תנור וכירים יתץ. גם כאן צ"ע טובא. הן אמת דבקרא ג"כ כתיב תנור וכירים בפ"ע. דכתיב וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא תנור וכירים יתץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם. אבל מ"מ הדבר תמוה לכאורה שהרי כבר מנה לעיל מצוה שבירת כלי חרש. ואיזו מצוה חדשה נתחדשה כאן בתנור וכירים יותר מכל שאר כלי חרש. איברא דבקרא גופא קשה למה חזר ושנה דין זה עצמו בתנור וכירים בפ"ע. וראיתי להרמב"ן ז"ל שם שהרגיש בזה. וכתב וז"ל תנור וכירים יתץ. בא הכתוב ללמד שיהי' דין התנור והכירים שהן עשויין מן הטיט ומסיקין האור בתוכן ואופין הפת בהן בחיבורן לקרקע כדין כלי חרש וכו' שאף הם יקבלו טומאה ואין להם טהרה במקוה. ואמר יותץ ולא אמר ישבר ללמד שאין צריך לשברן עד שלא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד. אלא יהרסם ולא יבנם לעשות מלאכתם. וללמד עוד שהם מקבלין טומאה אע"פ שמחוברין בארץ וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דתנור וכירים יצאו לדון בדבר החדש. דאף דבעלמא אין דבר המחובר לקרקע מקבל טומאה. מ"מ תנור וכירים אע"פ שמחוברין לקרקע מקבלין טומאה. ורש"י ז"ל שם לא פירש כן. דבהדיא כתב תנור וכירים כלים המטלטלין הן עיי"ש. מתבאר מדבריו דגם תנור וכירים דוקא בתלוש מקבלין טומאה. אבל מחוברין לקרקע הרי הם כקרקע ואין מקבלין טומאה. ואמנם הרמב"ם ז"ל (בפיה"מ פ"ה דכלים משנה י"א) כתב וז"ל שהכלים הבנוים בארץ טהורים. זולת תנור וכיריים אשר ביארם הפסוק. אולם חוץ מזה הנה השורש אצלנו כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל. וכדבריהם מבואר בהדיא בשבת (פרק כל הכלים קכ"ה ע"א) דאמרינן התם ורבנן נמי הא כתיב יותץ. ההוא לאידך גיסא דסד"א כיון דחברי' לארעא כגופא דארעא דמי קמ"ל. ופירש"י וז"ל לאגמורי חומרא אתי דלא תימא כל התנורים העשוים כהילכתן ומחוברים לארץ הרי הם כשאר בתים וכקרקע דמי הואיל וחברן ולא לקבל טומאה קמ"ל יותץ דאע"ג דשייכא בי' נתיצה. כלומר דמחובר הוא טמא וכ"ש דמחוסר נתיצה עכ"ל עיי"ש. ולרבי יהודה ס"ל התם דדוקא מחובר הוא שטמא דשייך בי' נתיצה. דלא שייכא נתיצה אלא בבנין המחובר לקרקע. אבל כשאינו מחובר הרי הוא כנתוץ ואין לקיים בו תנור וכירים יותץ. ולא שייכא בי' אלא שבירה. כפירש"י שם עיי"ש. וכן פירש"י (בסו"פ כל הכלים) דתנור וכירים מחוברים לקרקע עיי"ש. וכנראה דמה שפירש"י (בפרשת שמיני) דתנור וכירים מטלטלים הם. היינו לומר שאינם מחוברים לקרקע ממש כבית וכיו"ב. וכן נראה מדבריו בסוגיא דשבת שם בד"ה ואם לאו וכו'. שכתב אליבא דר"י דבעינן שיהא קרוב להיות מחובר עיי"ש. נראה דמחובר ממש אין מקבלין טומאה. וכן מבואר בתוס' בב"ב (בפרק המוכר את הבית ס"ה ע"א) בד"ה לא מכר וכו' שכתבו וז"ל דסתמייהו מחוברין. כדאמרינן (בפ"ה דכלים) גורר את הטפלה עד שיהא בארץ אבל אין חיבורו חשוב חיבור. תדע מדמקבלי טומאה וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דבמחובר לקרקע ממש ס"ל דאין מקבלין טומאה. אבל לא משמע הכי מן הסוגיא שם דקאמר דסד"א כיון דחברי' בארעא כגופא דארעא דמי קמ"ל עיי"ש. ואם אינו מחובר ממש היכי תיסק אדעתין דכגופא דארעא דמי לענין קבלת טומאה. וגם מה שפירש"י שם אליבא דר"י דבעינן שיהא קרוב להיות מחובר לקרקע. נראה דלא משום דאם מחובר לקרקע ממש אינן מקבלין טומאה. אלא אליבא דר"י הוא שכתב כן דלא ממעט אלא כשהם רחוקים מן הקרקע אבל קרובים לקרקע מקבלין טומאה אע"פ שאינן מחוברין לקרקע. אבל ודאי אפי' במחוברין ממש לקרקע מקבלין טומאה לכ"ע. וכן מוכח בכמה דוכתי. ודברי רש"י ותוס' צ"ע. ועי' מש"כ במזרחי על פירש"י שם עיי"ש:
עכ"פ מתבאר מדברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דתנור וכירים יצאו לידון בדבר החדש. חדא דמקבלין טומאה אע"פ שמחוברין לקרקע. משא"כ שאר כלים דמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואין מקבלין טומאה. ועוד דאין צריכין לטהרתן אלא נתיצה ולא שבירה ככלי חרס. דשבירה הוי טפי מנתיצה. וגם אין תנור וכירים בכלל כלי חרס. דכלי חרס לא מקבלי טומאה אלא משיצרפו בכבשן משא"כ לתנור וכירים דמשיסיק לאפות סופגנין או לבשל ביצה טרופה מקבלין טומאה. וכמו שביאר במזרחי שם עייש"ה וברפ"ה דכלים. והיינו דחילקן הכתוב וכתב כלי חרס בשבירה בפ"ע. ותנור וכירים בנתיצה בפ"ע. דשני ענינים חלוקין הן. ולזה חלקן גם רבינו הגאון ז"ל ומנאן בשתי מצות חלוקות בפ"ע. וכן באזהרותיו (בדבור לא יהי' לך) מנאן בשתי מצות. וכן בשאר המצות כאן דבריו שם מתאימים עם דבריו דהכא. וז"ל שם יטמא השרץ במגע כל כלי (טומאת כלים) ואדם פקוד (טומאת אדם. ופי' פקוד מלשון ופקודת כל אדם. ולא נפקד ממנו איש) ומשקה (טומאת משקין) ותנור וכירים. וזרע זרוע במים שקוד. (הכשר מים המפורש בקרא. וה"ה לשאר משקין דנפקי מדרשא. ומש"כ שקוד נראה דכוונתו דבעינן שיתכוון לכך. דניחא לי'. כדתנן פ"ק דמכשירין) התאנה טנאותי' וכל אוכל (טומאת אוכלין) ולשבור כלי חרש הסקוד. ולא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד. עכ"ל עיי"ש הרי מנה כל שבעת מצות אלו שמנה כאן (ממצוה קס"ג עד קס"ט) ממש כהכא וכמו שביארנו. ומש"כ שם כלי חרש הסקוד. נראה שהוא מלשון נשקד עול פשעי. ופירש"י מנומר עיי"ש. וכוונתו שנטמא ומנומר בטומאתו. אבל מה שסיים ולא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד. צ"ע לכאורה דנראה דס"ל דסגי לי' בשבירה כזו שלא יהא בשברים שיעור כדי לחתות בהם אש מיקוד. ולא משמע הכי ממתניתין (דסו"פ המוציא יין) דתנן התם חרס כדי ליתן וכו' ר"מ אומר כדי לחתות בו את האור ר"י אומר כדי לקבל בו רביעית. אמר ר"מ אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר ולא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד. א"ל ר"י משם ראי' ולחשוף מים מגבא. ואמרינן בגמרא שם מסתברא דשיעורא דרבי יוסי נפיש ומקרא שיעורא דר"מ נפיש. דאי ס"ד שיעורא דר"י נפיש. לייט לי' במנא זוטרא והדר לייט לי' במנא רבה. אמר אביי מתניתין נמי לחתות אש מיקידה גדולה עיי"ש. ומבואר מזה דשיעור דלחתות אש מיקוד היינו יותר מרביעית. דלחשוף מים מגבא היינו רביעית כשיעורא דר"י. ולחתות אש מיקוד נפיש טפי. והשתא אם אין בשברים יותר מרביעית משמע דלדעת רבינו הגאון ז"ל כבר נטהר ויצא מטומאתו. והרי אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל (בפיה"מ פ"ב דכלים מ"ב. ובהלכות כלים פי"ח הלכה י"ג) אינו יוצא מידי טומאתו אלא בפחות מרביעית. ולשאר ראשונים שם השיעור זוטר טפי. עד כדי לסוך אבר קטן של תינוק בן יומו. והוא כדי אחד מתשעים וששה בלוג עדיין טמא ולא נטהר אלא בפחות מזה עיי"ש. ומתבאר דעכ"פ בפחות מלחתות אש מיקוד. דהיינו יותר מרביעית. ודאי עדיין יש בו שיעור טומאה. וכזה יש להעיר גם על הרמב"ן ז"ל (בפרשת שמיני) שהבאתי לעיל שדבריו בזה הם ג"כ כדברי רבינו הגאון ז"ל. ואולי אפשר לומר דאין כוונתם בזה לשיעורא דלחתות אש מיקוד דקרא. אלא לישנא דר"מ במתניתין נקטי. דמייתי רמז לדבריו מקרא דלחתות אש מיקוד. ומיירי ביקידה גדולה דהוי שיעורא דפחות מרביעית. והיינו כדעת הרמב"ם ז"ל. ועי' בתוס' יו"ט (בפ"ב דכלים שם) גבי סיכת קטן ואכמ"ל בזה:
והנה כל מוני המצות לא מנו מצוה זו. כמו שלא מנו טומאת כלים. ובפרט הרמב"ם וסייעתו. ע"פ המבואר בשרשיו (שורש שביעי). אבל רבינו שמעון הגדול ז"ל (באזהרות אתה הנחלת) הלך בזה בעקבי רבינו הגאון ז"ל בכל פרטי מצות אלו. חוץ מטומאת כלי חרש שלא מנה. אלא מנה תנור וכירים עיי"ש. וכפי הנראה דעתו ז"ל דתנור וכירים עם כלי חרש אין למנותן אלא מצוה אחת מטעם שכתבנו לעיל. ותחת זה מנה שם שבירת כלי חרש (דפרשת צו) דכתיב וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר. ואין זה ענין לכאן. דהתם משום בלוע הוא כמבואר בפ"ב דפסחים (למ"ד ע"ב) דאמרינן התם התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. ועי' שם בתוס' ד"ה התורה. ובזבחים (פרק דם חטאת צ"ו ע"א) בד"ה אלא קדירות עייש"ה. ובכלל מ"ע דיקדש הוא. ומה"ט לא מנאה רבינו הגאון ז"ל. ולהרמב"ם ז"ל (פ"ח מהלכות מעה"ק הי"ד) גזה"כ הוא בחטאת דוקא עיי"ש ובמש"כ עליו הבה"ז שרמז עליו במל"מ שם. ומשמע דזו היא ג"כ דעת הר"ש הגדול שמנאה מצוה בפ"ע. אלא שראיתי שמנה שם גם מריקה ושטיפה בכלי נחושת עיי"ש. ואולי ס"ל דנפשטה האיבעיא (דפרק דם חטאת (זבחים צ"ה ע"ב)). וס"ל דלמסקנא אפי' אבישול בלא בלוע קפיד רחמנא עיי"ש היטב בסוגיא. ולזה לא הו"ל בכלל עשה דיקדש. ולכך מנאה מצוה בפ"ע ואכמ"ל בזה. ועכ"פ לא הלך בזה בדרכו של רבינו הגאון ז"ל. ומנה תנור וכירים עם שאר כלי חרש במצוה אחת. אבל כבר ביארנו דעת רבינו הגאון ז"ל בזה. ועי' באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל במספר הפרשיות שלו: