ואלו הן המצווֹת הנוהגות בזמן הזה בכל מקום. אבל אינן מחויבות. כי אפשר שיעמוד אדם כל ימיו, ולא תקראנה לו ענינים לקיים אחת מהן. וענין המצוה שאם יקרה לאדם כך וכך, יעשה כך וכך. וכולם מצות שהדעת נוטה אליהן, ואין בהם צער ומעמס, ולא חסרון הרבה שתוכל מידת הכילות להתגבר על הנפש בעבור קיומם. ואלו הן. כל מי שיצטרך לקיים דבר באמת בבית דין או כיוצא בזה, צונו (דברים י, כא) *"ובשמו תשבע". והיא מצוה מדעית. כי המקיים בכל דבר זולתו, מיחס לאותו הדבר הקיום האמתי, וזה כפירה גדולה, כי אין עוד מלבדו. אם קבלנו על נפשנו נדר או שבועה וכיוצא, צונו (דברים כג, כד) *"מוצא שפתיך תשמור". *אם אסרנו על נפשנו דבר בנדר או בשבועה, ואנו חפצים בבטולו, צונו משפטי הפרת נדרים כדת וכהלכה. *אם אנו יודעין עדות לזולתנו לְאַמֵת ענינו נגד בעל ריבו, צונו להעיד בבית דין. *אם גזלנו ועשקנו וגנבנו וכיוצא, כשנעשה תשובה לפני ה', צונו להשיב את הגזלה או את העשק, כשיהיה בביתנו וכיוצא. פועל יום, צונו (דברים כד, טו) *"ביומו תתן שכרו". ואמר הטעם "כי וגו' ואליו הוא נושא את נפשו". *כשיהיו לנו קרקעות ויעבדו השכירים בהן, צונו שנעזוב אותם לאכול כדי שבעם מן הקמה ומן הפירות. וזה דבר מועט. *כשנראה בהמת חברנו יְגֵעָה במשאה, צונו לעזור אותה לפרוק מעליה המשא. *וכן כשנראה חברנו יגע להקים המשא על בהמתו, צונו לעזרו ולהקם עמו. *כשנמצא אבדת אחינו, צונו להשיבה אל בעלה. *כשיקרה לפנינו קן צפור בדרך, צונו לשלח את האם כשלקחנו את הבנים. *כשיקרה שימות האח וזרע אין לו, צונו ליבם אשתו. והמצוה הזאת לפעמים תכבד על נפש מן הנפשות, והיא נפש בעלת השנאה הגדולה, ויקרה שאשת המת שנואה אליו במאוד. או מטעמים אחרים שאינו חפץ לקחתה. ולכן צונו מצות החליצה ומשפטיה. *וכן כשיקרה לאחד ממנו שישנא את אשתו, ואינו חפץ שתשב עוד בביתו, צונו מצות הגרושין ומשפטיה. *כשתוליד אשה מנשותינו בן בכור, צונו לפדותו בחמשת שקלים ולתתם לכהן, מטעם המבואר בתורה. והוא דבר מועט. ואם הפודה עני ביותר, יוכל הכהן להחזירם לו במתנה. ועוד כי העני יקבל הצדקה, וממנה יתן כמבואר למעלה. *מצות "את הנכרי תגוש", *מצות "לנכרי תשיך", *כשילוה לאביון על המשכון והוא כלי מן הכלים שהוא צריך לו, כגון כלי מלאכתו ומעשהו, צונו להשיב העבוט ביום ולמשכנו בלילה. ואם הוא מן הכלים הצריכים ללילה, כמו הכסת והמכסה, שישיבהו בלילה וימשכנו ביום, והוא מדרכי החנינה הנטועה בנפש, שכמעט היא קרובה לשקול הדעת. כמו שאמר (שמות כב, כו) "היא שמלתו לעורו, במה ישכב?". ולפי שהוא דבר מועט, והמונע מעשותו דומה לעושה נגד השקול המדעי, נצטוו עליו הכלל כולו. ואמר שהאיש אשר לא יעשה כן יענש. שכן נאמר (שם) "ושמעתי כי חנון אני". הזכיר תאר חנון, בעבור שהמצוה הזאת פרט מדרכי החנינה. *ואם יקרה שאנס איש בתולה לא אורשה, צונו שתהיה לו לאשה כל ימיו. *וכשיקרה איש מוציא שם רע בשקר על אשתו, צונו שילקה ותהיה לו לאשה. *וכשיקרה שיפתה איש בתולה לא אורשה, צונו שישלם חמשים כסף לאביה. *וכשנראה איש רודף אחר חברו, צונו להציל הנרדף מידו של רודף. ויש בזה פרטים רבים, ועוד נדבר עליו:
וצונו *שאם יולד לנו בן זכר, למול בשר ערלתו לשמונת ימים. ואין במעשה זה סכנה ולא חסרון אבר. כי הערלה מאוסה וחרפה היא לאדם, כמו שמבואר בתורה ובנביאים ובדברי קדמונינו ז"ל. גם הרופאים העידו על זה. ואין בה חסרון כיס. ואם תאמר שהיא מנגדת לטבע הנפש בעלת כח הרחמים, שירחם על יוצאי חלציו לעשות חבורה בבשרם. הנה המצוה בהיות הילד בן שמונת ימים, ולא יצא מתורת נפל, ועדיין אין רחמי האב עליו בטבע. ולפי שיודע שאין סכנת נפש במעשה זה, לא יחוש עליו. ואין לך עדות ברורה מן החוש, תראה שדורי דורות ישראל עושין מצוה זו בשמחה, ואין אחד מהם מונע בעבור התגברות הרחמים. ויוצר הנפשות ב"ה ידע כל זה מאז. וכלל המצווֹת שמנינו בחלון זה, הם כ"ג. ומדברינו התבאר שהן כולם קרובים לדעת האדם. ואין בהם אבדת הבריאות או הממון. או עמל וצער יותר מדאי: