טומאת כלים. ושבר חרש. מנה רבינו הגאון ז"ל טומאת כלים מצוה בפ"ע מדכתיבי בתורה באנפי נפשייהו מפני חילוק דיני טמאתם בכמה דברים מטומאת אדם ואוכלין ומשקין. כדכתיב (בפרשת שמיני) וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר. והוציא מכללם כלי חרש. משום שיצאו לידון בדבר החדש. שאין להם תקנה אלא בשבירה. ולהכי כתיבי נמי בקרא באנפי נפשייהו. דכתיב וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו. ואף דבלא"ה יש חילוק גדול בין כלי חרש לשאר כלים לענין דאין כלי חרש מקבל טומאה אלא מאוירו ולא מגבו. וכן מטמא אוכלין ומשקין מאוירו אע"פ שלא נגעו בהם. משא"כ לשאר כל הכלים שמקבלים טומאה אפי' מגבן. וגם אין מטמאין אחרים ולא מקבלין טומאה אלא במגען. מ"מ לא רמז רבינו הגאון ז"ל אלא מה שאין לו תקנה אלא שבירה משום דחילוק זה מפורש להדיא בקרא. משא"כ שאר חילוקי דינים שביניהם לא נפקי אלא מדרשא. כמבואר בסיפרא ובפ"ק דחולין (כ"ד ע"ב) עיי"ש: