(אסתר א, יג) "ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים". רְאֵה נועם המליצה שהוסיף לומר "יודעי העתים", ונראה ללא צורך. אבל היה כן בעבור תאר "חכמים" שזכר, כי הוא זר לפי מקומו. כי הכתוב מדבר בענין הנהגה ומשפט. כי שאל מהם משפט המלכה ושתי, שנאמר (א, טו) "כדת מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך ביד הסריסים". ואם היה אומר "חכמים" סתם, היה קשה מאד. כי האנשים ששאל פיהם, לא היו חכמים בעלי האמת. רק בעלי הדתות הנמוסיות החוקקים חֻקים כפי שכלם, ולא יפול על זה לשון "חכמה". לכן הוסיף שהיו "חכמים יודעי העתים", פירוש בחכמת המזלות. וכן אמר ראב"ע ז"ל "יודעי העתים, חכמי המזלות". ע"כ. ומהם שאל המלך שיגידו משפט ושתי. ואמר עוד (א, יג) "כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין". כלומר כן היה מנהג המלך להעריך משפט לפני כל יודעי דת ודין. לא לבד לפני השופטים היושבים על כסא המשפט אבל גם לפני יודעי העתים שגם הם יודעים דת ודין. ועוד תשמע פירוש הפסוק. תחלה אמר (א, יב) "ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו". ואז חרץ דבר משפט להורידה ממלכותה. והיה דבר המלך נכון וטוב בעיני כל אנשי המשפט. ובכל זאת בקש המלך גם את החכמים יודעי העתים, שיגידו לו כפי חכמתם מה יעשה, אע"פי שאין אלו אנשי דת ודין. ועל זה אמר "ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים". והמאמר שאמר אליהם מפורש אחר כן (א, טו) "כדת מה לעשות במלכה ושתי". אבל הפסיק בינתים להודיע למה שאל לחכמי העתים ולא שאל פי השופטים? ואמר "כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין". ומלת "כן" כמו (במדבר כז, ז) "כן בנות צלפחד דוברות". כלומר אנשי המשפט יודעי דת ודין כבר אמרו שכֵּנִים דברי המלך. ולכן שאל אחר כן פי יודעי העתים. והוסיפו חכמי העתים, שמלבד שכֵּנִים דברי המלך וְשֶׁקָצַף בדין על המלכה בעבור חללה את כבודו, עוד היא ראויה להענש בעבור עָוְתָה על כל השרים והעמים אשר במדינה. ולכן טוב שיצא דבר מלכות מלפניו על ושתי ועל כל הנשים, כמבואר בכתוב. ולפי הפירוש הזה היו לבד יודעי העתים, לא שופטים ומנהיגים. והשופטים לא תֵּאֵר "חכמים" אלא "יודעי דת ודין". כי הנחת מלות "דת ודין" יתכן על כל הדתות הנמוסיות והדינים שהמציאו עם ועם בארצותם לגוייהם. והבן.
(ישעיה מ, ב) "חָרָשׁ חכם יבקש לו, להכין פסל לא ימוט". מפורש שהוא מדבר מחכם במלאכת מעשה. ודע כי בהתואר "עושה כל מלאכה" בתאר "חכם" בעבור מלאכתו, אות כי הוא רב מובהק במלאכה זו. כי יש מעושי המלאכה שאינן בקיאין ומובהקים ומעשיהם חסרים, ולכן קרא תגר על הפושע הזה, שהוא מבקש חרש חכם שיעשה פסלו. כי צריך שיכין אותו בחכמתו במסמרים שלא ימוט. ואתה רואה שהוא יודע שהעמדת פסלו נמשכת מחכמת מלאכת בני אדם. כי אם היה עושהו חרש שאינו מובהק, היה הפסל מט ונופל. ובכל זאת יסגוד לפסלו וישתחוה לו, וישאל ממנו כח ובריאות ללכת בדרכו. והנה שואל ההליכה מבול עץ שעומד בחכמת מלאכת אדם, וזה אות שהוא מִכַּת משוחתי הדעת. ויש בזה ענינים עמוקים כתבתים בספר "רוח חן".1חכמת שלמה, פרשה יג פסקא יט (עמ' 240) כי המלך שלמה דבר הרבה מענין זה בספרו שהעתקתי בלשון הקדש.
(ישעיה ג, ג) "וחכם חרשים ונבון לחש". לפי הפשוט דומה ל"חרש חכם יבקש לו" (ישעיה מ, ב). כלומר החכם מכל האומנים. ומפורש שמדבר ממלאכת מעשה. וכן אמר רא"בע ז"ל "חכם חרשים הוא האָמָּן". אבל קדמונינו ז"ל פרשוהו על החכם במנהגים הישרים. ואמרו (חגיגה יד, א) "חכם חרשים, כיון שפותח נעשו הכל כחרשים". כי מרוב חכמתו ישימו כל השומעים יד לפה לשמוע מה ידבר, לקבל ממנו תעלומות חכמה. ולדבריהם ז"ל יהיה מקומו בין תארי החכמה הנזכרים סתם המורים על הנוהג במנהגים ישרים.