מצות ההליכה בדרכיו. אמר (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". והמצוה הזאת רחבה מאד וכוללת כל המנהגים וכל הדרכים הנטועים בנפש האדם שיש בכל אחד מהן דבר והפוכו. וצונו שתהיה ההלכה כדרכיו. כלשון המורגל בתלמוד, כשחולקין בדבר מעשה שיש בו שתי דרכים, שאומרים "הלכה כפלוני", כלומר הלכה למעשה היא בדרך שבחר פלוני. וכן בכל המדות שיש בהן שתי דרכים, דרך אמת וצדק ודרך שקר, אמר "והלכת בדרכיו", כי דרכי השם ב"ה הן הן דרכי הצדק והיושר, ולכן אנו צריכין לעשות כמוהו ית'. כלומר כדמות הפעולות שאנו רואין בההנהגה העליונה דבר והפוכו לעמת מצב המקבלים, כמו שבארנו (חדר ב' חלון ז') וכן נעשה אנחנו. לא כמעשים ההם עצמן, כי אין ביד הנבראים כח לעשות כאלה. ואפילו ברב ובמעט לא יתחלפו, כי גם החלק היותר קטן אין ביד האדם לעשותו. על דרך משל הוא ב"ה רחום ומרחם על כל בשר, ומפעולות רחמיו לתת מטר בעתו, ונתן זרע לזורע, להוריד גשמים וטללים, ולהשיב רוחות וכיוצא, והן מפעלות תמים דעים. ולא תסתעפנה פעולות כאלה מכח הרחמים הנטועה בנפש האדם. אבל צונו שנשתמש במדת הרחמים כמוהו ונעשה הפעולות המסתעפות מכח הרחמים הנטועה בנו. על דרך משל לכסות ערומים ולהשׂביע רעבים ולרוות צמאים. כמו שהוא ב"ה נוהג עולמו במדת הרחמים ועושה מפעלות רבות בשמים ובארץ כדרכי רחמיו. ולפי שהמצוה הזאת כוללת כל נושאי החכמה הנטועות בנפש, בנקל תשכיל שתתחלף קיומה ברב ובמעט, כפי חלוף הנפשות במשקלי הכחות ובהֶמְשֵׁל ציוריהן וגלוי נתיבותיהן ורוב השכל והבינה והדעת. ולכן המצוה הזאת היא משלמת כל הציווין והאזהרות שלא נכתבו מפורש בתורה שנכללין כולם במאמר "והלכת בדרכיו". וכן (דברים י, יב) "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו". וכן (שם יג, ה) "אחרי יי' אלהיכם תלכו". וכן (שם יא, כב) "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". וזהו מצות חובת הלבבות, וְהֶמְשֵׁל הציורים הנכבדים, ולעשות כל עניניו ע"פ הדרכים האלו. וכבר אמרנו שהנפש כוללת כחות כל מעשה בראשית, והן בלי ספורות. וכן בכל כח וכח אם יזכה ילך בדרך ה' בארח חכמה. ואם לא, ילך בדרך סכלות. ולא פרטן הכתוב לצות עליהן בפירוש, לפי שלא יתכן לצות הקהל כולו על הדרכים הרבים הנפלאים מדעת האדם הפשוט, שכמעט לא ימצא בנפשו ציור כזה כלל. וכן על הרוב ימשול ציור שכנגדו. גם לא יבין אם הולך בדרך נכונה או לא, וכמו שיתבאר. ולכן סָתַם הכתוב ואמר "והלכת בדרכיו". ויכול כל אחד לקיים המצוה בדרכים שנודעו לו, וכפי משקלי ציוריו וכפי שכלו ובינתו. והגדול ממנו יקיימנה ע"פ דרכו, וכן כולם. וכמו שבארנו בתחלת חדר זה. והנה פרטי מצות חובת הלבבות והמעשים המסתעפים מהם, אין להם מספר ומתחלפים בהם בני אדם כפי מצבי נפשותיהן. כי הדרך שחייב ללכת בו בעל נפש שהוא על מצב זה, אינו חייב ללכת בו בעל נפש אחרת, כמו שבארנו (חדר ד' חלון ח') ואינן דומים למספר המצווֹת והחקים הכתובים בתורה שבהן נתחייבו הקהל כולו, כמבואר למעלה (חדר ח' חלון יב). וכבר פרשנו שהן במשקל ישר ואינן בסוג הנמנעות משום אדם. וכן אע"פ שיש בהן דבר והפוכו, כמעט כולם נתלים בכחות הפועלות בגויה. כמו בעניני המאכלים, ובעניני הבגדים והלבישות והמנוחות והשביתות, ובקנינים בשדות ובתבואות ובממון וכיוצא. אבל הדרכים הם יושר המשפט בכחות הפועלות במדות, ועליהן נצטוינו על דרך כלל במאמר "והלכת בדרכיו". ולכן לא פרטה התורה מעניניהם רק מעטים. כמו "לא תקום לא תטור", "לא תשנא את אחיך בלבבך", "לא תחמוד", "ולא תתאוה", וכיוצא. והמפורשין בלבד נתחייבו בהן כל הקהל חיוב גמור כקטן כגדול. וכמה מן התבונה אנו רואין מסדר המצווֹת האלו! כי התורה בעבור שמגמתה להועיל לקבוץ המדיני ומשא ומתן של בני אדם זה עם זה ולעשות שלום בעולם, פירשה מקצת המצווֹת שהן חובת הלבבות וצותה עליהן בפירוש. ולא הניחה גם אלה סתומות וכלולות בכלל מאמר "והלכת בדרכיו". לפי שאם תעדר קיום מצוה מאלו המפורשות רק מיחידים מן ההמון והקטנים שבהן, בנקל היה מסתבב מן ההעברה עליהן הפזור וההֶשְׁחֵת בתוך הקבוץ כולו, ולכן נצטוו עליהן הקהל כולו בפירוש. ואחר שצוה עליהן, שוב אין לחוש על הנזק וההפסד שיסבבו שאר התכונות הרעות בפעולותיהן. לפי שהפעולות הרעות שיסובבו על ידיהן, רצוני לומר מה שיסבבו הפסד לזולתן, כבר אנו מוזהרים מעשותן על ידי מקצת הלאוין המפורשים בתורה.
ועל דרך כלל תדע שכל הרעות שיוכל אחד ממנו לסבב לזולתו, יהיה או שיסבב רעה לנפשו או לגופו או לקניניו; ובכלל זה אשתו ויוצאי חלציו קרוביו ורעיו ביתו שדהו עבדו ואמתו שורו וחמורו כספו וזהבו ויתר המטלטלין. ועל כולם נזהרנו בפירוש. התבונן כי להמנע מֵהָרֵעַ לזולתינו בגופו, באו עליו לאוין מפורשין "לא תרצח", "פן יוסיף להכותו", "לא תעמוד על דם רעך", "לא תלך רכיל בעמיך", "לא תקום ולא תטור". ובכל אלו ודומיהן כלולים כל מיני רעות הכאות וחבלות וכל מה שנוכל להרע לזולתינו בגופו. וכן להמנע מהרע לזולתינו בנפשו. הנה נזהרנו בפירוש המסית אחינו לעבוד ע"ז. ובכלל זה אזהרה על כל מיני הסתות למעשים רעים ודעות זרות המשחיתים הנפש והמבלבלים הדעת הנטועה באדם. כדרך ה"חכמים בעיניהם והנבונים נגד פניהם" משנאי ה' ומנאציו. כמו (משלי יב, יח) "יש בוטה כמדקרות חרב" וגו'. ובארנוהו בפתיחתנו לספר זה. וכן להמנע להרע לזולתינו בקניניו, בא לאו על כל פרט ופרט. "לא תנאף". "לא תגנוב". "לא תענה ברעך עד שקר". "לא תגזול". "ולא תכחשו ולא תשקרו". "לא תחמוד". "ולא תתאוה". "לא תעשוק". "לא תלין פעולת שכיר". וכיוצא בהן. ולפי שההעברה על אחת מאלה גורם הפסד הקבוץ. וגם מהקטנה שבהם אפשר שתסובב ממנה רעה גדולה, תגרום ההֶשְׁחֵת הכללי, הוצרכה התורה להזהיר על כל דבר בפירוש. בִּין בדבר וראה! שאם לא הזהירה התורה על הנקימה והניחה הענין סתום במאמר "והלכת בדרכיו", הנה הסכל שבטבעו להנקם, היה מתיר הדבר לעצמו. כי כפי דרך בינתו נכון הדבר שינקם ממי שהרע עמו כמו שבארנו על נכון (חדר ו' חלון ב'). וכשהיה חבירו עושה עמו רעה, היה הולך בסתר ומצית אש בביתו, בקמתו או בגרנו וביקבו ואין רואה. וכן היה עושה כל אחד לחברו יום יום, בלי פחד אלהים ובלי מורא. כי יתברך בלבבו לאמר נכון דרכי בעיני ה' וכמו שאמרנו פעמים רבות שאין על דרכי החכמה מופתי הדעת וכמו שאמר החכם (משלי כא, ב) "כל דרך איש ישר בעיניו". וע"י כן לסוף יהיה ההֶשְׁחֵת בקהל כולו. ולכן הוצרכה התורה להזהיר בפירוש לההמון כולו מהנקם לבני עמינו! והוסיפה להזהיר מטעם זה על הנטירה בלב. כי לולי שהזהיר עליה בפירוש, היה כל אחד נוטר המשטמה בלבו. ויודע השם ב"ה שע"י כן ינקם לבסוף כשתהיה היכולת בידו, או כשיתחזק ציור המשטמה בלב ולא יהיה מעצר לרוחו להשתמר מהנקם. ובכלל זה השנאה בלב, אם לא הזהירה התורה עליה בפירוש, היתה גורמת התקלה האמורה כשתתגבר בלב ותעורר מדנים דם ורצח. כמו אבשלום עם אמנון (שמואל ב יג, כב), לא לחנם נכתב מעשה זה לדורות. התבונן באותו הספור וראה מה שקרה ממנו. כמעט שע"י כן גברה ההשחתה בכל הקהל. נלחמו אלו באלו ובאו לידי תקלות גדולות,1במלחמת אבשלום נהרגו אז עשרים אלף איש (שמואל ב יח, ז). וצ"ע כיצד משייך רבינו מעשה זה לשנאת אמנון? אלא צריך לומר כי אח"כ הרג אבשלום לאמנון, והצטרך לברוח אל מדינת גשור (פלשתים) ושהה שם שלוש שנים (שמואל ב יג, לח). ולמד שם ממעשיהם ומתכונותיהם, ואח"כ בא למרוד באביו ונהרגו מישראל כנ"ל. והרי עבירה גוררת עבירה. כמו ששנינו (אבות ד, ב) "עבירה גוררת עבירה".
והמעשים האלו עדים נאמנים על יושר משפטי התורה ולמה בחרה באזהרות ידועות בדרכי המדות להזהיר עליהן לכל הקהל כולו, ועזבה את האחרים ולא הזהירה עליהן בפירוש רק במאמר סתום והלכת בדרכיו. כי אותן שצותה עליהן הן צריכין להתקיים מן הגדול והקטן. וכן הזהיר על (ויקרא יט, יז) "לא תשנא את אחיך בלבבך" בפירוש, בעבור הרעה שתסתבב ממנו לנפש זולתו. שאם לא הודיעה התורה האזהרה הזאת אולי היינו מתירין לעצמנו לשנוא אחינו בלבבנו כְּשֶׁהֵרַע עמנו, או כשמעשיו מקולקלים ועובר עבירות בתאותו הרעה. כי טעינו לחשוב שראוי לנו לשנאו בלב כל עוד שאין אנו עושים לו רעה בפועל, כי [רק] על זה נזהרנו בפירוש, ולכן הודיעה התורה שלא יתכן דרך זה בעיני ה'. שאע"פ שלא נגרום לו רעה בגופו ובקניניו יסתבב מזה רעה לנפשו. כי שנאת הלב גורמת שלא נדבר עמו לשלום וכמו שהעיד על אבשלום, שבשנאתו את אמנון בלב נאמר (שמואל ב יג, כב) "ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום". וע"י כן לא נוכיחהו על פשעיו ואולתו, וישאר תמיד בפשעיו ולא ינחם עליהן. ואולי אם נוכיחהו ירחק מפשעיו וישוב מהן ונציל נפשו משחת. ולכן כשהזהיר "לא תשנא את אחיך בלבבך" סמך לו "הוכח תוכיח את עמיתך, ואהבת לרעך כמוך". וכמו שיתבארו מצות התוכחה ומצות האהבה בחדר זה. ומדברנו תבין ענין הפסוק, שרצונו לומר שתחת שנאת הלב טוב לברר לו פשעיו וחטאתיו ולדבר על לבו להשיבו מהן. וכמו שאמר דוד (תהלים נא, טו) "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו". הא למדת שהוצרך להזהיר בפירוש על הנקימה ועל הנטירה ועל השנאה שבלב. כי לולי האזהרות היו ההמון מסכלים וחושבים שאין בהן רעה כלל. ושלשתן הן רעות גדולות המסבבים תקלות והשחתת הכלל כולו. וכמו שהוצרך להזהיר על שלשה אלו, כך הזהיר על התאוה והחמדה. שאם לא הזהיר עליהן היו ההמון טועים לחשוב שאין בהם רעה והיו מתירין לעצמן לחמוד ולהתאוות. ותבין זה מן המבואר למעלה (חדר ט' חלון ט') שאמרנו שאזהרות החמדה היא על המפתה חבירו בדברים ובתחבולות שימכור לו קניניו החמודים שחמד עליהן. ולפי שהחומד משלם אותו הדבר במיטב כספו, היה חושב שאינו עושה בזה רע כלל. וכמו שבא בתלמוד בבא מציעא (ה, ב). "לא תחמוד" לאינשי "בלא דמי משמע להו".
וכן אסר ההתאוות בעבור החמדה וכמו שאמרנו (חדר ט חלון ט) כמו שהזהיר על הנטירה בעבור הנקימה. וגם משתי אלו יוצאין תקלות גדולות, כמו שיוצאין מן הנטירה והנקימה. ונכתב ג"כ בכתבי הקדש סיפור-ענין ללמדנו מה רע ומר ההשתמשות במדת התאוה והחמדה בדרך סכלות, והוא מעשה אחאב עם נבות היזרעאלי. שהודיע הכתוב שהתאוה וחמד אחאב כרם נבות, ואמר לו (מל"א כא, ב) "תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי הוא קרוב אצל ביתי ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו. אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה". וכשלא אבה נבות לעשותו, נתגלגל ממנו שפיכת דם נבות, ושהעידו עליו עדי שקר, ושלקקו הכלבים דם אחאב. ובנקל תבין שאם היה נבות בעל זרוע בערך אחאב, מלבד הרעות הנזכרות עוד היה מסתבב מזה מלחמות קשות וְהֶשְׁחֵת הקבוץ כולו. ולכן נכתבו המעשיות האלו לדורות, להודיע שהמדות הרעות שהזהירה התורה עליהן כשאנו משתמשין בהן שלא כדעת התורה הם כמו מקור מָשְׁחָת נובע רעות גדולות.
וכן הזהירה בפירוש על הרכילות ולשון הרע. לפי שהיא קלה בעיני ההמון, כמו שיחת יושבי קרנות ובתי משתאות, ולולי האזהרה עליהן כמעט היה נחשב בעיניהם להיתר גמור. וכבר ידוע התקלה הגדולה היוצאת מזה. וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (ערכין טו, ב) ש"לשון הרע שקולה כנגד ע"ז גלוי עריות ושפיכת דמים". ואמרו לשון הרע הורגת שלשה. מדברינו תלמד שכל האזהרות התלויות במדות הלב שהזהירה התורה עליהן בפירוש, הוא מפני כי לולי שפירוש חומר הדבר היו העם מסכלים ענינם. ושמכל אחת ממה שהוזהרנו עליהן, בעברינו עליהן תסתבב לפעמים הֶשְׁחֵת הקבוץ כולו. וכן כל הדברים שהזהירה עליהן, ענינן גלוי ומפורסם לכל ההמון. כי כולם יודעים ענין הנטירה וענין הנקימה וענין השנאה וענין התאוה וענין החמדה. ולא יוכל אחד ממנו להטעות נפשו בהיות ציור אחת מהן מושל בלבו לחשוב שהוא נעדר ציורו. עד שיהיה הנוקם או הנוטר מדמה בנפשו שמעביר על מדתו ומוחל לחברו, או שידמה השונא רעהו בלב, שאיננו שונאו או שאוהבו, או שידמה המתאוה והחומד שאין נפשו רוצה באותו הדבר; כי כל זה אי אפשר. ובעבור שהדבר כן הוא, היה ראוי שיהיו כל ההמון מוזהרין עליהן. מה שאין כן כל המדות הרעות האחרות אע"פ שרובן הן תועבות גדולות, כמו הגאוה והעקשות המתוארים תועבות בכתבי הקדש, וכמו שהארכנו לדבר עליהן למעלה (חדר ד חלונות ז-ח) וכן הקנאה והכעס ודומיהן, ותמצא בספרי הנביאים שהזהירו בתוכחותיהם את האדם להשתמר מהן. בכל זאת לא באו עליהן לאוין מפורשין בתורה, אלא הניחה כל אלו הענינים סתומים וכלולים במאמר "והלכת בדרכיו". לפי שאין בכח כל הנפשות להשתמר מהן וכל בעליהן מוטעים בנפשם וחושבים שהן זכים וטהורים ממדות הרעות האלו, וכמו שיתבאר לפנינו. וכן בעליהן המשתמשים בהם לרעה, את נפשותיהם הם חובלים, לא נפשות זולתן. ועל כן אין לחוש שעל ידיהן ישחת הקבוץ כולו.
ואתן לך משל להבין הענין הזה הגאוה רעה וכן הגאון, וכן גבה הלב. ובנבואה מפורש שהן תועבות גדולות וכמבואר למעלה (שם שם). אבל עומדין בעצמן, והמתגאה והמגביה לבו משחית נפשו אבל אינו חובל זולתו. מה תוכל לומר? שהוא רודף אחר הכבוד ומבקש להשתרר על זולתו ובלבו הוא גדול מכולם? הנה רעיו החכמים והטובים ילעיגו עליו ויהיה לקלון. מה תוכל לומר אם לא ישמעו אליו, ינקם מהם ויעשה אתם רעה? כבר הזהיר (ויקרא יט, יז) "לא תשנא את אחיך בלבבך". (יט, יח) לא תקום ולא תטור. ובכלל זה כל מה שהוא בדרך נקמה ושנאה לא כדרך המשפט.2כלומר לא כדרך הראוי להיות וכן הקנאה רעה מאד. והוא ענין מפורסם אבל עומדת בעצמה.3כלומר מזיקה לזה האדם המקנא, ולא לזה שמתקנא בו כי המקנא אוכל את בשרו, כדרך (משלי יד, ל) "ורקב עצמות קנאה". מזה תוכל לומר שלפי שהוא מקנא ישנא רעהו בלבבו וידרוש רעתו? כבר נאמר "לא תשנא". ואם בקנאתו יקח הדבר שמקנא בו כבר נאמר (ויקרא יט, יא) "לא תגנובו" (יט, יג) "ולא תגזול" וכיוצא בזה. כללו של דבר כל האזהרות התלויות בחובת הלב שאינן מפורשין בתורה לאזהרה, אין בעצמותן הֶשְׁחֵת המדינה או הקהל. ואולם ההֶשְׁחֵת המסובב מהן נכלל במקצת האזהרות המפורשות. והן "לא תשנא". "לא תקום ולא תטור". וכן "לא תגנוב". "לא תגזול". "לא תכחש". "לא תחמוד". "ולא תתאוה". וכן העקשות רעה מאד, אבל עומדת בעצמה. כי עקש הלב מתעתע במחשבותיו ההפוכות משקול הדעת וחושב מחשבת רעה על ה' ועל מעשיו, ועי"כ משחית נפשו ומתעב עצמו לפני השם ב"ה. מה תוכל לומר שישחית גם נפשות זולתו במאמריו הנשחתים ודיעותיו המעוקשות? והנה על זה כבר הזהרנו מהסית אחינו לע"ז או לאחת הדיעות הכוזבות והנשחתות, וכמו שבארנו למעלה.
ואתה אם תשאל למה הזהירה התורה על מקצת חובת הלבבות, והנשארים הניחה סתומים? ולמה לא פירשה כולם ואע"פי שהרעה המסובבת מכל אחת מהן עומדת בעצמה ואינה יוצאה לזולתו מבני אדם? וכי בעבור זה לא תזהיר התורה עליהן לכל איש ואיש מבני ישראל שלא יתעב נפשו בגלולי התכונות הרעות; ויאמר "אל תקנא". "אל תהיה גבה לב". "אל תהיה עקש". וכיוצא בזה כמו שעשו הנביאים בספריהם, וכמו שהזהירה על מעשה הגוף, "לא תאכל דבר זה" ו"לא תלבוש מלבוש זה", אע"פי שהן ענינים שאין רעה מסתעף מהן לזולתו? דע שראה השם ב"ה שאם ירבה אזהרות רבות בחובות הלבבות, יעברו ההמון עליהם בכל עת ובכל רגע. ואם היו עוברין בלא תעשה על כל אחת, כמשא כבד יכבדו פשעיהם. והשם ב"ה צדיק וישר ואינו חפץ במיתתן של בריותיו. כי תדע שרוב דרכי המדות אי אפשר שישתמרו מהן חלושי הנפש וההמון קצרי השכל והבינה, וכמו שאמרנו למעלה שנעלם מבעל הנפש עצמו שהוא שקוע בתכונה הרעה שהוזהר עליה, ולכן אין דרך להזהיר עליהן. ולברר הענין נקח למשל שתי מדות שהן שני קצוות, האחת היא הגאווה שהיא הקצה הא' לרעה. והפוכה לה בקצה השני היא הענוה הטובה. ואם היה מזהיר עליה בפירוש לומר "לא תהיה גבה לב" או "לא תהיה גאה", והיה מצוה על הענוה בפירוש ואומר "והיית ענו". האם תאמר שיוכל חלוש הנפש בעל הגאוה לדעת שיש בו גבה לב ויסור מחטאתו? אין הדבר כן, כי לדעת זה צריך דעה גדולה ובינה רחבה מאד.
וטרם אפרש אודיעך ענין נכבד, והוא שהענוה [היא] ההפוך מגבה הלב והגאון. והן שתי קצות הרחוקות ביותר. גבה לב הוא הקצה האחד לרעה. והענוה הקצה השני לטובה. לא כמו שחשבו בעלי המדות4עיין דברי רמב"ם, אבות פרק ד "מאד מאד הוי שפל רוח" כי גבה לב ושפלות הרוח הם שתי קצות הרחוקות זו מזו, והענוה ביניהן דרך אמצעי. ולפי שיטתם מדת שפלות הרוח יקרה מן הענוה. אין הדבר כן. כי אין ענין שפלות הרוח נגד הגאוה כלל, גם אין שפלות הרוח מדה פרטית, אבל היא כוללת המדות כולם והיא הפוכה מ"גבה רוח" שכוללת ג"כ המדות בכללם. אבל הענוה היא מדה פרטית וקצה השני מן הגאוה. והענוה יקרה ממנה במאד. וראייה [לזה] כי משה אדוננו לא נשתבח רק בענוה ואמר (במדבר יב, ג) "והאיש משה ענו מאד". ואם היתה שפלות הרוח יקרה מן הענוה היה ראוי לתארו בו. גם השם ב"ה מתואר בענוה כמו (תהלים יח, לו) "וענוָתך תרבני". וחלילה לסמוך מליצת "שפלות רוח" אצל השם. לא תמצא כן בכל המקרא. ואם היה שפלות רוח ענוה גדולה, היתה המליצה הזאת ראויה להכתב גם אצל השם ב"ה. והאמת כדברנו שהגאוה והענוה הן שתי הקצות. ואין שפלות הרוח מענינם כלל. ובמשנת ר' לויטס איש יבנה (אבות ד, ד) שאמר "מאד מאד הוי שפל רוח" בארנו ענינו.5יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 282-286 ושם תמצאנו. ודברים ברורים כתבנו שם. אבל פה אין הכונה להאריך רק להציע כללים להשלמת כונתינו. ואודיעך כי הדרך האמצעי בין הגאוה והענוה היא מדת "אמת". כי מי שאיננו מתגאה, לא בעבור כן יתואר ענו, ומי שאיננו ענו לא בעבור כן יתואר מתגאה. אבל כל אחד כח פרטי, וכמו שבארנו למעלה (חדר ה' חלון יא). ועתה אפרש בקצרה ענין הגאוה וענין הענוה. ואז יתברר שאין נכון להזהיר ההמון על הגאוה, ולצווֹתם על הענוה. כבר אמרנו (חדר ד' חלון ב') שהנפשות נבדלות בכחותיהן מתחלת אצילותן. יש נפש יקרה מנפש אחרת בעבור סגולותיה. וכן לענין הֶמְשֵׁל הציורים הטובים והרעים ומעשה המצווֹת וכיוצא. ואילו היה אפשר לאדם לדעת כבוד נפשו במשקל צדק בלי העדפה ובלי מחסור, והיה מדריך לבו במחשבת "אמת", לחשוב ערכו כי מה שהוא וערך זולתו כפי מה שהוא. ואם יראה שחברו גדול ממנו יעלהו עליו וישימהו לו לשופט לאדון ולרב; ואם הוא גדול מחברו לא ישימהו על עצמו לאדון. אלא אם ישאל חברו ממנו שיהיה הוא אדון עליו להדריכו בדרך אמת, ישמע לו ויתרצה אליו, בעבור שנתברר לו שהוא ראוי להיות אדון לו, וכן כל כיוצא בזה. אז לא היה נקרא גבה לב ומתועב. חלילה לומר כן! כי מחשבותיו ומעשיו בדרך אמת, ואין תקלה יוצא מזה. כי כמו שהוא יודע ערכו שהוא גבוה מערך פלוני שהוא למטה ממנו, ולא יבטל דעתו ורצונו בעבורו, כן יודע שערכו קטן מערך פלוני שהוא נכבד ממנו, ויכנע מפניו. וכל שכן שיהיה נכנע למשפטי התורה ודברי השופטים והחכמים שקבלו באמונה כי הם נכבדים ממנו. וכן בכל דבר אם היה יוכל לשקול כח שכלו ובינתו נגד משקל אלו הכחות הנטועים בשאר הנפשות, והיה רואה שקצתן חלושות מכחותיו, וקצתן עצומות6חזקות מהן, והיה מעמיד דבריו נגד החלושים ממנו, ומבטלם נגד העצומים ממנו. ואין בכל זה תקלה ולא דרך עקשות ורעה, אבל זהו מדת הצדק והאמת הנטוע בנו. אבל לפי שאין לנו פלס ומאזני משפט לשקול עליו משקלי הכחות, ואין משקלם באמת נודע זולתי ליוצר הכל ית', אין טוב לסמוך על אומד הדעת. כי המכשול קרוב, כי האורב יושב בסתר הנפש. והוא כח הגאוה והגובה הנטוע בנו המגביה לב אדם על זולתו בשקר, ומדמה לעיניו שהוא נכבד גם ממי שערכו גדול מאד מערך המתגאה. ובהצטייר ציור כח זה בלב הוא כמו סף רעל לכלות בנין הנפש כולו. כי דרכו להגביה ולהעלות בעליו על כל ענין, והכל בארח שקר. הכח הזה הוא עמוד ה"חכמים בעיניהם והנבונים נגד פניהם". (משלי כח, יא) "חכם בעיניו איש עשיר". (משלי כו, טז) "חכם עצל בעיניו". כולם משרש הגאוה יצמחו כי לולי כח מעשה הגאוה וגבהות הלב לא היה אחד מהן משקר בדעת והאמין בכזב. כי מעשה הכח הרע הזה עד להפליא ונגד שקול דעת האדם, עד שהפתי שאין בו ציור גאוה, גם הוא ילעג על ה"חכם והנבון בעיניו" כשישמע דבריו שקריו ופחזותיו. ועל זה אמרו הנביאים שהגאוה תועבה, וכמו (שדה) [שאר] החטאים והעונות, ואפילו המעט ממנה כמבואר למעלה (חדר ג' חלון ז') מפסוק "כל גבה לב". כי המדה הזאת אוסרת בכל שהוא. מיד שיגביה אדם לבו בגאוה ובשקר הרי הוא מתועב. ולכן ראוי לאדם שיהיה תמיד שפל בעיניו. ואם יראה חברו שאינו עוסק בתורה כמוהו, ושאינו עושה מעשה המצווֹת, יחשוב אולי הוא טוב ממנו בענינים אחרים. וכן לעניין השכל והבינה, אם אינו ברור לו כשמש שהוא מבין ומשכיל יותר מאחר, מִסָפֵק יחשוב זולתו למשכיל ולמבין יותר. והכל כדי שלא יבוא לידי גאוה, שיחשוב לעצמו גדולה בשקר ומגאות הלב. ואם עושה כן הרי הוא נוהג במדת הצדק ובמדת האמת.
אבל לא בעבור כן יתואר "ענו". כי הענוה כח נוספת והפוכה מן הגאוה. כי כמו שהגאוה תעלה מעלת האדם יותר ממה שהיא, ויסתעפו מזה כל החטאים והעבירות כמו שבארנו, כן הענוה תשפיל מעלת האדם בעיניו ממה שהיא באמת. לא בארח שקר חלילה, אבל בדרך דעת ובמדת הטוב. כי בעיני בעל המדה הזאת, כל זולתו בעיניו חשובים ויקרים כמוהו. אע"פי שלבו יודע כי הוא רם ומעולה מהם מאד, יסבול עלבון בלב טוב, ירחם ויחון על האומללים, ישא משאם טרחם וריבם. והמדה הזאת נפלאה מאד, וכשתצטייר במשקל ידוע בנפש, תהיה כמו בית אוצר ומשכן לרוח הקדש ולכל המעלות העליונות שהשיגו שרי קדש ושרי אלהים. וכמו שהיראה אוצר לחכמה, כן הענוה אוצר לרוח אלהים והנבואה. והנה אדוננו משה ע"ה היה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה. ואמר (שמות טז, ז) "ונחנו מה כי תלינו עלינו". ואמר (שמות לב, לב) "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". היעלה על דעתך שהיה אדוננו משה ע"ה מְסַכֵּל לדעת כבוד נפשו ומעלתו? איש אשר נגש אל הערפל אשר שם האלהים. איש אשר עמד בהר מ' יום בלי לחם ומים. איש אשר התיצב לפני מלכים גדולים באותות ובמופתים. איש אשר בקש מאדון העולמים "הודיעני נא את דרכיך", "הראני נא את כבודך". אבל הוא ידע מעלתו. ובכל זאת היה ענו ולפי שלא היה כמוהו בענוה, לא היה כמוהו בנבואה שנאמר (דברים לד, י) "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה". ובעבור כן זכרה התורה המדה הזאת לתפארת אדוננו משה ע"ה להורותנו כי צדיק ה' אשר בחר בו להיות אב לנביאים. הנך רואה שהגדולים האלה כמשה ודוד וחבריהם היו יודעים מעלתם, כי נחה עליהם רוח ה', והיו נגידים על עם ה', חכמים ונבונים וכיוצא בסגולות הנפלאות שהתעצמו בהם יותר מכל בני דורם. ועם כל זה היה לבבם שוה ברום ובהתנשאות, אל לב הקטן שבישראל. בעבור היות בם ציור הענוה הגדולה. ולא יתכן לצות על מדה זו להמון מבני אדם. כי אחד מני אלף ישיג חלק קטן ממנה. כי גלוי ציור ענוה בנפש קרוב לרוח הקדש. וכן אמר שלמה (משלי טו, לג) "ולפני כבוד ענוה". ומלת כבוד על הרוח הקדש, וקודם לה [בא] ציור הענוה. וכן אמרו קדמונינו ז"ל (ע"ז דף כ, ב) "ענוה מביאה לידי רוח הקדש". וכן לא יתכן לצותם באזהרה על הגאוה. כי כל מתגאה מוטעה בלבו, והדמיון הכזב ישפוט משפט מעקל, ושנאתו על הנשא ממנו באמת. ובמה ידע שהוא מתגאה עד שיוכל להזהר מזה? ובלבו איננו מתגאה. כי חושב לו נאה ולו יאה התהלה הזאת. אבל נמסרו המצוה על הענוה והאזהרה על הגאוה במאמר סתום "והלכת בדרכיו". והמבין בדרכי ה', מיד יודע לו שהגאוה תועבה, וההענוה דרך הקודש. כי הוא דרך ה' ביען השם ב"ה נשגב ורם ללא תכלה מכל יצורי מעלה ומטה. "וּכְלָא חשיבין קמיה".7עיין דניאל ד, לב; זהר ח"א יא ע"ב ועם כל זה מנהיגם בחסד וחולק מכבודו ליצוריו העליונים והתחתונים. הוא נקרא מלך, וחולק מלכות לבשר ודם.8כך נוסח הברכה שמברכים על ראיית מלך "ברוך וכו' אשר חלק מכבודו ליראיו" (ברכות נח, ב) הוא נקרא חכם, וחולק חכמה ותבונה לבשר ודם.9כך נוסח הברכה שמברכים על ראיית חכם מופלג "ברוך וכו' אשר חלק מחכמתו ליראיו" (ברכות נח, ב) הוא נקרא גבור ואיש מלחמה, וחולק גבורה ועצה למלחמה לבשר ודם. וכן בכל דבר. וכן סובל עלבון הבריות כביכול, מאריך אפו ומקרבם בתשובה, סולח לעונותיהם, רחום וחנון על האמללים ועל הדכים והעניים. (ישעיה נז, טו) "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח". כל אלה מדרכי הענוה העליונה. וכמו שאמר דוד (תהלים יח, לו) "וענוָתך תרבני". כי לולי שמדת השם ענוה, איך יבקש האדם גדולה ומלכות ורבנות מלפניו? וכמבואר למעלה. ומי שיש בו יראת השם להשפיל גאון נפשו, ויש בו רוח טוב לגלות ציור הענוה הקדושה, ויש בו בינת הלב להבין בסוד דרכי השם, יתחייב ללכת במדת הענוה. שכן כתוב "והלכת בדרכיו". ומי שחסר אחת מאלו לא יוכל. וכבר ידעת כמה יקר למצוא אדם כולל מעלת יראת השם כפי שציירנוה למעלה, ומעלת הרוח הטובה כמו שדברנו עליה למעלה, וכן מעלת בינת הלב בענינים העמוקים האלו. ולכן ענין המצוה והאזהרה בכמו אלו נכתבו בלשון סתום "והלכת בדרכיו". והמבין יבין הדרכים כדרכו. ומי שאינו מבין לא יוכל ללכת בהן: