(משלי ג, לג) "מְאֵרַת יי' בבית רשע, ונוה צדיקים יברך". אחר שהזכיר שתי הקצווֹת בתארים כוללים, כי תאר "נלוז" כולל הרשעים והלצים והכסילים, שכולם נלוזים מדרך החכמה. וכן תאר "ישר" כולל הצדק והחכמה הקודמים לה; בא אתה להזכירם בדרך פרט. והחל מן ה"רָשע" שהוא תאר רע מאד ומורה על מי שהתגברה בו תכונת הרשעה. ובכלל זה איש החמס שבארנו למעלה (חלון י"ז) וכדרך (משלי י, ו) "ופי רשעים יכסה חמס". והוא עושה פעולות רֶשע וההשחתות הגדולות. וכן אמר המשורר (תהלים לו, ב) "נאם פשע לרשע, בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו". ואמר (שם, ד) "חדל להשכיל להיטיב" כי כל תחבולותיו להרשיע. והודיע פה כי (קהלת ח, יג) "טוב לא יהיה לרשע". ואם [אמנם] תראה שמגיע לו כמעשה הצדיקים דע כי "מארת יי' בבית רשע". וכמו שאמר (תהלים לז, לה-לו) "ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן, ויעבור והנה איננו ואבקשהו ולא נמצא". ו"מארה" הוא החסרון והמגרעת. ותאר "צדיק" על מי שהתגברה בו תכונת הצדק. והוא עושה כל עניניו בצדק, וכמבואר למעלה (חדר ה' חלון ב') וה' יברך נוהו. והברכה היא התוספות בטוב. וזה מפורש בתורה ובספרי הנביאים. ועוד יש בו משל. כי (ישעיה נז, כ) "הרשעים כים נגרש". והם תמיד במהומה פנימית ובחסרון הדעת והמנוחה. וגם על זה נופל מלת "מארה". כמו (דברים כח, כ) "ישלח יי' בך את המארה ואת המהומה ואת המגערת". והנה הרשע תמיד במהומה פנימית ובמגערת, וכדרך (משלי יג, כה) "ובטן רשעים תחסר". והצדיק ירגיש הברכה בנוהו, שמחה ועוז; ובמעט אשר ישיג מקניני העולם ישמח הרבה. וכדרך (תהלים לז, טז) "טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים". ומלת "בית" כפשוטו, גם נופל על הנפש. כמו (משלי יד, א) "חכמת נשים בנתה ביתה, ואולת בידיה תהרסנו". (שם כד, ג) "בחכמה יבנה בית" ובארנוהו למעלה במקומו (חדר ט'). ומלת "נוה", נופל גם על נשמת הצדיק כמו (משלי כא, כ) "אוצר נחמד ושמן בנוה חכם". (איוב ח, ו) "וְשִׁלַּם נְוַת צדקך", וגם זה מבואר למעלה (חדר ג' חלון י'). ומלת "יברך" נופל גם על הברכה בנשמה, תוספות אורה ושמחה ומנוחה. וכדרך (משלי ג, כב) "ויהיו חיים לנפשך". והענין מבואר מעצמו:
(משלי ג, לד) "אם ללצים הוא יליץ, ולענוים יתן חן". פירוש, עתה יבאר ענין ה"לץ" שהוא תואר למתלוצץ בגאותו על החכמה והחכמים, וממשל משלי חרפה על האנשים הטובים. כמו שאמר (משלי כא, כד) "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון". שמענו כי הוא מתלוצץ בחוטר גאוה (ע"פ משלי יד, ג). והענוה הפוכה מן הגאוה ובארנו זה על נכון בבית הראשון (חדר י' חלון ו'). ומלת "יליץ" כמו (תהלים קיט, נא) "זדים הליצוני עד מאד". כלומר יסבב השם ב"ה שיהיו הלצים למשל ולשנינה בפי כל, ויליץ בני אדם שידברו עליהם לצון וחרפה. ונגד זה העַנָוִים הסובלים עלבון בלב טוב, ואינן מגדילים בלבם אפילו כפי ערכם, יתן השם ב"ה רוח חן עליהם כדרך (משלי ג, כב) "וחן לגרגרותיך". שכל רואיהם ושומעיהם ישמחו בהם וימצאו חן בעיני אלהים ואדם. וכבר בארנו ענין מציאת החן למעלה (חלון ג'). והנה גם זה טוב ורע בנפש עצמה:
(משלי ג, לה) "כבוד חכמים ינחלו, וכסילים מרים קלון". פירוש עתה יבאר ענין ה"כסיל", והוא תואר ההולך בשרירות לבו ובוטח בעשרו ומתענג תענוגות בני אדם. וענינו לאסוף ולכנוס ולהתעשר ולהתכבד בדברים שתחת השמש, ונוטה מן החכמה וכמבואר בכלל הכ"ו. ותואר "חכם" בארנוהו שהוא על הנוהג בחֻקֵי החכמה וטורח בתושיה ובמזמה, וכדברי הכלל הי"ב. והוא מואס בדברים שתחת השמש, ואינו רודף אחר הכבוד המדומה. ואמר שהחכמים הבורחים מן העושר והכבוד ודבקים בחכמה ינחלו כבוד. ומלת "כבוד" כשהוא על דרך אמת, נופל על הרוח הקדש וכמו שבארנו בפסוק זה למעלה (חדר ד' חלון ט'). כי יש תקוה ואחרית לחכמים שימצאו רוח החכמה; והכסילים הנלוזים מן החכמה ובוחרים בגלוליהם משתקעים יום יום בחטאים ובדמיונות. ובאחריתם יתגלו בנפשם ציורי תועבות גדולות, שהן קלון גדול. כדרך (משלי ו, לג) "נגע וקלון ימצא" וכבר בארנו פסוק זה למעלה (חדר ד' חלון ט'). ודע שנטועים בכל הנפשות הכחות בכללם, שמהן תסתעפנה המעשים כולם, טובים ורעים. וכדברי הכלל הה'. ואולם אעפ"י שיצר הלב רע ומצייר הכחות הנפשיות לתשמיש מגונה כמו הזוללות והסביאה והזנות וקבוץ ההון, שנאה וקנאה וכיוצא, הנה מעשה הקלונות לא יצטיירו בלב מיד זולתי ע"י הרגל מעט מעט. ואתן לך משל, מי שהיה עובד השם כל ימיו ומתחיל עתה לנטות מדרך הטוב, לא יסיתהו יצרו בהתחלת ההטיה שילך ויעבוד ע"ז, או שיחלל שבת בפרהסיא, או שישכב עם אשת רעהו, או שיבא במחתרת [לגנוב ממון], או שישכב עם זכר ועם בהמה. כי ציורי הקלונות הנזכרות מכוסות בעומק הנפש ובאחורניתה, וכדרך שפרשנו למעלה (חדר ד' חלון ח') בפסוק (משלי ט, יא) "כל רוחו יוציא כסיל וחכם באחור ישבחנה", ולא תצאנה כי אם ע"י הֶרְגֵל מעט מעט. כי המתחיל להרשיע והולך יום יום בדרכי הרעה, מעט מעט ירום הציור הנסתר מעומק הנפש ויתגלה בלב, ובאחריתו יצטיירו גם ציורי הקלונות בלבו ויעבור גם עליהן. והסוד הזה הזכירו קדמונינו ז"ל (שבת קה, ב) באמרם "כך הוא דרכו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך, עד שיאמר לו לֵךְ עבוד עבודת אלילים". כלומר מעט מעט יתגברו עליו ציורי הקלון, עד שיחמוד לעשות גם הקלון היותר גדול, והוא לעבוד ע"א להשתחות לפסל מעשה ידי אדם, דבר שאין הדעת סובלתו. והדבר דומה ממש להתגלות הציורים הטובים בלב, שאמרנו בכלל הכ"ז שע"י ההרגל מעט מעט יחלו להִגָלוֹת ולהצטייר בלב, עד שלבסוף תהיינה גם הציורים הנפלאים בחכמה חזקים. ובאחריתם ינחל החכם העזר האלוהי מלמעלה, רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת. ונגד זה אמר "כבוד חכמים ינחלו". כלומר ההולכים בחכמה, יצטיירו מעט מעט ציורי החכמה בלב, עד שלבסוף ינחלו כבוד ממרומים. ולהיפך, הכסילים הנוטים מן החכמה, מעט מעט יצטיירו החטאים בלבם עד שלבסוף מרים מעומק הנפש אל הלב גם הקלון הגדול. אלא שיש הבדל בין הטוב ובין הרע. כי הנוהג בחכמה, מן השמים יסייעוהו וכדברי הכלל הכ"ז, שאמרנו שאם האדם עשה את שלו ואין בכחו לעשות יותר, יִלָוֶה אליו העזר האלוהי ממרומים וישלימהו ויגמור בעדו. וזהו שקרא "נחלה" בעבור שהיא נחלת שדי ממרומים. ואולם הנוהג בכסל לבסוף יצטיירו ציורי הקלון בלבו כפי טבע נפשו. לא שיעזרוהו ממרומים חלילה! ולכן אמר "מֵרִים קלון", כי האדם לבדו הוא המרימו, לא ממרומים. ועל זה אמרו קדמונינו ז"ל (יומא לח, ב) "הבא לטהר מסייעין אותו, [הבא] לטמא פותחין לו". ובכלל דבריהם דברַי. והנה הזכיר בכל אחד מן הכתות לטוב ולרע שכר ופרעון, מדה כנגד מדה. הרשע שכל חפצו להרשיע לבריות ולהביא להם מחסור, יִּפָּרַע במארה ובחסרון. הצדיק שכל חפצו לעשות טוב לבריות, משכורתו הברכה והתוספות. הלץ שכל חפצו להראות גודל שכלו ותבונתו ולהלעיג על החכמים ואנשי השכל, יִּפָּרַע בחרפה ושיהיה ללעג ולקלס. העָנָיו שכל חפצו להקטין מעלתו ולהגדיל מעלת רעהו, משכורתו שימצא חן וכבוד בעיני כל רואהו. הכסיל שכל חפצו להתעשר ולהתגדל תחת השמש, יִּפָּרַע בקלון ויהיה נבזה ושפל אישים. החכם שכל חפצו להדבק בחכמה ולהסתפק במועט מכל אשר תחת השמש, משכורתו שינחל גם עושר גם כבוד בגוף ובנפש. והכסיל הרודף אחר העושר והכבוד המדומה, (משלי ו, לג) "נגע וקלון ימצא". ועיקר הברכות והקללות הנזכרות, כולם בנפש עצמה, וכמו שיתבאר למסתכל בדברינו. ובזה נשלמה הפרשה ופירושה כאשר יעדנו. וידעתי כי לא באתי אל תכלית כונת המליצות כי דברי שלמה עמוקים מני תהום. ואולם (מנחות קי, א) "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים". ועם כל זה במעט שפירשתי יוכל איש האמת להבין איך דברי הפרשה הזאת עדים נאמנים על יושר הכללים שיסדנו בענין זה: