ואמרה עוד (שמואל ב יד, טו) "ועתה אשר באתי לדבר אל המלך אדוני את הדבר הזה, כי יֵראוני העם. ותאמר שפחתך אדברה נא אל המלך אולי יעשה המלך את דבר אֲמָתוֹ". פירוש, האשה החֲכָמָה הזאת רצתה להסתיר ולהעלים כונתה מן המלך, שלא ירגיש כי המשל שקר, ושביאתה אליו לבד להוכיחו על פניו. כי יחשב לה לעזות מצח להכלים המלך בפניו. אבל הראתה כאילו המָשָׁל אמת ושבגלגול דברים דברה מה שדברה. והיתה יְרֵאָה פן ישאלנה המלך "אם ידעת שלא ירדפוך אנשי המשפט ולא יעמידו גואל הדם לשחת את בנך, מדוע באת לצעוק אלי? ואמרת, יזכר נא אדוני מלך את יי' אלהיך מהרבת גואל הדם לשחת וגו'. והנך כמו מְהַתֶּלֶת בי. על זה השיבה, הוצרכתי לשאול זה בעבור כי יראתי מאדוני המלך פן כשמוע הוא את הדבר שהאח האחד הכה את השני וימיתהו, יחפוץ להשמיד גם את השני. והעם יראוני מפניך. כי אמרו לי שכשמוע המלך את הדבר יהרוג בנך השני, כי כן מנהגו. כמו שעושה לאבשלום בעבור שהרג את אמנון. ולכן אמרתי בלבי אדברה נא אל המלך את אשר קרה ואפרש שיחתי בטוב טעם ודעת. אולי יעשה המלך כדבר אֲמָתוֹ, כי כשמעו הדברים הנעימים הבנוים על אדני הצדק יפטור את המכה. ולכן למען הבחן בדבר אם אמת מה שאמרו לי העם אם שקר, עשיתי לי אות וסימן. ואמרתי שבני המשפחה קמים עליו, לשמוע מה יענה המלך. וכשענה [המלך], "המדבר אליך והבאתו אלי ולא יוסיף עוד לגעת בך", עדיין הייתי בספק אם מבטיחני לבד מאיש זדון העושה בנקמה, אבל ממדת המשפט אינו פוטרני. בעבור שכפי ציור לב המלך כל עושה אלה יבוא במשפט; או שהוא פוטרני מכל וכל, ומה שלא הזכיר הבטחה מן המשפט, לפי שאינו צריך. כי אנשי המשפט לא יעשו עַוְלָתָה. שאם הוא פטור כפי שורת הדין, למה יגעו בו אנשי המשפט? ולכן הוספתי לבקש על דבר המשפט "מהרבת גואל הדם ולא ישמידו את בני". וכשהשיבני המלך שלא יפול משערת ראשו ארצה גם במשפט, וזה לי האות שלפי דעת המלך אפשר שיעשו עמו השופטים רע. נתברר לי כי צָדְקוּ דברי העם המיראים אותי מפני המלך. וכל זה כללה במליצתה שאמרה (יד, טז-יז) "כי ישמע המלך להציל את אמתו מכף האיש להשמיד אותי ואת בני יחד מנחלת אלהים. ותאמר שפחתך יהיה נא דבר אדוני המלך למנוחה". כלומר רציתי לבחון הדבר אם יבין המלך ששאלתי ובקשתי שיצילני ואת בני מכף האיש הזדון, החפץ להשמיד אותי ואת בני מנחלת אלהים. אז יהיה תשובת המלך לאמתך למנוחת הלב. כי בהנצלי מאיש זדון, ומאנשי המשפט אין לי לירוא, כי המלך והשופטים יודעים כי לא נכון לשפוך דם השני. אבל אם המלך יבין ששאלתי ובקשתי ג"כ להנצל מאנשי המשפט, אעפ"י שיענה ויאמר שיצילנו, לא יהיה דבר המלך לי למנוחה כי מכל מקום לב המלך עליו רע. ואם מחר יחזור מדבריו וידרוש ויחקור במשפטו, ויאמר "לא נשבעתי רק על דעתך שאמרת לי כך וכך היה המעשה. ועתה אני מבין כי לא [כך] היה. אלא שעשהו בזדון לירש נחלת אחיו", ותגמור דין בני למות. אנה אלך מרוחך וממשפטיך? כי רואה אני שמדת דינך כך הוא. וכמו שאתה עושה לאבשלום בכך. ולכן אדוני המלך הוכחתיך תוכחת מגולה כי לא טוב אתה עושה בדין זה. והנה האשה לא הזכירה רק האופן מהשמועה שתהיה לה למנוחה. ולא הזכירה האופן השני שתהיה לה למחלת לב מפני כבוד המלכות, ורק רמזה עליו ברמז ואמרה (יד, יז) "כי כמלאך אלהים כן אדוני המלך לשמוע הטוב והרע. וה' אלהיך יהי עמך". כלומר האופן השני שהכחדתי תחת לשוני מפני כבודך, הנה תבינהו מדעתך. כי כמלאך אלהים אתה להבין הדרך הטוב והדרך הרע שבכל מאמר ומאמר. ומה שאני מבקשת הוא שיהיה ה' אלהיך עמך ויאיר פניו אליך ויחננך דעה בינה והשכל, שתמשול על הציור הרע המושל בלבך בענין זה. וספר הכתוב שהמלך תמה על דבריה ועל חכמתה. והבין שחָכְמָה גדולה כזאת לא תצא מפי אשה, ואעפ"י שהיא חֲכָמָה. וְשָׁאֲלָהּ (יד, יט) "היד יואב אתך בכל זאת?" והשיבה האשה כי כן המלך דובר, ושיואב נתן בפיה הדברים האלו. והמלך הודה לדברי יואב והשיב את אבשלום. ומן המבואר תבין שדברה האשה כפי חכמת התורה, לא בתחבולה ובערמה. ובעבור חכמתה הטובה, היא מתוארת בתאר "חֲכָמָה". ושמור הדברים האלו!