(איוב לה, יא) "מַלְפֵנוּ מבהמות ארץ, ומעוף השמים יְחַכְּמֵנוּ". כי אלה הרשעים לא נתנו על לבם כי לברם האלהים ושנבראו בצלם; וההבדל שבין נפש האדם העליונה, ובין נפש הבהמה והעוף שהן מן הארץ, אע"פי שאלו ההבדלים מושגים לחוש. כי הם רואים כי השם ב"ה נטע באדם כח ללמוד כל המלאכות הטבעיות לבנות ולנטוע ולחרוש ולעדור ולזרוע כל מיני נטעים ופרחים וכן בכל דבר ודבר. והנה בהמות הארץ נטע השם ב"ה בטבע כל אחת מהן לִמוד והרגל ידוע לצורך האדם. כמו השור לחרוש ולהנהיג. וכן הסוס שמלומד למלחמה, וכיוצא באלה שיש בכל מין מהם ענין פרטי. אבל אינם כוללים כל הלמודים בכל הענינים כמו שכוללת אותן נפש האדם. וכן נטע השם ב"ה מנהגים של חכמה בטבע הבריות כמו הצניעות בחתול, הזריזות בנמלה (עיין עירובין ק, ב). וכל זה בהכרח ודברים פרטים טבעיים כמבואר בבית הראשון (בחדר ג'). אבל בנפש האדם נטע כח החכמה לאסוף בו כל פרטי החכמה הרבים. ונטע בו כל נושאי החכמה, והן הכחות והפוכי-הכחות בכללם. גם כח הממשלה שיוכל לנהוג בכל מעשיו בחכמה, ועל זה אמר "מַלְפֵנוּ מבהמות הארץ". כלומר הוא ב"ה סבה שאנו מלומדים יותר מכל בהמות הארץ, וכן הוא ב"ה הסבה שאנו חכמים יותר מכל עוף השמים שנראו בהם סימני חכמה. כי הכל כאין וכאפס נגד חכמת האדם שהיא חכמה באמת. ובכל זאת סרו מן הדרך הישר, ואמרו (קהלת ג, יח) "שהם בהמה המה להם" ועשו מעשה בהמות וחיות טורפות. כי הם שוכחי אלוה, ומִכַּת האוילים הבונים על שוא ותהו, כמבואר שם בפרשה. ולפי שמדבר על סבת למודינו וחכמתינו, והוא השם ב"ה, אמר "יְחַכְּמֵנוּ" מבין הכבד. ולקדמונינו ז"ל (עירובין ק, ב) דְרַשׁ בכתוב זה שאמרו "למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה" וכיוצא. וכדרך ארבעה קטני ארץ שבארנוהו למעלה (חלון ו'). ואנו לומדים מבהמות הארץ ומקבלים דרכי חכמה מעוף השמים. ואם בהם הוא בהכרח הטבע, אנחנו נלמד מהם לעשות כן בחכמה. וגם לדרך זה יתכן הנחת הבנין הכבד. לפי שהפסוק מוסב על השם ב"ה שהטביע המדות האלו בבהמות ובעופות ללמד וּלְחַכֵּם בהן את בני האדם. והמקבל בחכמתו שינהג במדות הללו, היה הוא ב"ה הסבה לחכמתו ולמנהגיו הטובים. והבן: