על זה אמרו רבותינו ז"ל בתלמוד (שבת עה, א) "מנין שמצוה לחשוב בתקופות ומזלות? שנאמר (דברים ד, ו) 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים'. איזוהי חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר לְחַשֵׁב תקופות ומזלות". ודבריהם חן ושכל טוב, שדקדקו דברי הכתוב האומר שתורת ה' הן חכמה ובינה לעיני העמים. ותפול השאלה ששאלנו כי אין על חקי התורה מופתי השכל. ומה יניע לב העמים להודות שהן חכמה ובינה? ואע"פ שהערכנו התשובה מן הפסוק הסמוך לו שאמר (דברים ד, ז) "כי מי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו". כל זה טוב לפרש למה יגדלונו וישבחונו העמים בעבור תורתינו. אבל לשון הכתוב שהחקים שיעשו ישראל, מעשייתן יראו בעיניהם שהן חכמה ובינה, יפה שאלו. איזה מצוה מכל המצווֹת המעידה על עצמה לעיני כל רואיה שהיא חכמה ובינה עד שיודו עליה העמים בעבור עצמותה? וכמו שאמרנו (חדר ששי חלון ב') שכל חקי התורה ומשפטיה יתוכח שכל האנושי כנגדן. והשיבו זהו לחשב תקופות ומזלות שהן חכמה ובינה. "בינה" להבין סוד העבור, מדת השנים והחדשים והמחזורים. ו"חכמה" לעניין ההנהגה, כי בהן תלויין מועדי ה' ימים האסורים במלאכה וימים המותרין, יום עונג ויום צום וכיוצא בדברים אלו. המנהגים שיש בכל ענין דבר והפוך-הדבר. וכן מנהג המנין. אם למנות לחמה לבדה כדרך אומות העולם. מה יועיל מדת החודשים? ואם המנין ללבנה, מה יועיל מדת שנות החמה? כמו שעושין הישמעאלים. ואם למנות לשתיהן? יתבלבל העם בעיניהן. וצותה תורת השם למנות לשתיהן. והודיע דרך בינה, להשוות ביניהן בחשבון מצומצם, כל שומעיו יתפלאו ויודו על אמתו. ולכן מצוה לחשב תקופות ומזלות לְפַאֵר כבוד התורה בעיני כל העמים ולנצח דעותיהם שיודו כי התורה מן השמים וכל דבריה חכמה ובינה. וישובו ליראה את ה':