אחר שבארנו כל התוארים הנכתבים בכתבי הקודש המונחים על חכמים בלימודיות ובכל מלאכת מעשה, וכן הבנינים שהן ממין זה. נשאר לבאר גם השם-דבר בכל מקום שהוא נופל על חכמות למודיות או מלאכת מעשה. וגם בענין זה נבדלים המקומות שהן נזכרים בהם, שלפעמים נזכרים אצל החכמים הצדיקים, ולפעמים אצל אנשי המלאכה, ולפעמים אצל ה"חכמים בעיניהם". וכמו שבארנו בראש החדר הזה אצל התוארים. ואלו הן:
(דניאל א, ב) "וכל דבר חכמת בינה אשר ביקש מהן המלך וימצאם עשר ידות על כל החרטומים האשפים אשר בכל מלכותו". ידוע כי נבוכדנצר היה אויב חרף ה' ומִכַּת בוזי דבר ה'. וכל שריו ויועציו כמוהו בני נבל עובדי פסילים וצלמים, כמו שכל ספרי הנבואה מלאים מזכרון ענין זה. וכפי יסודנו שכל מקום שנכתב לשון "חכמה" סתם יורה על חכמת המנהגים, וכל שכן כשנכתב "וכל דבר חכמה". שיכלול ודאי חכמת המנהגים עם יתר החכמות הלימדיות ומלאכת מעשה. ואיך יתכן שיאמר הכתוב שהמלך נבוכדנצר מצא חכמת דניאל וחבריו עשר ידות על חכמת החרטומים? שיורה כי גם החרטומים חכמים, ודניאל וחבריו גדולים מהן עשר ידות? וחלילה לומר כן! כי אנשי בבל היו מְשׁוּחָתֵי הדעת, אוילים ורשעים. וכל שכן שלא יתכן לומר שהיה דניאל חכם בדתי ומנהגי מלכות בבל עשר ידות על שאר חכמיהם, אחר שהכתוב מעיד שדניאל וחבריו היו חכמים צדיקים יראי אלהים אנשי חיל. ולכן להצילנו מן המבוכה הזאת, הוסיף הכתוב מלת "בינה". להורותינו שהוא מדבר לבד מחכמות לימודיות, טבעיות, כל מלאכת מעשה. כי כל החכמות הללו יבינם האדם במופתי הדעת, ויוכל להוציאם מדעתו בבינתו ושכלו; וכמו שבארנו ברחבה בבית הראשון (חדר ב' חלון ג'). זולתי חכמת המנהגים שאין עליהן מופתי הדעת. וכדברי הכלל הט'. ואי אפשר שיבינם האדם או שיוציאם מדעתו ובינתו. נתברר שהכתוב רומז לבד על כלל החכמות זולתי החכמה העליונה החוקקת צדק משפט ומישרים:
וכל לשון "חכמה" הנזכר אצל מלאכת המשכן גם הם כוללים הלמודיות וכל מלאכת מעשה, כדמות התאר הנכתב שם ובארנוהו בחלון השני. וכבר הבאנו כל הכתובים המזכירים שם דבר חכמה אצל המשכן למעלה (חדר ד' חלון ב') ולפי שעיקר הכונה בהזכרתם הוא בעבור המלאכות, נזכירם שנית בקצרה בחדר זה הכולל כל לשונות של "חכמה" המונחים על הלמודיות וכל מלאכת מעשה. ואלו הן. (שמות לא, א) "אשר נתן יי' חכמה ותבונה בהמה". (לא, ג) "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה". (לג, ו) "ובלב כל חכם נתתי חכמה". (לה, כו) "אשר נשא לבן אותנה בחכמה". (לה, לה) "מלא אותם חכמת לב". (לו, ב) "ואל כל איש חכם לב אשר נתן יי' חכמה בלבו". וכן לשונות של חכמה הנכתבים אצל שלמה, כוללים ג"כ החכמות הלימודיות וחכמת כל מלאכת מעשה. אבל לפי שעיקר הכונה תמיד על חכמת המנהגים, לא ארמוז עליהן עוד בחדר זה. והמה מבוארים למעלה (חדר ו' חלונות ה-ט). וכן הנזכרים על דניאל וחבריו כוללים ג"כ חכמת למודיות ומלאכת מעשה, אלא שגם הם נזכרו בעבור חכמת המנהגים. ובארנום למעלה (שם חלון י"ב). וכן מקרא (מל"א ז, יד) "וימלא את החכמה ואת התבונה" וגו'. עיקר הכונה על הלמודיות ומלאכת מעשה. וכן מקרא (דהי"א כח, כא) "לכל נדיב בחכמה", גם הוא נכתב בעבור חכמת מלאכת מעשה, ובארנום למעלה (שם חלון י"ג). וכן מקרא (משלי ל, ג) "ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע". שהן דברי אגור בן יקה, ובארנוהו בחדר התשיעי (חלון ו') שהוא מדבר מחכמת המנהגים. אולי שגם הוא כולל החכמות הלמודיות וכל מלאכת מעשה, ויהיה דבר הלמד מענינו שהוא נכתב אצלו. כי בעבור שאגור רצה להודיע שאין בכח האדם לדעת מדעתו סתרי הבריאה ונפלאותיה, וכמו שהוזכר קצת מן הנפלאות האלו באמרו (ל, ד) "מי עלה שמים וירד? מי אסף רוח בחנפיו?" וכמו שפרשנום שם. וידוע שהרוצה לעמוד על הענינים העמוקים האלו ע"י שכלו ובינתו צריך תחלה ללמוד החכמות הלמודיות והטבעיות. וחכמה עוזרת חכמה. ועל ידי אלו ההצעות אפשר שבאחריתו ישיג ג"כ סתרי הבריאה ונפלאותיה. והוא מה שקראו הפילוסופים "מה שהוא אחר הטבע". אבל אם לא למד החכמות תחלה, הוא מן הנמנע שישיג מאומה מן הענינים האלו. ולכן אמר זה החכם על צד ההתנצלות שלא למד החכמות. ואיך יֵדע הענינים שנשאל עליהן שהן הן הדברים המתוארים "דעת קדושים". וכמבואר שם. ודי בזה: