במה שכתבנו (פתיל תכלת עמ' נ"א) לתרץ הקושיא היאך הוכשר דם חלזון לתכלת שבציצית הא לא הוי מן המותר בפיך, וכתבנו לתרץ דלפי מה שנתבאר שהחלזון הוא מין דג, נהי שהוא טמא אכן דמו מותר מדאורייתא, דכל דם דגים טמאים, נראה שאין בו איסור מדאורייתא, דהרי איסור דם ליכא אלא בבהמה וחיה ועוף, כדאיתא בכריתות (כ: ושם) אבל דם שרצים ודגים וחגבים אין בהם איסור דם אלא דשרצים דמן כבשרן והתרו בו משום שרץ לוקה, כדאיתא (שם) ואפילו בשאר שרצים שאינם משמונה שרצים כדאיתא (כריתות ד:) אבל דם דגים וחגבים לא מצינו בהו איסור דאורייתא, זולת מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהל' מאכלות אסורות (פ"ו ה"א) ודם דגים וחגבים טמאים אסור, משום שהוא תמצית גופן כחלב בהמה טמאה ע"כ יעו"ש, והנה גם בחלב בהמה טמאה כתב הרמב"ם ז"ל (שם פ"ג ה"ו) שאין לוקין על אכילתו, אלא דשם אסור מדאורייתא ורק דהוי כמו חצי שיעור יעו"ש, אבל דם חגבים ודגים טמאים נראה דאין אסור אלא מדרבנן, דלא עדיף מצירן דאינו אסור אלא מדרבנן, כדאיתא בתוס' במס' בכורות (ו: ד"ה לאסור) ובמס' חולין (צט: ד"ה שאני) וברא"ש מס' ע"ז (פ"ב סי' לה), וכן פסק להלכה בש"ע יו"ד (סי' פ"ג סעיף ה) כו' והיינו דחלב בהמה טמאה איתרבי מהטמאין ומגמל גמל לרבנן או מאת הגמל לרבי שמעון כדאיתא במס' בכורות (שם) אבל בדגים וחגבים טמאים ליכא קרא, להכי צירן ודמן בכלל שרי מדאורייתא כו' ע"כ:
בזה זקפו כולהו לקועייהו עלן כחויא, וכתבו שהיה בהעלם עינינו לשון הלחם משנה (שם פ"ו ה"א), שאחר שפלפל (שם) בלשון הרמב"ם שכתב לפיכך דם דגים וחגבים טהורים מותר ואפילו כנסו בכלי ושתהו מותר, ובמה שביאר על זה הרב המגיד ז"ל סיים וא"ת לדעת רבינו דם דגים אין חייבין עליו דקתני במתניתין (כריתות כא.) במאי איירי אי בטהורים היכי קתני אין חייבין דמשמע דאיסורא מיהא איכא, הא לדעת רבינו מותר בכל גוונא בין כנסו בין לא כנסו, וי"ל דאיירי בטמאים ומאי דקאמר אין חייבין עליו משום דם אבל משום לאו דטמאים חייב דהוי תמצית שבגופן ע"כ, הרי מבואר מלשונו ז"ל להדיא דדם דגים טמאים אסור מדאורייתא וכדמוכח לשון אבל משום לאו דטמאים חייב, והנה באמת מלשון הלח"מ לא מוכח מידי, דהרי בלאו הכי לא בא לשונו ז"ל בלשון מדוקדק דהרי לשון אבל משום לאו דטמאים חייב משמע דאיכא לאו ומלקות, והא ודאי אינו, דהרי להדיא הרב אינו אומר כן ועל כרחך לומר דאיסור לאו ומלקות קאמר, אמור נמי דאיסור לאו ומלקות מדבריהם קאמר ואשכחן טובא כה"ג בלשון הש"ס והפוסקים ז"ל:
אלא שאנו תמיהין, לפי הבנתם שהבינו בדברינו שכתבו זאת לדבר פשוט ומוסכם מכבר, שדם דגים טמאים אינו אסור אלא מדרבנן, טפי הוי להו לאתמוהי עלן מלשון הרדב"ז ז"ל (סי' מו) ובדפוס ווארשא (חלק רביעי סי' אלף קיט) ומלשון הפר"ח יו"ד (סי' סו סעי"ק יד) ופרי מגדים יו"ד (סו"ס פה) שמבואר להדיא מדבריהם ז"ל דאיסור דם דגים וחגבים טמאים הוא איסור תורה:
אולם באמת אנו תמיהין על הבנתם, הרי באמת לא כתבנו זאת לדבר פשוט אלא בלשון נראה שאין בו איסור דאורייתא, והיינו דאנן בעניותין חדשנו זאת לומר שאינו אסור אלא מדרבנן, והכי איתחזי לן מאחר דלא אשכחן בשום דוכתא בש"ס איסור דם דגים וחגבים טמאים להדיא, זולת מה שכתב הרמב"ם ז"ל ודם דגים וחגבים טמאים אסור משום שהוא תמצית גופן כחלב בהמה טמאה, ומקורו מהאי דמס' כריתות (כא:) אמר רב יהודה אמר רב דם שרצים לוקין עליו בכזית, ומסיק התרו בו, משום שרץ לוקה משום דם אינו לוקה, אמר רב דם דגים שכינסו אסור כו', וסובר הרמב"ם ז"ל דלפי מה דמסיק כי קאמר רב אסור דלית ביה קשקשים איירי רב בדגים טמאים, וכלפי דאמר בדם שרצים דלוקה בהתרו בו משום שרץ קאמר, דבדם דגים טמאים רק אסור אבל אינו לוקה, ומלשון זה משמע איסורא בעלמא מדרבנן, דאי אסור מדאורייתא קאמר, הכי הוי ליה למימר דם דגים שכינסו אינו לוקה ושפיר הוי משמע מלקי הוא דלא לקי הא איסורא אסור מדאורייתא, והוה ניחא טפי לישנא דכינסו דלרבותא דאינו לוקה נקטיה, ומדלא קאמר הכי אלא קאמר דם דגים שכינסו אסור, משמע איסורא בעלמא מדרבנן, והגם דהרמב"ם ז"ל אסברא לה מיסבר בטעם איסורא דדם דגים וחגבים טמאים משום שהוא תמצית גופן כחלב בהמה טמאה, והיינו מכללא דכל היוצא מן הטמא טמא, וכמו שביאר הרא"ה ז"ל בספר החינוך וז"ל: משום שהוא כתמצית גופן כחלב בהמה טמאה שאסור מהכלל שבידינו כל היוצא מן הטמא טמא כו' יעו"ש, על כרחך דלאו מדאורייתא ממש מכללא דכל היוצא מן הטמא טמא קאמר דא"כ צירן נמי ליתסר מדאורייתא, לא מיבעיא להפוסקים דפסקי לאסור כל מי רגלי בהמה טמאה, אלא אפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל דכל מי רגלי בהמה טמאה אפילו חמור שרי, היינו משום דהוי פגום והוי כפירשא בעלמא כמבואר בדבריו ז"ל בפ"ד מהל' מאכלות אסורות יעו"ש, אבל אי לא הוי כפירשא הוי אסורי אפילו מי רגלי סוסים וגמלים אע"ג דמיא עול מיא נפיק, וכבר ביאר באורך הפרי תואר ז"ל סוגיא דבכורות (דף ו.) אליביה, וגם אנו בעניותין הארכנו בביאור הסוגיא אליביה דהרמב"ם ז"ל ולא עת האסף פה, וא"כ אי כללא דכל היוצא מן הטמא בדגים וחגבים נמי איתמר הוי לן למיתסר ציר דגים וחגבים מדאורייתא, ולהדיא פוסק הרמב"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פ"ג הכ"ב) דציר חגבים טמאים שרי מפני שאין בהם אלא לחלוחית, עיין פר"ח (יו"ד סוס"י פ"ה) וציר דגים טמאים נמי דאוסר מבואר מדברי הפוסקים ז"ל דאינו אלא מדרבנן, אלא ודאי קושטא קאי דהך כללא דכל היוצא מן הטמא טמא, לא איתסר בדגים וחגבים טמאים מטעמא שביארנו במאמרנו כנ"ל, ועל כרחך מה דאסבר לה הרמב"ם ז"ל משום שהוא תמצית גופן כחלב בהמה, היינו לומר שעל זה סמכו חכמים ואסרו דם דגים וחגבים טמאים כיון דמצינו דוגמת איסור זה בתורה בחלב בהמה טמאה, מיהו לא אסרו אלא בדם דגים וחגבים או ציר דגים דסמיכי ויש בהם ממשות קצת, אבל ציר חגבים טמאים שאין בו שום ממשות אלא לחלוחית בעלמא לא אסרו, ובאמת אנו תמיהין דכולהו בתר דידן קמהדרי, הרי בעיקר הדבר כבר קדמנו מרן הגאון מור"י מליסא ז"ל אשר קטנו עבה ממתנינו בספרו הבהיר חות דעת (סי' פ"ג סק"א) יעו"ש:
וקצת ראיה לזה דאיסור דם דגים וחגבים טמאים להרמב"ם ז"ל אינו מדאורייתא מכללא דכל היוצא מן הטמא טמא אלא מדרבנן, מדלא נקטיה הרמב"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות רפ"ג) בהעתיקו דין זה דכל היוצא מן הטמא טמא, וז"ל: כל מאכל היוצא ממין מן המינים האסורין שלוקין על אכילתן הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חלב בהמה וחיה הטמאים וביצי עוף ודג הטמאים, שנאמר ואת בת היענה זו ביצתה והוא הדין לכל האסור כיענה ולכל הדברים הדומין לביצה ע"כ, והוי ליה למינקט כגון חלב בהמה וחיה הטמאים ודם חגבים ודגים טמאין וביצי עוף ודג הטמאים כו', ומדלא נקיט הכי, נראה משום דבקושטא דם דגים וחגבים טמאים אין איסורן מדאורייתא כמו שנתבאר, דכללא דכל היוצא מן הטמא טמא לא איתמר בדגים וחגבים טמאין, וא"ת, א"כ ביצי דג טמא דקא חשיב לה דאסור מן התורה, אמאי, הא הך כללא דכל היוצא מן הטמא טמא לא איתמר בדגים וחגבים טמאין כדאמרן. ויש לומר דשאני ביצת הטמאים, דבקושטא לאו משום כללא דכל היוצא מן הטמא טמא קאתינן עלה, אלא מצד הסברא כבשרו ואבר מאבריו הוא חשוב, וכדבקושטא האוכל ביצי דגים טמאים הנמצאים במעיהם לוקה מן התורה וכן בביצי עוף טמא, וכדפסק הרמב"ם ז"ל (שם ה"ז) יעו"ש, וא"כ כי פירשו ממעיהם נמי, מצד הסברא דינא הוא דליתסר ואפילו ללקות עליהם, ולא היינו צריכין כלל קרא דבת היענה למיסר ביצת הטמאים, אלא משום דסד"א ביצה טהורה דשרי רחמנא חדוש הוא, דהוי לן למיסר משום אבר מן החי, וביצה טמאה נמי תשתרי קמ"ל ואת בת היענה לאוקמינהו לביצת הטמאים אסברא דליתסר משום דכאבר מאבריה הוא חשוב, מיהו מילקי לא לקי, כיון דמכח ריבויי דקרא הוא דמוקמינן להו אסברא דליתסר, וכל דלא אתי אלא מריבויי לא לקי וכמו שביאר הרב המגיד ז"ל יעו"ש, והיינו דוקא ביצי דג טמא אבל דם דגים וחגבים דאין לנו לאסור אלא מכללא דכל היוצא מן הטמא טמא, והאי כללא לא איתמר בדגים וחגבים כדאמרן, ובקושטא אינו אסור מדאורייתא, ולהכי לא העתיק הרמב"ם ז"ל דם דגים וחגבים טמאים בהאי כללא, ובזה יש ג"כ ליישב מה שיש להעיר עלן מלשון התוס' במס' בכורות (ז: ד"ה רוב) יעו"ש:
הן אמת, דלכאורה יש לפקפק קצת על הטעם שביארנו במאמרנו, דלפי שבדגים וחגבים טמאין ליכא קרא לרבויי צירן כמו בחלב בהמה טמאה להכי צירן ודמן בכלל שרי מדאורייתא, ולכאורה תינח דגים טמאים דשרץ המים נינהו דכתיב בהו לאו מפורש ולא כתיב בהו ריבויי לאסור דמן וצירן, יש לומר דשרי מדאורייתא, והגם דבתורת כהנים (פ' שמיני) דריש שרץ הארץ אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ שבזה כלל כל שכתבו התוס' ז"ל במס' בכורות (ו: ד"ה לאסור) יעו"ש, אבל חגבים טמאים הרי לא כתיב בהו לאו מפורש, ורק שנכללו במה שסיים קרא גבי שרץ הארץ, אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, שבזה כלל כל השרצים, וכמו שביאר הר"א ממיץ ז"ל בספר יראים (עמוד מאכלות סי' קלג) יעו"ש, א"כ בכלל שרצים חשובי דאתרבי בהו לאסור צירן מקרא דהטמאים, ועל כרחך לומר דהא דפסק הרמב"ם ז"ל דציר חגבים טמאין, שרי היינו משום שאין בהם מתמצית גופן כלל, ואינו אלא לחלוחית מים בעלמא, ובאמת כללא דכל היוצא מן הטמא טמא אינו אלא במידי דהוא מתמצית גופן, אבל מה שאינו מתמצית גופן אינו אסור מהאי כללא, והא דהוצרך הרמב"ם ז"ל לומר בטעם היתר מי רגלי בהמה טמאה משום דהוי פירשא, לא הוצרך לטעם זה אלא משום מי רגלי חמור דעכירי ודמו לחלב, אבל מי רגלי סוסים וגמלים בלאו הכי שרי, כיון דמיא עול מיא נפיק, ולפי זה בקושטא דם חגבים טמאים אסירי מדאורייתא מרבויי דהטמאים כיון שהוא תמצית גופן, וממילא דם דגים טמאים נמי דאוסר הרמב"ם ז"ל על כרחך לומר דמדאורייתא קאמר, מדכייל הרמב"ם ז"ל דם דגים טמאים בהדי דם חגבים טמאים, וכיון דדם חגבים טמאים הוא דאורייתא כמו שנתבאר, דם דגים טמאים נמי מדאורייתא קאמר, ובקושטא ציר דגים טמאים נמי דאוסר הרמב"ם ז"ל ג"כ מדאוריתא קאמר, והגם דלא כתיב בהו רבויי לאסור צירן, על כרחך לומר דסובר הרמב"ם דדרשא דתו"כ שקץ הוא לאסור צירן דרשא גמורה היא, ודלא כמו שכתבו התוס' ז"ל דאסמכתא בעלמא הוא, דבאמת דבר תמוה הוא מהיכי תיתי לומר כן דאסמכתא בעלמא הוא, וכבר התמרמר על זה בתשו' שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' קפח) יעו"ש, ולא עוד אלא דיש לומר דמהאי טעמא גופיה דבחגבים טמאים הוי דאורייתא מהאי טעמיה גופיה אסור דם וציר דגים טמאים מדאורייתא, שהרי גם דגים טמאים דהוא שרץ המים נכלל בלאו דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, כדאיתא במס' מכות (טז:) אכל פוטיתא לוקה ד' והיינו משום שרץ השורץ על הארץ ג"כ יעו"ש, וכיון דבשרצים איתרבי כללא דכל היוצא מן הטמא טמא, מהטמאין לאסור צירן, ממילא דגים נמי בכלל, דהא איכא בהו לאו דשרץ הארץ, וכפי זה צ"ע תורתן של הראשונים ז"ל שמבואר בדבריהם בפשיטות דציר דגים אינו אסור אלא מדרבנן:
אמנם הדבר נכון מאד, דבאמת אי אפשר כלל לומר כן בשיטת הרמב"ם ז"ל, דבמה דנכללו שרץ המים וחגבים בלאו דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ, איתרבאי שיהיה להם ממש דין שרץ הארץ לכל דבר, דא"כ מילקי נמי לילקי על דם דגים וחגבים טמאין, דהא בשרצים אין דמן חלוק מבשרן כבמס' כריתות (כ:) אר"י א"ר דם שרצים לוקין עליו בכזית והיינו אפילו בשאר שרצים שאינם מהשמנה שרצים כבכריתות (ד:), ואין לומר דאין הכי נמי והא דאר"י א"ר דם דגים שכינסו אסור בטהורים מיירי כפירש"י ז"ל. מלבד מה דאם כן אין מקור נפתח לדברי הרמב"ם ז"ל כלל. עוד תקשי, דא"כ למה סיים הרמב"ם ז"ל, בטעם איסור דם דגים וחגבים טמאים, משום שהוא תמצית גופן כחלב בהמה טמאה, והיינו מכללא דכל היוצא מן הטמא טמא ואין לוקין עליו כמו שביאר הרב המגיד ז"ל יעו"ש, תיפוק ליה דעדיף מחלב בהמה טמאה ומילקי נמי לקי, אלא ודאי דאע"ג דנכללו שרץ המים וחגבים טמאים דלחייב עלייהו משום לאו דשרץ הארץ, מיהו לאו שרץ הארץ ממש חשיבי לגבי כל מילי:
מיהו באמת צריך ביאור אמאי לא חשובי באמת שרץ הארץ לכל מילי, כיון דכלל להו קרא בכלל שרץ הארץ בקרא דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ:
ואנהירין לעיינין בעזהש"י, דברייתא מפורשת היא בתו"כ (פ' שמיני פרק יב ברייתא ג') אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ להביא כו' יכול לא יהא פוסלים את הגוף ת"ל ונטמתם בם, יכול אף דמם וחלבם כיוצא בהם ת"ל בם, בם את מטמא ואי אתה מטמא בדמם וחלבם כיוצא בהם כו' ועל כרחך לענין איסורא קאמר ולפסול גויה, דאי לטמויי הא הנך שרצים דאיירי בהאי קרא בשרם נמי לא קא מטמאי כדאמרינן התם, יכול יטמאו טומאה חמורה ת"ל ולא תטמאו בהם, ועל כרחך דלענין איסורא ופסול גויה קאמר, וא"כ איך ממעט דמם וחלבם, הרי בשרצים אין דמן חלוק מבשרן ולוקין על דמן בכזית. ובספר קרבן אהרן פי' וז"ל: ואין אתה מטמא משום דמם וחלבם שהאוכלם אינו לוקה משום שרץ כדאמרינן בפ' דם שחיטה משום דם לוקה משום שרץ אינו לוקה ע"כ, והם דברים תמוהים ומרפסין איגרא, דלהדיא אמרינן להיפוך בפ' דם שחיטה (כריתות כא:) אר"י א"ר דם שרצים לוקין עליו בכזית ומסיק התרו בו משום שרץ לוקה משום דם אינו לוקה יעו"ש, ולומר דהש"ס חולק בזה עם סתמא דתו"כ, הא ודאי דחוק ולא ניתן להאמר כלל ומכ"ש חלבם ודאי תמוה דלא מצינו כלל חלב חלוק מבשר בשרצים:
אמנם לפי האמור יצא לנו כאור נוגה, ביאור הך ברייתא, דקאי על מה דכלל בקרא זה כלהו שרצים שרץ המים וחגבים טמאים, שיהיה בהם לאו דשרץ הארץ, וקאמר יכול אף דמן וחלבן, כלומר חלב ומיץ שלהם דהיינו צירן וכאלו אמר יכול אף דמן וצירן כיוצא בהן, דכיון דנכללו שרץ המים וחגבים בכלל שרץ הארץ, יהיו חשובי ממש כשרץ הארץ לכל מילי, שלא יהא דמן חלוק מבשרן, ולאסור צירן מריבויי דהטמאים, דגבי שרצים דאיתרבי בהו כל היוצא מן הטמא טמא, ת"ל בם, בם אתה מטמא ואי אתה מטמא בדמן וחלבן, דרק גופן ממש נכללו בהאי קרא דלחייבו עלייהו משום שרץ הארץ, אבל לא לענין דמן וחלבם, וממילא דמן וצירן דליכא בהו רבויי בגופייהו לאסור באמת משרי שרי מדאורייתא, כיון דלא נכללו לענין דמן וצירן בכלל שרץ הארץ. ובאמת מהך ברייתא נפקו להו לראשונים ז"ל, דכתבו כולם פה אחד דציר דגים טמאים הוא מדרבנן, ודרשא דתו"כ גבי דגים שקץ הוא לאסור צירן אסמכתא הוא, ובחנם התמרמר עליהם בתשובת שאילת יעבץ ז"ל הנ"ל:
והנה להיות כי דברינו הנ"ל, בביאור דברינו בענין דם דגים, השבנו לקצת שואלים, והגיע לנו מהם תשובות על דברינו, וראינו שלרוב מגמתם לטעון על דברינו, לא באו על תוכן כוונתנו, ראיתי להעתיק מה ששאלו קצת בזה ולהעמידם על כוונתינו, ומזה יוקשו אל השאר, כי אחרי העיון בעין טובה, ימצאו בעזהש"י דברינו מתוקים מדבש ונופת צופים:
כי על מה שכתבנו, דמלישנא דרב דם דגים שכינסו אסור, משמע איסורא בעלמא מדרבנן, דאי אסור מדאורייתא קאמר, הכי הוי ליה למימר דם דגים שכינסו אינו לוקה, ושפיר הוי משמע מלקי הוא דלא לקי הא איסורי אסור מדאורייתא כו', ומדלא קאמר הכי, אלא קאמר דם דגים שכינסו אסור, משמע איסורא בעלמא מדרבנן. על זה השיבו דדיוקא דילן לאו דיוקא הוא, דכמה פעמים מצינו בש"ס לשון אסור ומדאורייתא קאמר. ועוד אדדייקינן מדברי רב מדלא אמר אינו לוקה, יותר יש לן לדייק ממתניתין דתנן דם דגים אין חייבין עליו, משמע דוקא אין חייבין עליו הא איסור דאורייתא איכא, וכמו שדייקו התוס' ז"ל במתניתין כן יעו"ש ע"כ:
הנה בהא גלי דעתייהו, שלא הבינו יפה דיוקא דילן, דודאי מלשון אסור לחוד ליכא למשמע מינה מידי, ואיכא למימר דאסור מדרבנן קאמר, ואיכא למימר נמי דאסור מדאורייתא קאמר, ולזה הקדמנו דהך מימרא דרב דם דגים שכינסו אסור, מקביל לאידך מימרא דרב דאמר מקמי הכי דם שרצים לוקין עליו בכזית, דכלפי דאמר דדם שרצים לוקין עליו בכזית קאמר, אבל דם דגים שכינסו אסור, כלומר ואין לוקין עליו. וכן ביאר להדיא הפר"ח יעו"ש, וכיון דהך מימרא דדם דגים הוא מקביל לאידך מימרא דדם השרץ, הוי ליה למינקט דבר והפוכו כלפי דאמר בדם השרץ לוקין, הוי ליה למימר בדם דגים אין לוקין, והוי אתי שפיר טפי לשון כינסו דנקט, דלרבותיה דאינו לוקה נקטיה, והוי נמי ממש כלישנא דמתניתין דקתני אין חייבין עליו. אלא ודאי דשכל את לישניה שלא למינקט אין לוקין עליו ולשנות מלישנא דמתני' לאורויי דאינו אלא איסורא בעלמא מדרבנן. ובהא ניחא באמת מה דקשיא לכאורה בהך מימרא דרב בדם דגים, וכי רב מתניתין אתא לאשמועינן, הא מתניתין הוא דם דגים אין חייבין עליהם הא איסורא איכא, וכפי הנ"ל ניחא דהא גופיה חדית לן רב דאינו אסור אלא מדרבנן, ואי ממתניתין הוי מצינו למימר אין חייבים עליהם הא איסורא מדאורייתא איכא, ומי שבקי קצת בצורתא דשמעתא, יודה על האמת כי דיוקא דילן הוא ברור:
ומה שהקשו, ועוד אדדייקינן מדברי רב, מדלא אמר אינו לוקה יותר יש לנו לדייק ממתניתין דתנן דם דגים אין חייבין עליו, משמע דוקא אין חייבין עליו הא איסורא דאורייתא איכא. אנו תמוהים, דודאי מלישנא דמתניתין דקתני אין חייבין עליו ליכא למשמע אלא הא איסורא איכא, אבל מהות האיסור אי מדאורייתא אי מדרבנן ליכא למשמע מינה מידי. תדע דהרי לדעת רש"י ז"ל וכל הפוסקים זולת הרמב"ם ז"ל מתניתין בדם דגים טהורים מיירי, וקתני אין חייבים עליו למידק הא איסורא דרבנן משום מראית עין איכא, ואיך אזלו בתר איפכא לומר בפשיטות ההיפוך מסברת כל הפוסקים ז"ל, אין זה אלא משום שנבהלו להשיב ולא נתנו לב לעיין כלל:
וביותר מבהיל הוא מה שסיימו, וכמו שדייקו התוס' במתני' כן יעו"ש. והרי באמת התוס' לא כתבו אלא הא איסורא איכא, אבל לא נחתו כלל למידק מלישנא דאין חייבין עליו הא איסורא דאורייתא איכא, דהא בקושטא שיטת התוס' ז"ל דמתניתין וכלהו סוגיא לא מיירי אלא בדם דגים טהורים ולא אסורי אלא משום מראית העין מדרבנן יעו"ש. ובאמת בעיקר קושית התוס' במס' כריתות (שם) דבלא רב הוי ליה למיפרך ברייתא ומתניתין אהדדי, לולא דבריהם היה אפשר לומר דמתניתין וברייתא לא קשיא אהדדי, דיש לומר דמתניתין נמי אין חייבין עליו ושרי לכתחלה קאמר, אלא איידי דתני רישא חייבין תני נמי סיפא אין חייבין, ומצינו הרבה פעמים בש"ס דמשני כן:
ודע דבעיקר תירוצנו שהעלינו שדם החלזון מותר מדאורייתא כדין דם דגים טמאים שביארנו שמותר מדאורייתא, יש להעיר קצת, לפי מה שנראה פשוט וברור שהחלזון אעפ"י שאמרו עליו וברייתו דומה לדג אבל אינו כצורת דג ממש, ולא ממשפחת דגי הים יחשב, אלא ממשפחת שרצי המים יחשב, וכמו שנראה מפורש מלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה במס' כלים (פי"ב מ"א) וזה הרמש הוא שרץ המים הנקרא חלזון ע"כ, הרי שהרמב"ם קראו שרץ המים, וא"כ התינח לשיטת הראב"ד ורמב"ן ז"ל דכל שבים אפילו שרצים וחיות הים בכלל דגים נינהו אם טמאים אם טהורים, ושפיר דין אחד לדמן שהוא מותר מדאורייתא, אבל לדעת הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות (פ"ב הי"ב) שכתב וז"ל האוכל כזית משרץ המים לוקה מן התורה כו' איזהו שרץ המים אלו הבריות כו' כללו של דבר כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן ע"כ ושרצים הרי דמן כבשרן ללקות עליו מן התורה. הן אמת שדברי הרמב"ם ז"ל בזה שכתב כללו של דבר כל שאינו בצורת הדגים כו' צריכין ביאור, כי מה דמות וצורה תערכו לדגים לומר על מין ממיני רמשי המים שיצאו מכלל גבול צורת דגים שלא יהיו נכללים בכלל דגים אלא בכלל שרץ המים, אטו כלהו דגים בחדא צורה נינהו הלא המה הרבה צורות מצורות שונות. וכפי הנראה מלשון הרמב"ן ז"ל בנמוקי תורה פ' שמיני ובהשגותיו לספר המצות כי גבול צורת הדגים המה השטים במים ואינם בעלי קומה להלוך על רגליהם כי אין להם רגלים. ואותן רמשי המים שהם בעלי קומה להלוך על רגליהם שיש להם רגלים. המה בכלל שרצי וחיות המים, שלשיטת הרמב"ם ז"ל חלוק דינם מדין הדגים. וכפי זה החילזון שאינו מבעלי רגלים בכלל הדגים יחשב. אולם מלשון הרמב"ם ז"ל (שם) שכתב וז"ל אי זהו שרץ המים אלו הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים כו' יעו"ש, והרי אלו לאו בעלי רגלים נינהו ובכלל שרץ המים חשיב להו. והנראה דהתולעים והעלוקה שבמים כיון שאין בהם סימני דגים טהורים, יצאו מכלל דגים לגמרי, מחמת שמטילין ביצים, וקי"ל במס' ע"ז (מ.) דג טמא משריץ מבפנים. ומעתה החלזון בדקדוק קראו הרמב"ם ז"ל שרץ המים כיון שמטיל ביצים ואינו משריץ מבפנים כדפירש"י ז"ל במס' סנהדרין (צא.) יעו"ש, וא"כ לכאורה דמו אסור מן התורה כבשרו:
אמנם באמת כיון דלהראב"ד ורמב"ן ז"ל כל דרי המים דין אחד להם, דין דגים אי טמאים אי טהורים, אפושי פלוגתא לא מפשינן, וגם להרמב"ם ז"ל הגם שמחלק בין דגים לשרצי המים לא מחלק לו אלא לענין שמות הלאוין דצריך לאתרויי ביה משום שרץ המים ולא משום דג טמא, וכן נמי לענין שאינו ניתר בסימני סנפיר וקשקשת אבל מהות איסורם אחד הוא, וכשם שדם דגים טמאין מותרים מדאורייתא, וכמו שביארנו משום שאין בהם יתורא לרבות לאסור דמן, הכי נמי כולהו שרץ המים דמן מותר מן התורה, ובפרט לפי דרשא דתו"כ בם בם את מטמא ואי אתה מטמא בדמם וחלבם, וכמו שביארנו והרי לאו דשרץ המים מכללא דהאי והרי לאו דשרץ המים מכללא דהאי קרא הוא להרמב"ם ז"ל, וכתיב בם למעט דמם כמו שנתבאר:
ולאשר אנו רואים כי ת"ל מחטטים אחרי דברינו, ראינו נחוץ לבאר קצת דברינו, הגם שאינו נחוץ לענין המאמר שאנו עסוקים בו, כי מה שכתבנו וגם להרמב"ם ז"ל הגם שמחלק בין דגים לשרצי המים לא מחלק להו אלא לענין כו' וכן נמי לענין שאינו ניתר בסנפיר וקשקשת כו', לכאורה אינו מובן, לפי מה שנתבאר גבול ההבדל שבין דגים לשרץ המים הוא במה שמטיל ביצים, והא תינח בין דגים טמאים לשרץ המים שדג טמא משריץ מבפנים ושרץ המים מטיל ביצים, אבל כשיש לו סנפיר וקשקשת במה יוצא מכלל דג טהור, עד שנימא שאינו מועיל בו סימני סנפיר וקשקשת לטהרו, אי משום שמטיל ביצים הרי דג טהור מטיל ביצים באמת:
אמנם הדבר נכון מאד, דודאי גבול ההבדל שבין דג טמא לשרץ המים סגי במה שזה משריץ מבפנים וזה מטיל ביצים, אכן גבול ההבדל להוציא מכלל דגים טהורים שלא יועיל בו סימני סנפיר וקשקשת בקושטא הוא בגוף צורתו וכמו שנתבאר מתורתו של הרמב"ן ז"ל, דכל שהם בעלי קומה שיש להם רגלים להלך בהם בכלל שרץ המים נינהו, ולא מועיל בהו סימני סנפיר וקשקשת. ובזה מדוקדק מאד לשונו של הרמב"ם ז"ל (שם) שכתב וז"ל: האוכל כזית משרץ המים לוקה מן התורה שנאמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ וכו' הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים. איזהו שרץ המים, אלו הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים והבריות הגדולות ביתר שהן חיות הים, כללו של דבר כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן עכ"ל. ולכאורה אריכות לשונו אינו מובן, דפרט באיזהו שרץ המים התולעים ועלוקה בכללו של דבר פרט כלב המים והדלפון והצפרדע, ובקיצור הוי ליה למיכתב איזהו שרץ המים אלו שאינן בצורת הדגים, הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים, והבריות הגדולות ביותר, כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן שהן חיות הים. אכן לפי מה שנתבאר ניחא, דתרתי קאמר הרמב"ם ז"ל ולא מצי למיכללינהו כחדא, דתחלה קאמר איזהו שרץ המים שצריך להתרות בו משום שרץ המים ולא משום דג טמא, אלו הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים, והבריות הגדולות ביותר שהן חיות הים. מיהו בזה לא מפיק להו אלא מכלל דגים טמאים, אבל לא מפיק להו מכלל דגים טהורים, לומר שלא יועיל בהו סימני סנפיר וקשקשת, דכשיש בהם סנפיר וקשקשת אין שום גבול הבדל שיבדיל בינם לבין דגים טהורים, שהרי דגים טהורים נמי מטילי ביצים נינהו, להכי הדר וכתב ועל בריות הגדולות ביתר שהן חיות הים קאי וקאמר כללו של דבר כל שאינו בצורת דגים, היינו מה שגבול ההבדל בינו לבין דגים הוא בגוף צורתו שהוא מבעלי קומה שיש לו רגלים, לא הוי דג טמא וצריך לאתרויי ביה משום שרץ המים ולא הוי דג טהור ואינו מועיל בו סימני סנפיר וקשקשת, ובזה פרט, כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן שהן בעלי קומה ויש להם רגלים. כן נראה ברור ביאור לשונו הקדוש של הרמב"ם ז"ל, ובעיקר מחלוקתן של הראב"ד והרמב"ן ז"ל והרמב"ם ז"ל בזה, נתבאר אצלינו בחידושינו לספר המצות ואין מקומו כאן: