מצות תלמוד תורה ללמוד וללמד. אמר (דברים ו, ו-ז) "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. ושננתם לבניך" וגו'. וגם במצוה הזאת תבדלנה הנפשות. הן ללמוד לעצמו, הן ללמד לאחרים, כל אחת מן הנפשות תקיימם כפי כחותיה. כי מצות תלמוד תורה גדולה מאד בין ללמוד בין ללמד, ונצטוית לכל הקהל כולו, שכל א' מישראל חייב להגות בה אמנם ההגיון אינו שוה בכולם. כי המצוה הגדולה היא שתהיינה דבריה על לבבינו, שמורים בלב כמו מכתב לא ימחק, חָרות על לוח הנשמה. והוא דבר יקר מאד, וצריך שתהיה בנפש ההיא יראה גדולה, ואהבה עזה אל השם ב"ה ואל תורתו, ותהיה יקרה בעיניו מכל חפצים. ואז ילמדנה בחשק גדול ומתוך להב האהבה, ותשמח הנפש בדבריה, ואז יכנסו דברי התורה בלב ויהיו מצויירים לנגד עיניו כאילו כתובים לפניו על לוח. ולולי זאת האדם לומד ושוכח. ואם יחפוץ לזכור דבר ממה שלמד, צריך שיחפש כל חדרי בטן, כי תלמודו כשָׁכוּח ממנו. וכבר אמרנו שהנפשות נבדלות ביראה ובאהבה. ואותו ההבדל גם הוא מבדיל ביניהן לעניין מצות למוד התורה. וכן הדבר הולך בין רב למעט כפי כח השכל והבינה שבנפש. כי המשכיל והמבין, ימהר להבין טעמי ההלכות' ידַמה דבר לדבר, יוציא דבר מדבר וכיוצא בזה שבארנו למעלה. ויש שיקבץ רוב דברי התורה מקרא משנה הלכות ואגדות ופירוש הדברים הסתומים והקשים. ויש שאין כחו רק במקרא ופסקי הלכות. ויש במקרא ובמשנה והלכות. וביותר תלוי בענין השקידה על דלתות בית המדרש ולכתו אל חכמים, ונתינת לבו על דברי התורה. והוא מסתעף מכח הקדושה, שלבו מתרומם מדרכי העולם ומחשבות הקנינים, ודבק בתורה וכל ענינו לאסוף השמועות ולהשכיל ולהבין בעניניהן. וכדרך שאמר שלמה ברוח הקדש בתחלת ספר משלי.
והמצוה הזאת לבדה דיה להבדיל בין כת אנשי המלאכה ודלות עם הארץ כורמים ויוגבים, ובין כת החסידים והקדושים ואנשי השכל והבינה והנביאים. כי איננה נוהגת לזמנים ידועים ולשעות ידועות, אבל היא בכל העתים, כל משך חיי האדם, ביום ובלילה בערב ובבקר בשבתות ובמועדים. יש מן החכמים והנבונים הגדולים שהיתה התורה אומנותן, ועסקו בה כל ימיהם ולא פנו למלאכת מעשה ולעסק העולם. ויש מהם שהיו עוסקים מעט בעסק שעות ידועות, והנשאר מן הזמן קִדְשׁוּ לתורה. הכל כפי מה שהוא אדם. אמר השם ב"ה ליהושע (יהושע א, ח) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". כלומר בעתות הפנאי תלמדנה1בפיך תמיד ביום ובלילה, ובשאר העתים תהגה בה בלב. ודוד מלך ישראל פנה רוב עתותיו בתלמוד תורה. כמו שאמר ב"תמניא אפי" פעמים רבות (תהלים פרק קיט, פסוקים י-יא, יד, טז, כ, כד, לג-לו, מ, מג ועוד). לפי שאין קץ לחכמת התורה. ועל כל קוץ תלי תלין מדרשים ואגדות והלכות, קל וחומר גזירות שוות ומדות רבות ודקדוקי סופרים, מה שאין הפה יכול לדבר. ובעלי הנפשות החלושות יקבלו חקי השם ב"ה באמונת הלב מפי החכמים. וגם הם יהגו בה בעיתות שהן פנויין ממלאכתם וּמִטִרְדוֹת העולם. כי למעוט שכלם ובינתם, ולמעוט קדושת מחשבתם, ורוב הִדָבְקָם בעבודת הארץ ובעניני משא ומתן וכיוצא, אין לבם פנוי לתורה. ועל כן אמרו קדמונינו ז"ל (מנחות צט, ב) שעמי הארצות יוצאים מצות תלמוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית.
וכן מצות ללמדה לאחרים, צריך שיהיו בו תחלה הסגולות שדברנו מהם. ונוסף עליהן צריך שיהיה בעל לשון למודים ולב טוב, לקרב לב התלמידים אל התורה ולהשכילם ולהבינם הענינים הקשים במשָׁלים ובמליצות. וצריך להבין הרבה מתכונת הנפשות, וע"י כן ידע להסביר וללמד לכל אחד ואחד כפי דרכו. כדרך (קהלת יב, ט) "וְאִזֵן וְחִקֵּר תִּקֵּן משלים הרבה", כמו שיתבאר בבית השני בעז"ה. והיא המצוה הגדולה אין ערוך אליה. כי נחשבת לו כאילו הולידם2סנהדרין יט, ב ועשה נפשם. בעבור שמוציא יקר מזולל ומקרב הנפשות לֵאוֹר באור החיים. ומטעם זה נקראו התלמידים "בנים". כמו (מל"ב ב, ג) "ויצאו בני הנביאים". ועל זה אמר (דברים ו, ז) "ושננתם לבניך" כלומר לתלמידיך, וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (רמב"ם, הל' תלמוד תורה, פ"א ה"ב). והדברים מתפרשים מעצמן. והבדל קיום מצוה זו כפי הבדל הנפשות, מתבאר לכל. אין צורך להאריך יותר: