(משלי ג, לא) "אל תקנא באיש חמס, ואל תבחר בכל דרכיו". פירוש חמס, על החומס נפשו בזדון. והוא כובש ציורי הדעת הטבעיים בחזקה, לצייר ציורי תהפוכות המנגדים לשקול דעתו ולטבע כחותיו. ומַשְׁלִים וגומר הפעולות המתועבות המסתעפות מציורי תהפוכות, הן בציורי הדעות, הן בציורי המדות, הן בציורי פעולות הגְוִיָה. ואין צריך לומר שהוא "חכם בעיניו" ונשען על בינתו, ומתעתע בחכמים ובנבונים בהיות ציוריו הפוכים בטבע מציוריהם; אבל גם בציורים טבעיים שהוא שוה בהם עם כל אדם, הוא חומס אותם בזדון וכובשם בחזקה, לצייר ולעשות ההפוך מטבעו. והוא הרשע הגדול שאין כמוהו. וגם ה"חכם בעיניו והנבון נגד פניו" ימאסוהו. על דרך משל כשהם בעלי העושר והנכסים בהפלגה גדולה, ורֵעֵיהֶם עני גדול אין לו מכסה בקָרָה ולא לחם לאכול ולא מצע לשכב עליו ומטופל באשה ובבנים רבים, לא נשאר לו רק מזון סעודה אחת. הנה מטבע כח הרחמים הנטוע באדם, לתת לו מתנה מעוטה. גם אם יהיה ה"חכם בעיניו" העשיר בעל כילי1קמצן בהדרגה גדולה, לכל הפחות לא יעלה על דעתו לעשות תחבולה או להתגבר על העני הזה לקחת מידו בחָזְקָה מזון סעודה האחת הנשארת לו. כי הציור הרע הזה אינו בטבע שום נפש. וכבר בארנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ט') פירוש (משלי כו, יב) "ראית איש חכם בעיניו" ומשם תבין הכונה. וכן "הנבון נגד פניו". ואין כן ענין "איש חמס" כי הוא חומס הטבע ומצייר גם הדבר הרע הזה בזדון וגוזל סעודתו הנשארת. כמו שאמר על איש החומס (משלי טז, ל) "עוצה עיניו לחשוב תהפוכות". כלומר עוצם עיני לבו בחזקה, למען צייר ולחשוב תהפוכות. ויתבאר בבית השלישי בע"ה. וכדרך (שמות כג, א) "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס". פירוש, יודע אתה בנפשך שאינך עד ושאין ראוי לעשות כן, אבל תחמוס עיני לבבך להעיד שוא. וכן (דברים יט, טו) "כי יקום עד חמס באיש". וכן (בראשית ו, יג) "כי מלאה הארץ חמס מפניהם". והנה גם הכסיל והחוטא והלץ וכל שאר הכתות ההולכים אחרי רוחם ואחר לבם הזונה, ומקנאים בכל דבר, ולא לבד בדברים המותרים כמו בעושר וכבוד אשר לרֵעֵיהֶם, אבל גם במכשפים ובמנאפים וכיוצא בדברים שטבע היצר להתאות לו. מכל מקום לא יקנאו באיש החמס, ולא יבחרו בדרך מדרכיו. כי כל דרכיו הם מנגדים גם לטבע יצר הלב הרע. ולכן העריך פסוק זה למשל להיות לתוכחה גדולה. כלומר כמו שהוא מושכל ראשון, שלא יקנא לב אדם באיש חמס, כי כולם יתעבו ענינו ולא יבחרו בדרך מדרכיו. כמו כן כל הנלוזים מדרך ה' ומיראתו לא יוכלו עשוהו זולתי בעשותם חמס לנפשם, לכבוש בחָזְקָה ציורי הדעת והבינה הטבעיים ולצייר בזדון ההפוך. כי יראת ה' וההאמנה בו ובדבריו נטועים בשקול דעת כל אדם. וזה נשען על הכלל שבארנו בארוכה בבית הראשון (חדר ו' חלון ז') שסעיף אחד מן היראה נטוע בשקול הדעת. והירא בהכרח יודה שדבר ה' ומצותיו הן החכמה והדרך הישר שיבור לו האדם. ואם כן כשתהיה אויל או עצל או כסיל או "חכם בעיניך" נשען על בינתך, תמיד כָּבַשְׁתָּ ציורי הדעת בחָזְקָה וחמסת נפשך בזדון. ולמה תעשה כן? בהיותך מודה שדרכי האיש החמס מתועבים ולא יתקנאו בו שאר הנלוזים. ואעפ"י שיצר הלב משיאך לחמוס ציורי דעתך, מכל מקום אתה חומס נפשך, ואין עָוֶל גדול מזה? והמעיד על יושר הדברים הללו היא העדות שהעידה החכמה על עצמה באמרה (משלי ח, לו) "וחוטאי חומס נפשו". כלומר כל הנמנע מהלוך בִּדְרָכַי, בין בפתיות בין בכסילות בין בהֶשְׁחֵת הדעת הוא חומס נפשו כי הוא כובש ציורי דעתו בחָזְקָה, ובוחר לו ללכת בציורי לבו הרע. וכן אמר בראש הספר (שם א, כט) "תחת כי שנאו דעת ויראת יי' לא בחרו". ויתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. הא למדת שהחמשה פסוקים שכתב בסוף הפרשה, הם כולם תוכחות נמרצות נגד כתות הפושעים הנלוזים מן החכמה, ואינן מצות פרטיות, אלא דעות קרובות לשקול הדעת שיודה בהן כל אדם שאינו חומס נפשו בזדון. ואלו האזהרות אם היו כפי דרכי התורה והחכמה היו יותר חמורות. וכמו שאמרנו שכפי דרך החכמה לא טובה המריבה גם עם מי שגמל רעה. ולא טובה הקנאה גם בצדיקים ובחכמים. אבל לא היתה כונת שלמה להזכיר עתה מצות תוריות, רק דבר נגד שקול הדעת הנטוע בכל נפש. שכמו שהן מודים בהצעות האלו, יודו בנמשל בהם שהיא אהבת החכמה וללכת בדרכיה. כי המצווֹת התוריות לא יקבלו האנשים הפושעים, והבן:
(משלי ג, לב) "כי תועבת יי' נלוז, ואת ישרים סודו". פירוש, לפי שכל החוטא בחכמה חומס נפשו, והרי הוא תועבת ה'. ומלת "נלוז" כמו (ג, כא) "אל ילוזו מעיניך", והוא ההסרה במחשבה. וכן כל הסָר במחשבתו מן החכמה מתואר "נלוז". והטעם נשען על המבואר למעלה, שכל המנהגים מתוארים דרכים, ודרך האמת חכמה; ודרך השקר סּכלות ורשעה. והסָר מן החכמה נלוז מדרך האמת והולך בדרך שקר. וכן דרכי הבינה ומדע הם דרכים ישרים, והנלוז הוא הולך שוא ואיננו על "דרך" כלל, וכמבואר בכלל השני. ובעבור כן הוא מתועב כי בהיותו נלוז מכל וכל, הוא מִכַּת החומסים. ומלת "ישר" תואר נכבד והנחתו על יושר הלב בבינה ובשכל, וכמבואר בבית הראשון (חדר ב' חלון ה') והוא מַתַּת אלהים. ועל זה אמר (משלי ב, ט) "אז תבין צדק ומשפט ומישרים". כדרך (תהלים צז, יא) "ולישרי לב שמחה". ומלת "סודו" כמו (כה, יא) "סוד יי' ליראיו". (עמוס ג, ז) "כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים". כי השם ב"ה מגלה תעלומות חכמה וסודות עליונים לישרי לב. והזכיר זה בדרך משל. כמו מי שיש לו אוהב נאמן מגלה לו סודו, ולא יעשה כן לשאר בני אדם. כן הישרים הם אוהבי ה' ואנשי סודו. והמשל מן הקצה אל הקצה; הנלוז מן החכמה איננו בגדר בן אדם. כי הוא תועבת ה' כביכול כמו שונא לו. והישרים הם אוהביו הנאמנים שיגלה להן סודו. וכן זה שאמר דוד ע"ה "סוד יי' ליראיו" הם ישרי לב, אותן שנאמר עליהן (משלי ב, ח) "אז תבין יראת יי'", והם אנשי סודו. והנה בפסוק זה נזכרים שתי הקצווֹת בדעות. הנלוז הולך אחר דעתו המשובשת, והישר הוא הנבון היודע גם בסוד ה'. והנלוז הוא תועבת ה', רחוק מאור פניו ית', וצלמו נבזה. והישר קרוב אל ה' ומאנשי סודו. כביכול כמו מלך בשר ודם ששריו ואוהביו עומדים לפניו, והמלך מגיד להם סודותיו וחפצו: