מצות (שמות כ, ב) "אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וכן (דברים ד, לט) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא אלהים בשמים ממעל" וגו' וכיוצא, המצַוים על ידיעת מציאות השם הנכבד והנורא. דע כי בכלל מצוה זו פרטים רבים ותבונות גדולות. היא כוללת שממציאותו ב"ה נתהוו כל המעשים מראשית ועד אחרית, שהוא עשה את השמים ואת הארץ וצבאותיהם מן האין והאפס המוחלט, כמבואר במעשה בראשית. שהוא ב"ה משַׁנה כל היצורים כחפצו, ועושה נפלאות בשמים ובארץ. ועל הוראה זו אמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" כי אז הראה כחו וגבורתו הבלתי בעל תכלית ועשה נפלאות למעלה מן הטבע. הוא ב"ה משגיח ממכון שבתו על כל יושבי הארץ ושופט בריותיו בכל עת. ועל הוראה זו אמר "והשבות אל לבבך כי יי' הוא אלהים". לא אמר "כי ה' אמת" וכיוצא במליצות המורות על מציאותו הנעלה והנשגב. ובאמרו "כי יי' הוא אלהים", מורה כי השם הנכבד והנורא המצוי האמתי, הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, כלומר דיין ושופט בעליונים ובתחתונים, אין אחד מהם יוכל לעשות דבר זולתי אשר חפץ בו האלהים, והוא דיין ושופט על מעשיהם. שהוא ב"ה אלהי ישראל, מנהיגם למעלה מארחות הטבע הנהוג, כי הם עמו ונחלתו. וחייבים לשמור ולעשות חקים ומשפטים, שהן למעלה מדרכי הדעת הנטועים בטבע נפשות בני אדם, כמבואר למעלה (חדר ח' חלון ו'). ועל הוראה זו אמר "אנכי יי' אלהיך", לא אמר "אנכי ה'" סתם, אלא אני ה' אלהי כל הארץ ואני אלהיך בייחוד, כי הוצאתיך מארץ מצרים. ומעיקר הגדול הזה תלויים שמירת התורה והמצווֹת כולם. והוא קבלת עול מלכות שמים שהזכירו קדמונינו ז"ל (ברכות יג, ב). כי אנו חייבין לקבל אלהותו ומלכותו עלינו על דרך אחר ממה שמחויבין לקבל כל גויי הארץ. לפי שהוא אלהינו מנהיגנו על דרך אחר, ממה שהוא מנהיג זולתינו. ואין אנו יכולים לומר "בני איש אחד נחנו עם כל גויי הארץ, ומה נשתנינו מהם?". כי כבר קבלנו עלינו ברצוננו עול מלכותו, בהיותנו עבדים לפרעה במצרים. ועל הוראה זו אמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", להזכירם כי שָׁם קבלו עליהם מלכותו ברצון. וכן אמרו קדמונינו ז"ל (מכילתא, פרשת בשלח, בחודש, פרשה ו), משל למלך שנכנס במדינה, אמרו לו עבדיו 'גזור עליהם גזירות', אמר להם 'לאו. תחלה יקבלו מלכותי ואח"כ אגזור עליהם גזירות. שאם מלכותי אינן מקבלים, גזרותי היאך מתקיימות?' כך אמר להם הקב"ה לישראל, 'אתם הם שקבלתם עליכם מלכותי בארץ מצרים?' אמרו 'הן'. [אמר הקב"ה] 'קבלתם עליכם מלכותי, קבלו עליכם גזרותי'. [עכ"ל] והוא מאמר נכבד מאד. פרשתיו בספרי "רוח חן".1חכמת שלמה, פרשה טו, פסקא א (עמ' 265) ופה בקצרה נלך. ולטעם זה יבוא ענין זה במספר המצווֹת. כי חדוש הוא שנתחדש במתן תורה שצוה על ישראל עול קבלת מלכות וסדר עבודתו. ומטעם זה חייבין ישראל על השתוף2מה שאין כן אומות העולם לא נצטוו באיסור השיתוף, כדעת רבינו (וכן רמ"א באו"ח סי' קנ"ו) ועל העבודה לצבאות ולשרים העליונים, אע"פי שיודו כי הוא ב"ה אלהי האלהים ואדוני האדונים כמבואר שם. ועוד ידיעות גדולות הנכללות במצוה זו. אבל כבר אמרתי שלא אפרש רק מקצת הדברים למשל ולדוגמא. והנה בכל אחד מן המדעות האלו יש פרטים רבים. הא', סוד האלהות הנשגב והמופלא ממחשבת הלב. ובעל הנפש היקרה ישכיל שכל טוב באמתת מציאות השם ב"ה, כדרך (דניאל ט, יג) "ולהשכיל באמתך". והם מחשבת הסגולה אנשי הרוח העומדים בסוד ה'. הב', לדעת בסוד המציאות הכולל העומד בכח השם, ואיך נשתלשלו הדברים, ואיך הם קשורים זה בזה. הג', להבין בסוד ההנהגה העליונה, בענין הידיעה וההשגחה בעליונים ובתחתונים. וכן [הד',] בסוד התיחד שמו הגדול על ישראל, ואופני ההנהגה עמהם, והתחבר הכבוד עמנו, ושכון הרוח העליון בקרב אנשי סגולתנו, וכדומה לזה. שהן ענינים צחים ובהירים מאד, שָׁרְשָׁם קבועה בדעת, וענפיהם יצאו בכח הבינה, ופרחם יעלה בכח השכל הטוב. והן ענינים אין קץ להם, לא ידעם בעל הנפש שדעתה חלושה ובינתה קצרה ושכלה מעט, אבל יוכל לדעת על דרך כלל המצוה הזאת. והוא שיש מצוי עליון נשגב מכל יצור. כי בראותו עולם בנוי למראה עיניו, ידע שהיה לו יוצר יְצָרוֹ. כי נטוע בשקול דעת כל אדם, שאין הדבר עושה את עצמו. ויצטרף עם זה אמונת הלב וקבלת האבות. וכן ידע כי הוא ב"ה שופט ודיין בעולמו. כדרך (דברים לד, ז-ח) "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור וגו' בהנחל עליון גוים" וגו'. כי מפורסם בין כולם מה שקרה לדור המבול ולאנשי הפלגה, לסדום ולעמורה ולארץ מצרים, ומה שקרה מן הטוב לאבותינו במצרים ובמדבר ובארץ ישראל. וכדרך שבארנו למעלה (חדר ז' חלון י'). גם הוא קרוב לשקול הדעת להאמין, כי לא עזב השם את עולמו אחרי הבראו למקרים ולרצון בני אדם. וכן יקבל עול מלכותו עליו, בעבור שהוא מזרע המאמינים בה' מן האנשים שהוציא השם את אבותיהם מארץ מצרים. והנה הקטן והגדול שומרים המצוה הזאת, אבל כרחוק מזרח ממערב הם באופן הקיום והשמור. ולכן לא נכתבו הענינים האלו בתורה עם המצוה. אבל נכתבה המצוה כפשטה, וכפי שיוכל לסבלה הקטן שבקטנים, והניחה השרשים היקרים והענפים הרחבים היוצאים ממנה, סתומים וחתומים לבעלי האור. כל אחד יראה אור כפי כחו. וכפי כח נפשו חייב לראות באור הזורח לעיניו. ובאלה יבדלו בעלי הנפשות כולם. ואינו דומה אמונת הכורמים והיוגבים, לאמונת החכמים אנשי הלב; או אמונת החכמים, לאמונת הנביאים אשר עמדו בסוד ה', וראו במראה הנבואה התמונות הנפלאות והחזיונות הנוראות. ולפי שבעל הנפש היקרה חייב לשמור המצוה כפי כחו. ולא יתכן אם ידמה עצמו3ישוה את עצמו לזולתו שאין בו נפש יקרה כמוהו. לכן תמצא בנביאים שהבינו תכונת הנפשות הרבה,4כלומר הבינו הרבה בענין תכונת הנפשות שצוו לבעלי הנפשות היקרות המצווֹת שכתובין בתורה, שנצטוה בהן הקהל כולו, אבל הוסיפו בדבריהם רמזים ומליצות נאותות לנפשות שדברו כנגדן. ומזה המין אמר דוד לשלמה בנו (דהי"א כח, ט) "ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין. אם תדרשנו ימצא לך, ואם תעזבנו יזניחך לעד". כמה יקרים המליצות האלו! וכל מליצה ומליצה מפסוק זה, כוללת ענין עמוק אין ראוי לצותו לכל אדם. האחד, "דע את אלהי אביך", וכולל כל המדובר למעלה. והנה השם הוא אלהי ישראל, ומכל ישראל בחר עוד בדוד ובזרעו אחריו. כמו שאומרים [בברכת הפטרה בקריאה לשבת] "מגן דוד". ורמזוהו קדמונינו ז"ל (פסחים קיז, ב). ולכן אמר "אלהי אביך", ולא אמר "דע את ה'" כלשון הכתוב בתורה. וכבר אמרנו כי השם ב"ה אע"פ שהוא מלך כל הגוים, נקרא בייחוד "אלהי ישראל", בעבור דבקות השגחתו בם להנהיגם למעלה מארחות הטבע הנהוג. ועל דרך זה נקרא עוד בייחוד "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב", בעבור התחבר הכבוד עמהם וכרת עמם ברית, ועל דרך זה אמר "אלהי אביך". כי היתה השגחת השם דבקה בו בדרך נפלא, עד שכרת עמו ברית שימלוך הוא וזרעו אחריו לעולם. ולכן צוהו שבדרך הפלא הזה ידעהו ויאמין בו, ולא יתכן לצווֹת כן להמון בני אדם. השני "ועבדהו בלב שלם". ולא נכתב כן בתורה אבל "בכל לבבכם" (דברים יא, יג). ויש הבדל בין שתי המליצות הרבה. ומליצת "בלב שלם" נאותה לנפש שלמה. השלישי, "ובנפש חפצה". ובתורה נאמר "ובכל נפשכם". ויש הבדל ביניהן. ומליצת "בנפש חפצה" ראויה להאמר לשלמה, כי "לב שלם" מורה על היות כח השכל והבינה שבנפש הולכים הלוך בדרך ישרה להשכיל באמתו ולהבין דרכי ה', עד שנפשו משגת דרכי ה', וחפץ להשתוות אליהן. והיא סגולה נפלאה רמזנו עליה למעלה (חדר ח' חלון א'). ואין כן "בכל לבבכם" שהוא מורה שיקבל האדם דרכי ה', אע"פי שאין דרכי שכלו ובינתו משתוים להם. "ובנפש חפצה", מורה היות כל הכחות הנפשיות מתוקנות כפי ארחות החכמה, עד שקבל הלב טבע שני לחפוץ בדרכי החכמה, מבלי שיצטרך להתאמץ נגד טבע היצר. והיא סגולת חכמי-לב ובארנוהו ג"כ (חדר ח' חלון ג' ד') ואין כן "בכל נפשכם" הכתוב בתורה, שמוֹרה לבד שיעשה הכל כפי החכמה ושיתאמץ נגד יצרו. הרביעי, "כי כל לבבות דורש יי'". כלומר שוקל ורואה צאת הציורים מן הכח אל הפועל בלב. כמבואר למעלה (שם חלון ג'). החמישי, "וכל יצר מחשבות מבין". לא בלבד המחשבה. אבל גם יצר המחשבה, והיא נעלמת מבעל הנפש עצמו. ולכן אמר "מבין", ויתבאר בספר "מעין גנים". הששי, "אם תדרשנו ימצא לך". והוא העזר האלהי שדברנו ממנה למעלה (חדר ה' חלון ד'). השביעי, "ואם תעזבנו יזניחך לעד". כי אם אין האדם עושה את שלו תחלה, לא נעזר מן השם ב"ה, וגם זה בארנוהו (שם חלון ג'). וכן תמצא רזים ומליצות רבות בתורה ובספרי הנבואה, הכלולות במצוה זו ר"ל ידיעת וקבלת האלהות. ונכתבו כולם במשקל קדוש, שלא יזיקו לההמון חלושי הציורים הנכבדים, וקצרי השכל והבינה. ושיועילו לנפשות הזַכּוֹת, כל אחת ואחת כפי כחה ואורה. ומן המעט שדברנו על זה תקיש על הכונה כולה: