תמוה טובא אצלי למה לי קרא למעוטי בכור אדם דמותר בהנאה. מהיכא תיתי לן לאיסורא. דודאי מבכור בהמה טהורה ליכא למשמע לבכור אדם. דהתינח בבכור פטר חמור דשפיר איכא למילף בהמה מבהמה. אבל אדם מבהמה לא ילפינן. כדאמרינן (ריש פרק החובל (בבא קמא פ"ג ע"ב) פ"ד ע"א) אין דנין אדם מבהמה עיי"ש. וכיו"ב אמרינן (סופ"ח דזבחים פ"ג ע"א) דנין בהמה מבהמה ואין דנין בהמה מאדם עיי"ש. וכן מתבאר מסוגיא דבכורות (מ"ג ע"א) דדוקא בגז"ש מופנה הוא דילפינן להו לענין מומין מהדדי. עיי"ש היטב. ובספרא (פ' אמור פ"ג). וכן מוכרח בלא"ה דאם איתא דבכיו"ב ילפינן אדם מבהמה. א"כ המית את האדם ורובע ונרבע ע"פ עדים שאסורים בהנאה בבהמה. נילף נמי מינה לאדם לאסרו בהנאה מיהת אחר שנגמר דינו. אלא ודאי אדם מבהמה לא ילפינן. וא"כ הדבר תמוה למה לי הכא קרא למעוטי בכור אדם דלא ליתסר בהנאה. מהיכא תיתי לן לאסרו. אבל נראה בזה דכיון דילפינן (שם בירושלמי) מקרא דהמשתמש בכהונה מעל כמשתמש בכלי שרת. א"כ ודאי אית לן למימר גם בבכור אדם. מיהת עד שלא הוקם המשכן שהיתה העבודה בבכורות. כדתנן בזבחים (קי"ב ע"ב). וא"כ היה להם דין כהנים. וגם נקראו כהנים בקרא. דכתיב וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו. והיינו הבכורות כדתניא לקמן (שם קט"ו ע"ב) עיי"ש. שיהיו מעשה ידיהם אסורים בהנאה כמשתמש בכהנים. ולזה שפיר איצטריך קרא דלא תעבוד בבכור שורך למעוטי דאפילו עד שלא הוקם המשכן בכור אדם מותר בהנאה. כן נראה ברור ונכון בזה. והשתא לפ"ז ממילא מבואר דיפה עשו הפוסקים שהשמיטו דין זה. משום דלדידן ודאי ליכא שום נפק"מ לדינא בזה. דבכורים שנולדו משהוקם המשכן הרי הם כזרים גמורים. ומילתא דפשיטא הוא שמותרים בהנאה. ואין שום ס"ד לאסרן דודאי אדם מבהמה ליכא למילף. ולא איצטריך קרא אלא לבכורים שלפני הקמת המשכן. ומאי דהוה הוה. ואפילו הרמב"ם ז"ל שדרכו להביא גם כל מה שאינו נוהג בזה"ז. היינו דוקא עכ"פ מה שנהג בזה"ב ועתיד לנהוג גם לעתיד. אבל הבכורים בטלה קדושתן לעולם והכהנים קדושתן קדושת עולם. ומאי דהוה קודם הקמת המשכן לא יהיה עוד. לכן השמיטה:
ועפ"ז אדרבה יש לתמוה לכאורה לאידך גיסא על הרמב"ן והרא"ש ז"ל שהביאו הך דינא להלכה. ולכאורה היא משנה שאינה צריכה כמו שנתבאר. מיהו נראה דכוונתם בזה דס"ל דנפק"מ בהכי שפיר אפילו לדידן לענין הכהנים. דכיון דגלי קרא דגם הבכורים שלפני הקמת המשכן שהיה להם דין כהנים. מותרים בעבודה. ממילא נשמע מזה גם לכהנים האידנא ואפי' בזה"ב. שהותרה עבודתם להדיוט. ולאפוקי מדברי הירושלמי דס"ל דהמשתמש בכהונה מעל. ועכצ"ל דהירושלמי ס"ל דפלוגתא דר"י ור"ש היא בבכור אדם. דר"ש הוא דדריש הך קרא למעוטי בכור אדם. אבל רבי יהודה לא ס"ל הכי. וכדקתני בברייתא. והכי נמי איתא בספרי (פ' ראה פיסקא קכ"ד) עיי"ש. ולא ס"ל כדמסיק בתלמודא דידן (בסוגיא דבכורות שם) דלכ"ע ס"ל הך דרשא דר"ש. ומשבש לה להך ברייתא. וכיון דר"י ור"ש קיי"ל הלכה כר"י. להכי נקט התם שפיר להלכה דהמשמש בכהונה מעל. אבל לתלמודא דידן דמסיק התם דברייתא זו משבשתא היא. וליכא מאן דפליג עלי' דר"ש בהך דרשא. ממילא מבואר שנדחו דברי הירושלמי שם מהלכה. וקיי"ל דמותר להשתמש בכהונה ונכונים היטב דברי הרמב"ן והרא"ש ז"ל שהביאו הך דינא להלכה. ומ"מ אין מקום קושיא מזה על הרמב"ם ז"ל שהשמיטה. משום דידוע שכן דרכו בכל מקום שלא להביא בהלכותיו אלא ההלכות המפורשות במקורן בהדיא. וכיון דבהלכה זו המפורשת בברייתא שם ליכא נפק"מ לדידן. אע"פ שיש ללמוד ממנה דין אחר דאית ביה נפק"מ לדידן. לא הביאה. אע"ג דלדינא ודאי ס"ל דהכי קיי"ל. דמה"ט לא הביא בהלכותיו דינא דירושלמי. וזהו ג"כ טעמן של שאר הפוסקים שלא הביאו להלכה הך דינא דהירושלמי. ובזה יש גם כן לצדד בזכות הר"ב הטורים ז"ל שהשמיט דין בכור אדם דמותר בעבודה. אע"פ שאביו הרא"ש ז"ל הביאו. והיינו משום דכיון דלדידן ליכא נפק"מ בהך דינא אלא לענין היתר עבודה בכהנים. כיון שהשמיט ולא הביא להלכה דברי הירושלמי דאסור. ממילא נשמע דס"ל דמותר. ולית הילכתא בהכי כהירושלמי. ולהכי השמיטה ג"כ בקיצור פסקי הרא"ש ז"ל שם. משום דס"ל דזו היא ג"כ דעת הרא"ש ז"ל. ומאחר שגם הרא"ש ז"ל לא הביא דברי הירושלמי שם להלכה. ממילא מובן דשרי. ושוב ללא צורך הוא להביא היתר בכור אדם. דלית ביה שום נפק"מ לדינא לדידן. ועפ"ז ממילא מתורץ נמי כל מה שהקשה בענין זה בהגהות מיימוני (פ"ג מהלכות עבדים ה"ח) עיי"ש בדבריו:
ומעתה עפ"ז ממילא מתבאר שאין כאן שום גמגום כלל בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן. משום שאפשר לומר שגם הוא ז"ל ס"ל דלא קיי"ל כהירושלמי בזה. משום דע"כ לתלמודא דידן לא ס"ל הכי. וכמו שנתבאר ע"פ סוגיא דבכורות שם. ולכן אין למנות עשה דוקדשתו אלא לענין איסור טומאה לנפש וכיו"ב בלבד. אבל כבוד כהונה הו"ל בכלל עשה דאת ה' אלקיך תירא שכבר נמנה. והילכך לפום שיטתו שוב אין למנותה בפ"ע. ומלבד זה אפשר לצדד ולומר דמצות כבוד כהנים בלא"ה הו"ל ג"כ בכלל עשה דועשית בגדי קודש וגו' לכבוד ולתפארת. ומנאה רבינו הגאון ז"ל במנין הפרשיות (פרשה ס"ב) עיי"ש היטב מה שביארנו שם בזה. וא"כ עשה דוקדשתו לא נמנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. דהיינו לענין להפרישן מן הטומאה לנפש. אלא שאין צורך לזה. דבלא"ה נכונים דברי רבינו הגאון ז"ל כאן כמו שנתבאר. ולכן אין להאריך בזה יותר:
אלא שעדיין צריך ביאור מה שמנה רבינו הגאון ז"ל עשה זו במנין העשין המוטלות על היחידים. דלכאורה לפי דרכו אין מקומה אלא במנין הפרשיות שנמנו שם כל המצות הצריכות כפייה והכרח ע"פ הצבור והב"ד העומד בראשם. וכמו שביארנו בפתיחתנו למנין הפרשיות עיי"ש. וכ"ש כאן במצוה זו שעיקר המצוה לא נאמרה מעיקרא אלא לב"ד כדדרשינן וקדשתו דפנו (בפרק האשה רבה ובספרא שם). ובהדיא אמרינן בספרא שם להזהיר ב"ד על כך עיי"ש. וזו תמיהא גדולה לכאורה לשיטת רבינו הגאון ז"ל. אמנם נראה דדברי רבינו הגאון ז"ל גם בזה מדוקדקים היטב. דשאני כפייה זו של כהנים באיסורי כהונה. מכפייה המוטלת על הצבור והב"ד בשאר ענינים. משום דבההיא דהכא אינו צריך כפייה כ"כ. והיינו משום דבלא"ה הוא כפוי ועומד לכך מדאורייתא. כמו שביאר בתשו' הר"א מזרחי ז"ל (ח"א סי' נ"ט) דכהן שנטמא למתים מתחלל מדאורייתא מכל דבר שבקדושה ואין בו קדושת כהונה כלל. והרי הוא פסול כחלל גמור כל זמן שלא קיבל עליו שלא להטמאות עוד מעתה. והכריח הדבר בראיות עיי"ש בדבריו. והובא בקיצור בדברי המג"א (סי' קכ"ח ס"ק נ"ט) עיי"ש. ומה שהקשה עליו במג"א שם והניח בצ"ע. לא עיין בגוף דברי הרא"ם ז"ל בתשו' שם. דשם נתבארו הדברים על נכון וליכא מקום קושיא כלל עיי"ש. וכבר הרגישו בזה קצת אחרונים ז"ל. וא"כ רחמנא גופא כפייה. שאין לך כפייה והכרח יותר מזו. ומהאי טעמא נראה שהקילו עליו דבמטמא למתים בקבלה עליו שלא ליטמא לחוד סגי ליה להכשירו מיד לכל דבר ולהכניסו בקדושת כהונה לכל המעלות שבכהונה. ואפילו נושא נשים פסולות סגי ליה בנדר בעלמא. אע"ג דיצרו תקפו. וכדתנן (סופ"ז דבכורות). ומיד משנדר הוכשר לעבודת מקדש ולהטיל עליו כל קדושת כהונה. אע"פ שעדיין לא גירש אשתו הפסולה. אע"ג דעד עכשיו נתחלל מדאורייתא מקדושת כהונה. והיינו משום דבכפייה כל דהו סגי ליה. כיון דבלא"ה ענשו בצדו שמתחלל בכך מקדושתו ונפסד מכל זכיותיו ומעלותיו שבכהונה. וע"י כפייה קלה הוא פורש מסתמא. ואפי' אינו פורש. בשמתא סגי ליה כמבואר בתשובת רבינו נטרונאי גאון ז"ל שהביאה בב"י (אה"ע סי' ו') עיי"ש. וכן כתובה בתשו' הגאונים שערי תשובה (סי' ק"פ) בשם רבינו שרירא גאון ז"ל ובהלכות פסוקות להגאונים ז"ל (סי' פ"ח) בשם רבינו שמואל בן חפני גאון ז"ל עיי"ש וכ"כ בתשובות הגאונים הישנות (דפוס פראג סי' קכ"ה) וז"ל שאלה כהן דנסיב אתתא דאסירא ואמינא ליה ולא צאית ואמר בעינא דליהוון בני חללים מה עבדינן ליה. תשובה כתיב וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב קדוש יהיה לך. עלך רמיא מילתא. ומנדין ומשמתין להון עד דפרשי מהדדי עכ"ל עיי"ש. והרי בכל כיו"ב לאפרושי מאיסורא גם היחיד משמת. ואין צריך ב"ד לכך. ועוד דגם ביד היחיד שלא ליתן לו לברך ראשון ושלא ליתן לו מנה יפה ראשון וכיו"ב. והיינו כפייתו. וא"כ ודאי מצוה זו מוטלת גם על היחידים ואין זו מן המצות המוטלות על הב"ד בלבד. ומה שאמרו בספרא שם כי קדוש אני ה' מקדישכם להזהיר ב"ד על כך עיי"ש. היינו ע"כ לומר שאם אין היחידים נזקקין לו הדבר מוטל עליהם. אבל עכ"פ גם היחידים חייבים בכך. משום דמסתמא בשמתא פורש. ולהכי בשמתא סגי ליה. וכ"כ בפסיקתא זוטרתא (פ' אמור) וז"ל וקדשתו בעל כרחו. ואם אינו רוצה דפנו. כלומר הכריחהו וכו' וכל הפוסל את עצמו ומחלל זרעו ראוי לנדותו ולשמתו שנאמר וקדשתו על כרחו עכ"ל עיי"ש. וכ"ש לענין טומאה:
ואמנם עדיין צריך ביאור דהרי בלא"ה לענין איסור טומאה לנפש ונשים פסולות לכהונה הכל מוזהרין עליו להפרישו משום ערבות שכל ישראל ערבים זה בזה. כמו בכל איסורים שבתורה. ולמה לי בכהנים עשה זו דוקדשתו לענין זה. ומזה יש לתמוה במש"כ בתשובת רב נטרונאי ורב שרירא גאון ז"ל שהבאתי לעיל שכתבו וז"ל. וכן כל דאמר בעינא למיעבד עבירה לא שבקינן ליה. וכ"ש כהן דרחמנא קדשי' ואיהו קא מחיל זרעי' לישתמית תדיר וכו' עכ"ל עיי"ש. והדבר תמוה לכאורה דא"כ למה לי קרא דוקדשתו בכהן. כיון דכ"ש הוא מכל ישראל באיסורים דשייכי בהם. ועכצ"ל דאע"ג דודאי בלא"ה מיחייבי להפרישן משום ערבות. מ"מ בכהנים הוסיף בהם הכתוב עשה יתירה לחומר קדושתן לעבור עליהם אם לא הפרישום גם בעשה זו. והשתא א"כ הדבר קשה כיון שכבר מנה רבינו הגאון ז"ל לקמן במנין הפרשיות (פרשה נ"ז) מצות ערבות. שוב לא היה לו למנות עשה זו דוקדשתו. וכשיטתו בכל כיו"ב. כמו שנתבאר במבוא (סי' ז' שורש ששי) ובשאר דוכתי. וזה קשה טובא לכאורה. מיהו נראה בזה ע"פ מאי דאמרינן ביבמות (פ"ח ע"ב) דלרב שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ונשאת ע"פ עדים הראשונים לאחד מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא. ואמרינן התם עלה מתיב רבא מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ. היכי דמי אילימא דלא ניסת לאחד מעדיה ולא קאמרה ברי לי. צריכה למימר דדפנו. אלא לאו דניסת לאחד מעדיה וקאמרה ברי לי. וקתני דפנו. אלמא מפקינן לה מיני'. ומשני איסור כהונה שאני. ואיבעית אימא מאי דפנו. דפנו בעדים. ואיבעית אימא כשבאו עדים ואח"כ נשאת. ורבי מנחם ברבי יוסי היא. והנה לכאורה הדבר קשה דכיון דודאי שינויא קמא דמשני איסור כהונה שאני. תירוץ מרווח הוא אליבא דהילכתא. וכמבואר בסוגיא דר"פ המגרש (גיטין פ"ב ע"ב) דלכ"ע ס"ל הך סברא. לא מיבעיא לרבי ינאי דס"ל דאפילו ר"א לא יליף מדכתיב ואשה גרושה מאישה משום דאיסור כהונה שאני. ולא יליף אלא מדכתיב ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר. אלא אפילו לרבי יוחנן דמפרש טעמא דר"א משום דיליף מדכתיב בכהנים ואשה גרושה מאישה וגו'. מ"מ גם לדידי' בין רבנן ובין ר"א ע"כ ס"ל איסור כהונה שאני. וכמו שהכריחו התוס' (שם ד"ה אפילו) עיי"ש. וא"כ למה לו תו לדחוקי בהנך תרתי שינויי בתרייתא לאוקמי דפנו בעדים. או לאוקמי ברייתא כרבי מנחם ברבי יוסי. דודאי שינויי דחיקי נינהו:
אבל נראה בזה ע"פ מה שיש לתמוה במאי דמשני בשינויא בתרא דברייתא מיירי בכשבאו עדים ואח"כ ניסת. ורבי מנחם ברבי יוסי הוא. דא"כ בישראל נמי דינא הכי ואמאי אשמעינן קרא וברייתא הך דינא בכהנים לחוד וכבר ראיתי בחי' רע"א ז"ל שם שתמה כן והניחה בתימא עיי"ש בדבריו. אבל לדידי נראה שכבר הרגיש בזה רש"י ז"ל שם במקומו. שכתב שם וז"ל ואבע"א לעולם דניסת וכגון דבאו עדים ואח"כ ניסת ובהא מודה רב עכ"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל תמוהים אצלי לכאורה טובא. מנ"ל לרש"י דבהא מודה רב. וגם למה הוצרך לזה כלל. אדרבה לכאורה איפכא משמע מדקאמר ורבי מנחם ברבי יוסי הוא. משמע דברייתא אתיא כרבי מנחם ברבי יוסי. אבל רב כרבנן ס"ל דאפילו באו עדים ואח"כ ניסת לא תצא. הן אמת שיש מקום אתי לומר בכוונתו עפמש"כ הריטב"א ז"ל שם על מה שפירש"י לעיל במאי דקאמר מתיב רבא מנין שאם לא רצה דפנו וכו' אלא לאו דניסת לאחד מעדיה וקאמרה ברי לי וקתני דפנו וכו'. ופירש"י ז"ל וקתני דפנו וקשיא לרב וכו' עכ"ל עיי"ש. ועל זה כתב הריטב"א ז"ל שם וז"ל פירש"י ז"ל וקשיא לרב. וא"ת והא רב כרבי מנחם בר"י אוקמוהו. או כת"ק דידי' דשרי התם כהאי גוונא. כדקתני בהדיא לא תצא וכשנשאת לאחד מעדיה ובאומרת ברי לי. וי"ל דהקושיא היא היכי אכרע רב הכי. דהא קים לן דהילכתא כהא מתניתא דקתני דפנו עכ"ל עיי"ש. ולפי דבריו אפשר לומר דרש"י גם כאן לשיטתו אזיל דס"ל דעיקר תיובתא דרבא מההיא ברייתא דדפנו ודאי לאו תיובתא היא כ"כ לרב. דהא ת"ק דרבי מנחם ברבי יוסי כרב ס"ל. ואפילו רבי מנחם ברבי יוסי לא פליג אלא בבאו עדים ואח"כ ניסת. אבל בניסת ואח"כ באו עדים. כדמיירי בההיא ברייתא למאי דס"ד השתא. גם הוא מודה דלא תצא. וא"כ רב דכהנך תנאי ס"ל דפליגי עלה דההיא ברייתא ליכא שום תיובתא עלי' מינה. ולא מותיב רבא אלא משום דקים ליה דהילכתא כההיא ברייתא דדפנו. וא"כ קשה במאי דקמשני בשינויא בתרא דמיירי כשבאו עדים ואח"כ ניסת ורבי מנחם ברבי יוסי היא. דמשמע לכאורה דרב לא ס"ל הכי אלא כת"ק דר"מ בר"י דלא תצא אפילו בכה"ג. והא כיון דעיקר תיובתא דרבא אינה אלא משום דקים ליה דהלכתא כהך ברייתא. א"כ לא משני מידי. ולזה פירש"י דגם רב מודה בהא. ומאי דקאמר ורבי מנחם ברבי יוסי היא. לא קאמר אלא דר"מ בר"י היא וס"ל כוותי' וכדקאמרינן התם לעיל לחד לישנא דרב כר"מ בר"י ס"ל עיי"ש. אבל לענ"ד עיקר דברי הריטב"א ז"ל אינם מספיקים. דמלבד דדוחק גדול הוא לומר דרבא לא מברייתא גופא קא מותיב. אלא מדקיי"ל הכי להלכה. גם לא משמע הכי מדקאמר היכי דמי אילימא וכו' אלא לאו דניסת וכו'. ולדברי הריטב"א ז"ל הרי רבא לא מגופא דהך ברייתא קמותיב לרב. אלא ממאי דקים ליה להלכה. והא ודאי הוה ידע רבא דלהלכה קים לן בההוא גוונא גופא דמיירי בי' רב שלא כדברי רב. גם כולהו אוקימתא דתלמודא בהנך תלתא שינויי לא יתכנו כלל לפי דברי הריטב"א ז"ל כמבואר. ובעיקר קושית הריטב"א ז"ל עמד בתשו' רע"א ז"ל (סי' ק"ל) מדעת עצמו עיי"ש מה שתירץ. ולא ראה דברי הריטב"א. ואכמ"ל בזה. וא"כ דברי רש"י ז"ל כאן אינם מובנים כלל לכאורה:
ולכן נראה דודאי לכולהו הנך תלתא שנויי מחלקינן בין איסור כהונה לבעלמא. דהא גם לשינויא מציעא דקאמר ואיבעית אימא מאי דפנו דפנו בעדים. פירש"י וז"ל דפנו בעדים ב"ד מוזהרים לטרוח אחר עדים להכחיש את הראשונים המתירים אותה. כדי לקדש את הכהן שלא ישאנה. אבל משנשאת לא תצא עכ"ל עיי"ש. הרי דגם להך שינויא מחלקינן בין איסור כהונה לבעלמא. אלא דלפום שינויא קמא החילוק שבין איסור כהונה לבעלמא. היינו דבעלמא בניסת כבר לאחד מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא. אבל בכהונה תצא. ולאידך שינויא אפילו בכהונה אם ניסת כבר לא מפקינן לה מיניה. אלא דבאיסור כהונה כל כמה דאכתי לא נשאת רמיא חיובא על הב"ד לטרוח בכל מאי דאפשר אחר עדים להכחיש את הראשונים שהעידו שמת. ואז ימחו בידה שלא תנשא. אבל אם בתוך כך נשאת לא תצא. אפילו נשאת משבאו עדים והכחישום לרבנן דר"מ בר"י. וא"כ נראה ודאי דגם שינויא בתרא לא קאי אלא לענין איסור כהונה בלבד. לומר דודאי גם באיסור כהונה אם נשאת כבר לאחד מעדיה קודם שבאו העדים שאמרו לא מת ואומרת ברי לי לא תצא. וכדס"ל לשינויא מציעא וגם קודם שבאו עדים מעצמן להכחיש את הראשונים לא רמיא שום חיובא על הב"ד לטרוח אחר עדי הכחשה אפילו באיסור כהונה. משום שאין לנו להטיל שום ספק בעדות העדים הראשונים שהעידו שמת. אפילו באיסור כהונה. כל כמה שאין לפנינו אחרים המכחישים אותם. שהתורה האמינה שני עדים בכל איסורים שבתורה. ולא החמירה תורה כאן באיסור כהונה אלא לענין שאם נשאת אחר שכבר באו עדי הכחשה. דאע"ג דבעלמא לרבנן דרבי מנחם ברבי יוסי לא תצא. מ"מ באיסור כהונה גם לרבנן גלי קרא שתצא. וזהו שפירש"י ז"ל ובהא מודה רב. כלומר באיסורי כהונה מודה רב דתצא. אע"ג דבעלמא לא ס"ל כר"מ בר"י. הכא מודה. ומאי דקאמר ורבי מנחם בר"י היא. לא אברייתא קאי. דודאי ברייתא כת"ק דר"מ בר"י היא. אלא על החומרא שמחמירין באיסור כהונה יותר מבעלמא הוא דקאמר דחומרא זו דר"מ בר"י היא. דמאי דמחמיר ר"מ בר"י בעלמא מחמירי רבנן מיהת באיסור כהונה. ובזה אתי הכל שפיר:
ומעתה מבואר לפ"ז דלכולהו הנך שינויי אשמעינן קרא דוקדשתו שמוזהרין על הכהנים להפרישן אפילו בענין שבישראל אין צריכין כלל להפרישן. ואם נשאת לא תצא ומותרת לו מדינא והוא הדין בכיוצא בזה לענין טומאה לנפש. כמבואר בפירש"י (בסוגיא דיבמות שם) ד"ה מנין וכו' דלענין טומאה נמי מיירי התם בההיא ברייתא עיי"ש. וא"כ נכונים היטב דברי רבינו הגאון ז"ל כאן. דודאי אי לאו עשה דוקדשתו דגלי קרא באיסורי כהונה. לא הוה לן להחמיר באיסורי כהונה יותר מבשאר כל איסורים שבתורה. ולא שייך בזה דין ערבות דהא בשאר איסורים כל כיו"ב מדינא שרי וליכא שום איסורא. אלא משום עשה דוקדשתו דכתיבא באיסורי כהונה הוא שמוזהרים להפרישן. ושפיר מנאה רבינו הגאון ז"ל גם לפי שיטתו: