הכלל הרביעי. לא יתכן הנחת שרש "חכם" בבנין התפעל, והטעם נגלה לכל מבין. כי בהיות הוראת ההתפעל על הפועל ומקבל כאחד, וכבר אמרנו שהחכמה איננה נודעת לאדם מנפשו. והיא צריכה להאסף מחוץ אל כח החכמה שבנפש, איך יצדק לומר "התחכמתי" או "אתחכם". שענינו שהוא הפועל והמקבל? וזה שקר, כי הוא מקבל ואיננו פועל החכמה, כי לא המציאה מלבו. ואם תאמר ההתפעל על הלומד חכמה מן התורה ומספרי החכמים בעצמו, ואינו מקבל מרב, והיה הוא הפועל לעצמו; מכל מקום לא המציאה מלבו, ולא יונח על זה ההתפעל. אבל יאמר "למדתי חכמה". וגם בשרש "למד" לא תמצא ההתפעל בכל המקרא מטעם זה. כי די אם יאמר "למדתי", המורה היותו הלומד והמתלמד. ואם למד מרב או מספרים, הכל אחד, ומה בזה? ואם ירצה להודיע זה, נכתב אצלו "למדתי מספר פלוני" או "מאיש פלוני". ואם תניחהו על מי שקבל חכמה מפי סופרים וספרים, והוא ברוחב לבו מוסיף על תלמודו, ומוציא דבר חכמה מחכמה, ואז [בנין] "התפעל" כי המציא מלבו לעצמו, אין זה תחת סוג החכמה ולא יפול עוד עליו לשון "חכמה" אע"פ שהמציא דבר-חכמה, אלא הוא תחת סוג ההשכלה וההבנה. כמו שיתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. ויאמר "פלוני הבין זה". וכל זה אם תניח הבנין על מזמת החכמה ותלמודה. אבל כפי האמת שיסדנו בכלל הי"ב, כל בניני החכמה על התושיה1בעניני מעשה וההנהגה בחכמה, לא יתכן ההתפעל בשום אופן כי אם הכונה שהוא נוהג בחכמה לעצמו. על דרך משל שלבש תפלין ועסק בתורה, שהוא הפועל והמקבל. כדרך (משלי ט, יב) "אם חכמת חכמת לך". מה צורך לבנותו בהתפעל? והוא מובן כן בהיותו בנוי בקל. וכשיאמר "חכמתי" נדע שפעל חכמה לעצמו. כמו (קהלת ז, כג) "אמרתי אֶחְכָּמָה".
כי כלל גדול תדע בדקדוק הלשון הקדוש הזה שלא הונח ההתפעל על הפועל והמקבל זולתי בהיות באותו ענין פועל בלי מקבל. ואז ירמזו על הפועל והמקבל כאחד בלשון התפעל. כי הקל יורה להיפך בעמדו לבדו. על דרך משל (שופטים כ, טו) "ויתפקדו בני בנימין", מורה שהן פקדו את עצמן לדעת כמה הם. ואם היה כתוב "וַיִפָּקְדוּ בני בנימן", היה מורה שהם פקדו אנשים אחרים שלא נזכרו בכתוב מי היו. וזה סותר כונת הכתוב, וכן כל כיוצא בזה. אבל במקומות שבנין הקל עצמו מורה על הפעולה והקבלה כאחת, לא תמצא שהשתמשו בבנין ההתפעל. כמו "חכם הבין השכיל", כשהם נכתבים על הנוהג בחכמה באמת ועל המבין באמת, לא נזכרו בשום מקום בהתפעל. כי בהיותם בבנין הקל או בבנין הכבד והנוסף ג"כ אין לטעות, וכמו שיתבאר במקומו בעז"ה. ואם תאמר שיונח בהתפעל על ההתאמצות שהכריח טבע יצר הלב המצייר להיפך שינהג בחכמה, שעל כיוצא בזה יונח ההתפעל, בעבור ההתגברות הפנימי כמו (בראשית יז, א) "התהלך לפני". כי מלבד ההתפעל ידענו שכל הולך בחכמה התגבר על ציוריו הרעים, כי מבלעדי זה אי אפשר כמבואר בבית הראשון. ואם בעבור עשותו סייגים לנפשו שתלך בחכמה כמו הצומות והנדרים, אין זה תחת סוג החכמה, אבל יונח בלשון "מוסר", כמו שיתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. ובעבור שאי אפשר הנחת שרש זה בלשון התפעל בדרך אמת, הנה כשתניחהו בו יהיה מורה להיפך. והכונה כשתאמר "פלוני מתחכם" תורֶה המלה שהוא נוהג ברֶשע וכסל או בשטות, הפוך מדרך החכמה. כלומר בעיניו נוהג בחכמה, ומעשיו רֶשע וכסל, או מעשיו שטות והבל. והראשון כדרך "החכם בעיניו". והשני כדרך בעלי הדמיונות, כי על ההוראה הזאת יורה ג"כ ההתפעל. כמו (משלי יג, ו) "יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב". וכן "מתחכם" ומעשהו נגד החכמה. או שהוא מעדיף על החכמה בדרך שטות ודמיון, לא בארח בינה והשכל. על דרך משל הנדיבות ממדת החכמה, ויש קצב אל הפזור והנדיבות. והקצב בחכמה. כי בתורה נכתבו התרומות והמעשרות והמתנות לעניים. וקבלו קדמונינו ז"ל (כתובות סז, ב) שהמבזבז יותר מן הקצוב, אל יבזבז יותר מחומש נכסיו. והמפזר כל ממונו לעניים אין זה חכם, אבל "מתחכם". והנה הראשון רשע, והשני שוטה: