הכלל הט', אין בכח שום אדם לחוקק חֻקֵי חכמה מדעתו משכלו ובינתו, בהיות שאמרנו בכלל א', שאין לשון "חכמה" נופל אלא על ענינים שיש בהן שתי דרכים הפוכים זו מזו, ואי אפשר לשום נברא לברר במופת איזו דרך משתי הדרכים חכמה, ואיזו סּכלות, וכמו שהוכחנו דבר זה (חדר ז' חלון ב'):
הכלל הי', אין דרכי החכמה נודעים באמת ובברור נשגב מדרך המופת,1הוכחה הגיונית זולתי להשם ב"ה שאין חקר לתבונתו, ואין ערך לגדולתו, הוא אלהי עולם ה' שמו, הוא אדון החכמה ומאצילה, הוא מבין דרכה והוא ידע את מקומה, וכענין שכתוב (איוב כח, יב) "והחכמה מאין תמצא", והיה המענה (כח, כג) "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה". ולכן הוא לבדו מחוקק חֻקֵי חכמה, ומודיעה לבני אדם. ותשכיל מזה שכל ענין המכונה "חכמה" בכתבי הקדש הוא ענין אלוהי, ר"ל דרך ומנהג שחקק ויסד אדון הכל ית', וצוהו לבני אדם שינהגו בדרך זה. ושנשתמר מדרך ההפוך ממנו, לפי שהוא דרך של סּכלות וכמו שבארנו שם (חדר ב' חלון א', וחדר ו' חלון א' וחלון ה').
הכלל הי"א: והוא נמשך מדברי הכלל היו"ד, והוא שבהיות השם ב"ה לבדו מחוקק חֻקֵי חכמה, אי אפשר שֶׁיִוָדְעוּ לאדם דרכי החכמה זולתי בנבואה, וקצתם יִוָדְעוּ להם בראית עין והבנת הלב. והנודע להם בנבואה הן דברי שתי התורות, התורה שבכתב, והתורה המקובלת פה אל פה למשה בסיני. ומשה רבינו לבדו היה נביא תורה, שקבל דרכי החכמה בנבואה, ולא קם ולא יקום עוד כמוהו איש, יקבל חֻקֵי החכמה והתורה בנבואה. ועל זה נאמר (דברים לד, י) "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו יי' פנים אל פנים". וסוד פנים אל פנים, על קבלתו החכמה מפי השם ב"ה בנבואה, ונבדל בזה מכל הנביאים זולתו. ולכן הודעת "ולא קם נביא עוד כמשה" הוא עיקר מעיקרי התורה, כי אם לא יהיה הדבר כן, מחר יעמוד נביא אחר ויאמר שקבל בנבואה חקים ומשפטים מן השם ב"ה הסותרים לדברי משה, או נוספים על דבריו, ולמי מהם נאמין? אבל השם ב"ה גלה לנו בתורתו, כי רק במשה דבר ה' חקים ותורות בנבואה, ולא בנביאים אחרים. ועל זה שנוי במסכת אבות (פרק א): "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים". לא לחנם הזכיר הזקנים, אע"פ שמימות משה ואילך עד יום גלות הארץ היו נביאים בישראל, והיה לו לומר ויהושע לנביאים. אבל הזכיר זקנים ללמדנו שהחכמה נקנית בקבלה חכם מפי חכם, ולא בנבואה. ולכן הוצרכו הנביאים לקבל מפי זקנים. וכבר בארנו זה בבית הראשון (חדר ה' חלון ה'). והנה דברי שתי התורות הן הן החכמה הגמורה, כי חֻקוֹתיהן משפטיהן ומצותיהן מתפשטים על כלל הדרכים והמנהגים,2כל מקום בספרי רבינו מלת "מנהגים" הם "אופני התנהגות", כולל מה שנקבע ע"י חז"ל הן בפעולות הגויה, כמו המאכלים והמשקים והבעילות והנגיעות והדבורים, בתים שדות וכרמים ויתר הקנינים; הן במדות הנפש כמו הרחמים והחנינה והנדיבות והאהבה והשנאה והענוה וכיוצא; הן בדעות, וכמו שבארנו ברחבה (חדר ו' חלון א'). ויש בכל אחד דבר והפך-הדבר, והנה אין קץ לתורה ולחכמה, כי פרטיהן ופרטי פרטיהן לא יכילום ספרים ומגלות, כי היא כוללת כל מה שהפה יכול לדבר והלב לחשוב, והחלק הגדול מדרכי החכמה שלא באו מפורשים בתורה, נכללים במאמר סתום "והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט) וכמו שהארכנו בזה (חדר יו"ד חלונות ו-י). וכן כוללת כל משפטי המלכים והשרים והנגידים, ומשפטי המלחמות, ושאר הדרכים המופלאים, הנשגבים משאר דרכי התורה המפורשים שנצטוו עליהן הקהל כולו, וכמו שבארנו ג"כ (חדר ח' חלון ו'). ובעבור שאין דרכי החכמה יכולין לְהִוָדַע לאדם מדעתו משכלו ומבינתו, גם לא יִוָדְעוּ לו בנבואה. לכן אי אפשר שיחכם האדם, זולתי אם יראה מנהגי החכמים שקבלו חֻקֵי החכמה, או ישמע מפיהם חֻקֵי חכמה, או ילמד חֻקֵי החכמה מספר תורת ה', ומה שרואה שומע או לומד יצייר בנפשו פנימה, וינהג כן בדרכיו, וכדרך שבארנו בכלל הששי. ומה שאמרנו שקצתם יִוָדְעוּ לבני אדם בראיית עין ובהבנת הלב, הכונה על קצת הדרכים, שבעל הנפש היקרה המתבוננת בדרכי ההנהגה העליונה שבה מנהיג השם ב"ה את עולמו, יוכל להכיר ולהבין במקצת הענינים מה הן דרכי החכמה. על דרך משל נטוע בנפש כח הרחמים וכח החנינה, ולעומת זה נטוע כח האכזריות וכח הגאוה. ואם יאמר הכסיל והרשע כי דרך האכזריות ודרך הגאוה "חכמה", יבין המבין כי תהפוכות בפיו, בעבור שעיניו רואות את מעשה השם ב"ה בעולמו, כולם מלאים חסד ורחמים, משביע לכל חי רצון, מוריד גשמים וטללים בעתם, ומצמיח הצמחים להחיות בהם נפש כל חי, ובענותו הגדולה משגיח ממכון שבתו על כל יושבי הארץ. וכיוצא בענינים אלו אלפים ורבבות דברי תבונות, שמהן יבין המסתכל בעין הלב מה הן דרכי החכמה, ומה הן דרכי סּכלות ורֶשע. וגם אם לא נתנה תורה לבני אדם, היו רבים מדרכי החכמה נודעים ליחידי סגולה מבני אדם, המטהרים והמקדשים נפשותיהם להשכיל ולהבין בדרכי ה'. וממין זה היו חכמי הגוים הצדיקים, כמו איוב ורֵעָיו, שהיו חכמים מקיימי שבע מצות בני נח, ונוהגים בדרכי החכמה שנודעו להם בבינתם ובחקירותיהם ובנסיונותיהם. אבל רוב דרכי החכמה ותורת האיש שישראלי כלליהן ופרטיהן, לא היה אפשר לבינת הנבון לעמוד עליהן ולדעתם בשום פנים, והיו צריכים להודע ולהתפרסם מאדון החכמה כלה ית' שמו לעד, ונתפרסמו על ידי אדון הנביאים משה רבינו ע"ה, ונשתלשה התורה שבכתב ושבע"פ מדור לדור באמונה, ולא תשכח מזרעֵנו לעד, וכמו שבארנו (חדר ז' חלון י').
הכלל הי"ב: נמשך מן הכללים הקודמים, והוא שבהיות כל חכמה ענין אלהי, והן חֻקֵי התורה ומשפטיה, כל מקום שתמצא לשון "חכמה" בכתבי הקודש סמוך אצל אדם, הכונה על חֻקֵי חכמת השם ב"ה הכתובים בתורה והמקובלים באמונה פנים אל פנים. וכל מקום שתמצא תאר "חכם" סתם אצל האדם, הכונה תמיד שאסף החקים האלה בכח חכמתו והביאם אל נפשו, והרגיל עצמו להתנהג באלו החקים. ומי שנוהג במנהגיו ע"פ החקים הללו מתואר "חכם", אין מקרא יוצא מכלל זה, וכמו שבארנו שם (חדר ב' חלון י"ב וט"ו).