במה שנתבאר שם (פתיל תכלת עמ' מ"ט) מדברי רש"י והר"ן ז"ל דמידי דלאו בר אכילה נמי אימעט ממן המותר בפיך, יש להעיר א"כ למה מכשירין לסת"ם דיו של מימי עפצים וקנקנתום, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' תפילין) שהדיו העשוי מעשן השמנים מגובל בשרף האילן ומעט דבש ושרוי במי עפצים וכיוצא בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק הוא הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו סת"ם ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשר כו' יעו"ש, ואפילו לשיטת ר"ת שבתוס' שבת (כג.) מגילה (יט.) גיטין (יט.) דפוסל דיו של מימי עפצים, אבל עכ"פ דיו של מימי קליפות עץ וקנקנתום גם לר"ת כשר, כדאיתא בטור יו"ד (סימן רעא). ועיין תשו' מהרי"ל (סימן קכז), ולמה לא ניבעי דוקא דיו העשוי מעשן דהוי מן המותר בפיך משמנים, כדאיתא במס' שבת (שם) כל השמנים כולן יפין לדיו ושמן זית מן המובחר יעו"ש, אבל העשוי מן קנקנתום יהיה פסול, משום דהוא לאו ממידי דבר אכילה ולא הוי מן המותר בפיך, והרי בכתב לכולי עלמא בעינן מן המותר בפיך:
אמנם נראה, כיון דהלכה למשה מסיני היא שיהיו כותבין בדיו ויש לה סמך מהמקרא ואני כותב על הספר בדיו (ירמיהו ל״ו:י״ח) כדאיתא במס' סופרים (פ"א) ועיין מנחות (לד.) והוראות תיבות דיו הוא כל שהוא שחור יותר, וכדאיתא בזוה"ק ברע"מ (תרומה קנט.) ועשו ארון עצי שטים, ספר תורה עמודא דאמצעיתא ארון דיליה שכינתא כו' וכלא חד מה דלאו הכי בארון דהאי עלמא דאורייתא מלגו מין אחד וארון מינא אחרא, דא בכתיבת דיו ודא עץ מצופה זהב כו' ומסטרא אחרא אפילו בהאי עלמא אחזי דכלא חד, דיו ועץ, דדיו מתפוחים דאתעבידו בעץ [מזה מבואר כדעת הרמב"ם ורא"ש דמכשרי עפצים לדיו דתפוחים דאתעבידו בעץ היינו עפצים שאינם גדילין אלא נעשין על העלים ע"י תולעים שמושכין שרף האילן על העלין ואיתעביד כמין תפוחים] ועוד דיו אוכם מלבר כו' אוכמים בהאי עלמא דאיהו לבר כו' ובגין דא דיו לישנא דיו לעבד להיות כרבו כו' יעו"ש. מבואר מזה דדיו הוא רמז מלשון די שהוא הסבלנות והשפלות שישראל יכולין לסבול בזה העולם, ומזה מבואר שתיבות דיו הוראתו על השחרות ביותר, וכל שהוא שחור יותר הוא נכלל יותר בלשון תיבת דיו, וכיון שכשמטילין קנקנתום הוא משחיר ביותר, ודאי שדיו של קנקנתום הוא הנכלל בכלל הכתוב ואני כותב על הספר בדיו, ולא שייך למיפסל משום מן המותר בפיך דהרי מצותו בכך. ובאמת גם בדיו של עשנים היו מטילין קנקנתום, כדמשמע במס' עירובין (יג) ובמס' סוטה (כ.) כשהייתי לומד אצל ר"ע הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו כו' יעו"ש, ואז היה נהוג בדיו מעשנים, ואפילו לרבי ישמעאל (שם) נראה דרק מדרבנן אוסר משום פרשת סוטה דקסבר מוחקין לה מן התורה וכמו שכתבו התוס' (שם ד"ה חוץ) יעו"ש, ולהכי לא שייך למיפסל משום מן המותר בפיך שהרי מצותו בכך:
ודע שבעיקר דבר זה שביארנו מדברי רש"י והר"ן ז"ל דמידי דלאו בר אכילה נמי אימעט ממן המותר בפיך, נראה לכאורה שאין כן דעת הסמ"ק וא"ח והגהות מיימוני ה' תפילין המובאים בב"י (סימן לב) שכתבו, ויש מקפידין שאין כורכין אותן אלא בקלף כשר, והקשה עליהם הב"י הרי בברייתא תניא מטלית ובמטלית לא שייך כשר ופסול, ותי' הב"י וז"ל ואפשר דכל מילי דתפילין בעינן מן המותר בפיך, והילכך אם בא לכורכן בקלף צריך שלא יהא מדבר פסול, אבל במטלית דלא שייך ביה פסול שפיר דמי ע"כ. מבואר מזה דאע"ג דבעינן מן המותר בפיך גם מידי דלאו בר אכילה שפיר דמי. אכן נראה לחלק דדוקא בדבר הצריך ומעכב בדיעבד ובעינן מן המותר בפיך, הוא דגם מידי דלאו בר אכילה לא הוי בכלל מן המותר בפיך, דכיון דהצריכה תורה מן המותר בפיך, בעינן שיהיה ג"כ ממידי דבר אכילה, אבל בדבר שאינו צריך ואינו מעכב בדיעבד, כגון כריכת קלף על כל פרשה, שלדעת הרא"ש אינו מעכב, וכן תליית מטלית או קלף על הקרע, שאינו לעיכוב, דהרי יכול לתפור, בזה דוקא כשבא לעשות ממידי דבר אכילה צריך להיות מן המותר בפיך, ולא ממן האסור בפיך, אבל מה שאינו אסור בפיך, הגם דהוא מידי דלאו בר אכילה שפיר דמי. וראיה לזה מש"ס מגילה (יט.) נקראת ספר ונקראת איגרת, נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה, ונקראת איגרת שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשרה יעו"ש. ומבואר בהגהת רמ"א (או"ח סי' תרצ"א סעי' ו) דכשהטיל בה שלשה חוטי גידין יכול לתפור יתר התפירות בפשתן, והיינו משום דנקראת איגרת ואינה צריכה תפירות יותר רק לכתחילה. בהנך תפירות שאינם מעכבים בדיעבד לא איכפת לן שיהיה דוקא ממידי דבר אכילה, אע"ג דהא ודאי דגידי בהמה טמאה דהוי מן האסור בפיך היה פוסל בהם, ושאני מתפירת העמודים בס"ת במשי דלעיל (סוף אות יא), דהכא כיון דעכ"פ שלש תפירות בעינן, מאן מפיס איזה תפירות הם ההכרחים, דאל"כ הוי ליה לאשמועינן רבותיה טפי, מ"מ הא לא איכפת לן שיהיה דוקא ממידי דבר אכילה, כיון שאינם מעכבין בדיעבד. ודוגמת סברא זו מצינו במס' זבחים (יג.) המהלך במקום שצריך כו' יעו"ש:
ובענין מה שהעירו מקרבן אדם והבל ונח והא לא הותרו באכילת בשר כדאיתא במס' סנהדרין (נט:) אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב (בראשית א׳:כ״ט-ל׳) לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם יעו"ש. וא"כ איך הקריבו שלא מן המותר בפיהם:
הנה לפי מה שכתבו התוס' (סנהדרין נו:) אהא דאמרינן התם אכל תאכל ולא אבר מן החי, וז"ל והא דאמרינן לקמן דלא הותר לאדם הראשון בשר לאכילה, היינו להמית ולאכול, אבל מתה מאליה שרי, ואתא לאפוקי אבר מן החי דאפילו נפל מאליו אסור יעו"ש, א"כ אין כאן התחלת קושיא כלל, דהרי בשר באמת מותר בפיהם היה רק שהיה אסור להם להמית לצרכם לאכול, אבל לקרבן דהוא צורך גבוה שפיר, היו יכולין לזבוח וממילא הוי הבשר מותר בפיהם ג"כ, דכיון דהזביחה היתה בהיתר הוי כמתה מאליה:
אלא שאכתי יש להעיר, לפי מה דהרמ"ה ז"ל בחידושיו דחה דברי התוס' ז"ל, וכתב עלה וז"ל, ולאו מילתא היא דהא בשר סתם קאמרינן, ותו אי משום הריגת בעלי חיים הוא דאיתסר. אדאשמעינן דלא הותר לו לאכול, לאשמעינן דלא הותר לו להמית. ותו אם כן היכי מותבינן התם מדרבי יהודה בן תימא דאומר אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין הציץ בו הנחש וראה בכבודו ונתקנא בו יעו"ש, הא התם לא מיירי מבעלי חיים דקטיל ליה איהו כלל, אלא לאו שמע מינה דהאי פירושא ליתיה כלל. ואנן עייננא בה ואיגלאי לן פירוקא בס"ד, והדין הוא פירוקא, דכי קאמרינן דלא הותר לו בשר לאכילה, לאו דאצטוי עליה בפירוש קא אמרינן, אלא לא הותר לו קאמרינן, דמסתמא כל הנבראים שהיו בעולם היו אסורות לו, כעבד זה שאין לו רשות ליהנות משל רבו עד שיטול רשות הימנו, ומאי דאשתרי ליה אשתרי, ובשר דלא אשתרי ליה לא אשתרי, מיהו אזהורי מיהת לא אזהריה עילוי, אלא לאבר מן החי בלחוד, ונפקי מינה, דמאי דאזהריה עילויה מיקטילן עילויה, דהא שמעינן לרב יהודה גופיה דאמר דעל שבע מצות בן נח נהרג, אבל מה דלא אזדהר עילויה לא מיקטל עילויה, והכא גבי בשר לא כתיב אזהרה כלל, והאי דקא דרשינן ולכל חית הארץ ולא חית הארץ, לאו אזהרה הוא, אלא למימסר ירק עשב לחית הארץ הוא דאתא ולאו לעיקר אזהרה, תדע דהא כל היכא דמיבעי ליה למידי אחרינא לא יליף אזהרה מיניה, וגמרא משמעות דקרא קא מפרש דמדכתיב ולכל חית הארץ משמע שלא הותר להם חית הארץ, וכד מעיינת בהאי פירוקא משכחת ליה דדאיק טובא עכ"ל ז"ל. העתקנו כל לשונו להיות שאין ספרו מצוי כל כך, עכ"פ מתבאר מדבריו ז"ל דבקושטא לא הותר להם שום בשר ורק דלא הוי מיקטלי עילוייה וא"כ איך הקריבו הא לא הוי מן המותר בפיך:
מיהו אנן בעניותין עייננא בהא, וגם בפירוקא דהרמ"ה ז"ל לא זכינו לעמוד, דלקושטא דמילתא קשיא לן בגווה, מהיכן נסיב לה רב האי מילתא דהוי ליה איסורא לאדם הראשון למיכל בשרא, הא קרא דולכל חית הארץ לאו אזהרה הוא, וכדכתב הרמ"ה ז"ל, דלמימסר ירק עשב לחית הארץ הוא דאתא, וכיון דמיבעי ליה למידי אחרינא, ליכא למילף אזהרה מיניה, א"כ איסורא בעלמא נמי מנא ליה. ומה דאסבר לה רמ"ה ז"ל דכיון דלא איתייהב ליה רשות למיכל בישראל, ממילא לא שרי ליה אינו מובן, חדא כיון דאבר מן החי נאסר לו בפירוש כדאמרינן אכל תאכל ולא אבר מן החי מכללא משמע דמתה שריא ליה ואין לך רשות יותר מזה, ועוד הא רב מקרא דולכל חית הארץ דייקא לה למילתיה, ומאי תלמודיה הא מיבעי ליה למימסר ירק עשב לחית הארץ:
ובעניותין מיתחזי לן כמו שביארנו בחידושינו, דבקושטא רב לאו איסורא קאמר, אלא מאי לא הותר לא הוכשר והותקן לו לאכול בשר קאמר, שלא היה אצלו מאכל בעצם כלל, כי גם הויה זו שיהיה מאכל מוכשר ומתוקן וראוי לאכילה היה צריך להיות מאמר מפורש מהשי"ת, ובזה המאמר (בראשית א׳:כ״ט) הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע לכם יהיה לאכלה וגו' נגמר הויות כל הירקות וזרעים ופירות שיהיו מוכשרים ומתוקנים למאכל, ולולא זה המאמר שמסרם ביד האדם למאכלו לא היו ראוים למאכל כלל, וגם עץ הדעת טוב ורע הגם שנאסר להאדם בזה המאמר עצמו (בראשית ב׳:י״ז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו וגו' שמסרו בבחירת האדם אם לאכלו אם שלא לאכלו, זה עצמו היה ההויה שלו שיהיה מוכשר וראוי לאכילה, וממילא בשר שלא היה שום מאמר מהשי"ת שמסרו להאדם לאכילה באמת לא היה מאכל ראוי בעצם כלל, והגם דכתיב (שם) אכל תאכל, ואמרינן אכל תאכל ולא אבר מן החי, מיהו כיון דלא נאמר איסור אכילה בהדיא גבי אבר מן החי לא היה בו מאמר שיוגמר בו הויה זו שיהיה ראוי לאכילה, ומאי דנאסר מדיוקא אמרינן עץ הוא והתורה אסרתו, כדאמרינן בעלמא גבי גיד הנשה במס' חולין (צב:), ולאשר יש לומר שמיד בתחילת הבריאה כל דבר ודבר מיד כשנברא היה ראוי ומוכשר תיכף למאכל, ולא היה נצרך לזה מאמר מפורש אח"כ, ומה דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' לכם יהיה לאכלה למשרינהו באכילה הוא דאתא, ונתינת רשות הוא, להכי דייק רב למילתיה דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ, ולא חית הארץ לכם, כלומר מדכתיב ולכל חית הארץ למימסר ירק עשב לחית הארץ ולמשרינהו להו באכילה, ליכא למימר דמאי איסור והיתר שייך בהו בחית הארץ, הרי אינם בעלי בחירה, אלא על כרחך דזה המאמר הוצרך למסור להם ירק עשב שיהיה מוכשר ומתוקן למאכלם, ובזה המאמר נעשה הויה זו, וכיון שלא היה מאמר שחית הארץ נמסרו להאדם לאכלה, לא היה בהם הויה זו באמת ולא היו ראוים כלל בעצם למאכל אדם, עד אחר המבול בימי נח שהיה מאמר מפורש (בראשית ט׳:ג׳) כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, אז ניתן הויה זו בחית הארץ שנעשו מוכשרים וראוים למאכל, ע"כ מה שביארנו בחידושינו למס' סנהדרין, וכפי זה לא קשיא מידי מה שהקריבו, הא לא הוי מן המותר בפיך, דהא באמת לא נאסר כלל וכאמור. ועיין במדרש בראשית רבה (פ' לד) רבי יוסי ב"ר איבו בשם רבי יוחנן אדם הראשון שלא הותר לבשר תאוה לא הוזהר על אבר מן החי כו' יעו"ש, וצריך לומר או דלית ליה דרשא דאכל תאכל ולא אבר מן החי או דנדרש הכי על שם שנאסר לבני נח, ומצאתי אח"כ שרבינו הקדוש ז"ל מפרשיסחא בקול שמחה העיר קצת בזה:
אלא דאכתי יש להעיר, לפי מה שביארנו מדעת רש"י ור"ן ז"ל דגם מה דלאו מידי דבר אכילה לא הוי מן המותר בפיך, א"כ הגם שלא נאסרו כיון דלא היו ראוים לאכילה בעצם לא הוי מן המותר בפיך והיאך הקריבו:
אכן באמת עיקר הקושיא לאו מילתא הוא, דלמען תהיה תורת ה' בפיך לישראל נאמר, אלא דאינהו נמי הקפידו להקריב ממה שיהיה מן המותר בפי ישראל, כדכתיב בהבל מבכורות צאנו ובנח מכל הבהמה הטהורה וגו' ובאדם כדאמרינן במסכת שבת (כח:) שמע מינה טהור היה דאר"י שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו כו' יעו"ש, אבל לא היו צריכים שיהיה מותר בפיהם: