ושמע ודע כי אע"פי שהיוצר ב"ה מסר הכח לאדם להוציא הציורים הפנימיים אל הפועל, באמצעות הרוח השוכן בו, לא תשלם המעשה ביד האדם. כי קשה דבר זה מאד, ואין בידו רק להתחיל המלאכה, ולעשות מה שבכחו לעשות. והשלמת המלאכה היא בעזר האלהי, המלוה את האדם להביא אל הפועל הגמור מה שהיה נעלם בתחלה. ולולי העזר האלהי, לא היה רוח האדם חזק כ"כ לגלות המצפונים שבנפש, ולהרחיבם מרחב רב, וליסדם יסוד חזק בנפש, עד שימשלו על הציורים ההפוכים להם שהיו מושלים עד הנה. כי תמיד היצר, והתאוה, והסכלות, והדמיונות, והטבעים, והמנהגים, נלחמים עם הרוח הפועל, ופתאום מעלים רוח אחר מלובש באחד הכחות הרעות, ומחליש פעולת הרוח הטובה. וכן בינת האדם ושכלו, שהרוח הטוב מתלבש בהן לעדור ולחפור בעמקי הנפש, לגדל להרכיב ולהצמיח הכח הנעלם, הם קצרי יד וחסרי ההקדמות וההצעות, שיוכל הרוח להעזר בהן נגד הדמיונות והתעתועים שמעלה הסכלות נגדו, והיא המלחמה הגדולה שהיא בקרב האדם. ואשרי המנצח! שהוא הגבור באמת. כמו ששנו חכמים (אבות פרק ד, א) "איזהו גבור? הכובש את יצרו". כי כחות רבים מתנשאים בנפש ונושבים על כמה דרכים, האחד דוחה את האחר. ואין תקנה ומעמד רק אחר היות הציור הטוב מושל בנפש. וזהו המעשה הטוב, כי הנפש צריכה להיות עשויה ומתוקנת. וכמו ששנינו (אבות פרק ג) "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו". ומה נכבד המשל הזה למבין בו! שהוא על רוח המנגד לדרך החכמה. ואמר עוד, "וכל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה? לאילן ששרשיו מרובין וענפיו מועטין. שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו". וכן אמת שאם הנפש עשויה כהוגן, ודרכי החכמה שליטים, לא תֵהָפֵךְ מכל הרוחות העולות מן רוח התאוה, הסכלות, הדמיון וכיוצא.
ואני אמשיל לך משל בענין זה. הַדְמֵה לאדמה טובה יש על פניה צמחים רבים קטנים ודקים. ועל פני הצמחים עפר רב המכסה אותה מן הראות. וכשבא רוח ונושב ממנה העפר המכסה, יגלו הצמחים. ובהיות הרוח הנושב חלש, יקח רק מקצת מן העפר וישאר הרב. ויראה רק חלק קטן מן הצמחים, והחלק הרב יסתר מן העין. וכבוא רוח אחרת מצד אחר אפילו חלש, ישיב העפר המעט שזרה הרוח הראשון אל מקומו. אבל בהיות הרוח הנושב חזק מאד שלא נראה ולא נשמע כמוהו עוד, הנה יזרה כל העפר מן האדמה ותראינה כל הצמחים הרבים פתאום. כי לחוזק הרוח הֵרִים העפר כרגע מכל השדה. וכן הזרייה היא למרחוק, בעבור כח רוח הזורה. ולפי שאין רוח אחר חזק כמוהו, אין לדאוג פן ישוב רוח מצד אחר וישיב העפר הפזורה על פני הצמחים, כי אין עוד רוח כמוה חזק לפזר העפר הרחוק הזה. ובטוח הדבר שישארו מעתה הצמחים מגולים. וכן הנמשל בנפש האדם. הצמחים הם הציורים הדקים הנטועים בה. העפר היא הציורים הרעים, התאוה, והסכלות, המכסים עליהם. ואין הצמחים נראים לעיני הלב. הרוח היא רוח האדם הפועל בנפש, ומסער לפזר שלטון הציורים הרעים. ואם הרוח חלש יפזר רק מעט. וכעלות רוח אחר מלובש בסכלות ישיב הרעה הפזורה אל מקומה. אבל אם הרוח המעביר חזק מאד, ומפזר המכסה מרחק רב מאד, ואין בנפש רוח כמוה חזק להשיב עליה המכסה הפזורה. אז יבטח האדם שיגלו ציוריו הגלות גמורה, ותצאנה אל הפועל ממש. אבל אין ברוח האדם הטובה חוזק ואומץ גדול כזה, לולי שיעזרהו השם ב"ה מקודש. כי הוא ב"ה בוחן בלב וחוקר כליות, ומבין מתי עשה האדם את שלו, ומה בכחו לעשות. וכשרואה שכל אשר היה לאל ידו לעשות עשה, ואין בכחו לעשות יותר, וכל חשקו אל הדרך הטוב, ילוה אליו העזר האלהי ממרומים, ויגמור בעדו וישלים מה שחסר בו. וכן אמרו רבותינו ז"ל (יומא לח, ב) "בא לטהר מסייעין אותו". ודבריהם דברי אלהים חיים. וכן בכל מקום שאמרו "סייעתא דשמיא", כיונו אל העזר האלהי הנלוה לאדם הטוב. וכן דרשו בפסוק (תהלים לז, לב-לג) "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. יי' לא יעזבנו בידו". (קידושין ל, ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". וכן כדומה להם מן המאמרים המופלאים הנמצאים בדבריהם ז"ל כולם על היסוד הנכבד הזה יסמוכו. ולקצר באתי ולא להאריך: