[מלכים-א ב, ט] "ועתה אל תנקהו כי איש חָכָם אתה וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שיבתו בדם שאול". פירוש איש חכם נוהג בחֻקוֹת החכמה, וכדברי הכלל הי"ב. וּשְׁמַע פתרון הכתוב. המלך דוד צוה לשלמה שלא ינקה לשמעי מה שעשה לו בלכתו מחנים, אבל יזכור עונו להביאו במשפט על כל אלה, לפי שכפי חֻקוֹת החכמה, בנפשו דבר שמעי. ואעפ"י ששמעי התנצל לפני דוד ונשבע לו דוד שלא ימות, לא מחל לו, כי ידע דוד שהוא חייב, וכמו שאמר אבישי על ההתנצלות הנזכר (שמואל ב יט, כב) "התחת זאת לא יומת שמעי? כי קלל את משיח ה'". ודברים ברורים כתבנו על זה ויתבארו בדברינו על שרש "ידע" בעז"ה. גם דוד לא השיב לאבישי ששמעי פטור, אבל אמר (שם יט, כג) "מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן? וגו' כי הלא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל". כלומר אינו ראוי לעת כזאת לדון דין מות ולבער עושי הרעה. ולפי ששמר דוד את הדבר לעת אחר, צוה לשלמה שלא ינקהו. והוסיף "כי איש חכם אתה", כלומר הנך איש נוהג בחכמה, ולכן הנני מצוך שגם בענין זה תנהג בחכמה ונקה לא תנקהו, אבל תשיב לו גמול רעתו כפי שהוא חייב במשפט החכמה. וכדרך (משלי כ, כו) "מזרה רשעים מלך חכם".
ואולם כבר אמרנו ששמעי התנצל נגד דוד שבתום לבבו עשה מה שעשה, ושטעה במחשבתו לחשוב שמותר לקלל למלך כמוהו. ואם היה מחשבת לב שמעי כדברי פיו, היה ראוי לפוטרו ממות, לפי שלא במרד ולא במעל דבר. אלא שלא האמין דוד לדבריו, ועם כל זה לא היה אפשר לדונו בלי סבה ועילה אחרת. ולכן הוסיף "וידעת את אשר תעשה לו", כלומר אתה בני יש בלבך דעת אלהים נוסף על חכמתך, ובדעתך תדע את אשר תעשה לו, לבקש עליו עילה לנסותו בו; אם אמת הדבר שטעה או שמעל מעל. ולברר לו שבמרד ובמעל קלל את המלך, ואז תרד שיבתו בדם שאולה. וכן עשה שלמה שצוהו לשבת בירושלים ולא יֵצא מן העיר. וידע שלמה שאם שמעי חייב, יתן השם ברוך הוא מכשול לפניו וישתבש במחשבתו לצאת מן העיר, ואז יתברר ששמעי חייב על קללתו. וזהו מדרכי "דעת אלהים", וכמו שיתבאר במקומו בעז"ה. וכן קרה לשמעי שברחו שני עבדיו לגת ויצא מירושלים לרדוף אחריהם, ואין סּכלות גדולה מזאת לעבור על שבועת ה' ועל מצות המלך עבור דבר נקל כזה! ואולם מעת ה' היתה זאת להשיב עליו רעתו שעשה לדוד, וכמו שאמר לו שלמה (מל"א ב, מד) "אתה ידעת את כל הרעה אשר ידע לבבך אשר עשית לדוד אבי והשיב יי' את רעתך בראשך". כלומר אעפ"י שהתנצלת בפיך לאמר שבתום לבבך עשית כן, הנה לאיש כמוך תוכל להטעות, אבל בלבבך ידעת את כל הרעה אשר עשית, ושבשקר התנצלת. והשם ברוך הוא בוחן לבבות, ולכן הוא נפרע ממך עתה, שהסכלת עֲשֹׂה לעבור את שבועת ה' ואת מצות המלך למען שלם גמול לך רעתך. והפירוש הזה מתוקן.
ותשכיל שבעבור כן אצל יואב אמר סתם (מל"א ב, ו) "ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום שאול", וכמו שיתבאר בחדר הששי. ואצל שמעי אמר לבד שאל ינקהו, כלומר שלא ישכח לו מעשיו, אבל יזכרם בלב למען הביאו במשפט. ועל זה אמר "כי איש חכם אתה", ומדרך החכמה לשלם לעושי הרעה במשפט. ועל אופן המשפט ואיך יברר לו שהוא חייב, אמר וידעת את אשר תעשה לו להוריד שיבתו בדם שאול, וכמו שפרשנו. ולא פירשו כן מפרשי המקרא זצ"ל, ואמרו כולם "כי איש חכם אתה", שיתן לב למצוא לו עילה ממקום אחר, וזהו "וידעת את אשר תעשה לו". ולפי יסודותינו לעולם לא יפול תאר "חכם" על ההתבוננות ועל ההמצאות והתחבולות. ולדבריהם ז"ל יסתור הכתוב הזה כל הכללים שיסדנו על הוראת תאר "חכם". אבל נראין דברַי בכתוב זה מדבריהם ז"ל, והראיה הגדולה המעידה על יושר פירושינו, כי בעל הטעמים שם המפסיק הגדול תחת תיבת "אתה", וזה אות שהבין כי מאמר "איש חכם אתה" סמוך למאמר "ועתה אל תנקהו". ומאמר "וידעת את אשר תעשה לו" נפרד ממאמר הראשון, והוא ענין בפני עצמו, ואליו סמוך סוף המקרא "והורדת את שיבתו בדם שאול", וזהו כדברינו. כי לפי דברי הרבנים המפרשים ז"ל, היתה ראויה הנגינה המפסקת להיות תחת מלת "לו" או תחת מלת "תנקהו". ונקל להבין.