[קהלת ז, יט] "החכמה תעוז לֶחָכָם מעשרה שליטים אשר היו בעיר". פירוש "לחכם" שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והטעם לפי שהחכמה עליונה, והנוהג בדרכיה, תדבק בו מנוחת השם ב"ה, ויאיר פניו דעה בינה והשכל, כדרך (ח, א) "חכמת אדם תאיר פניו" המבואר בחלון ח'. ובעצתו ינחנו ויצליחנו, וע"כ תהיה לו החכמה לעוז, יותר מן המעוז של עשרה שליטים שהיו בעיר להושיעה ולהצילה, ולא עמדה להם. וביד החכם היתה נושעת. ואולם על איזה ענין רמז קהלת, ומה הכונה במספר עשרה שליטים, ומה הָעִיר שהזכיר? אין בידי לפרש ע"פ פשוטו. ויאמר ראב"ע ז"ל "יותר עוז וכח יש לחכמה מעוז שליטים רבים. ומנין עשרה בעבור היותו סך וחשבון, והוא ראש הכלל. כי כל מה שיש למעלה ממנו הם אחדים. וענין 'אשר היו בעיר', הראות עוזם בהתחברם כולם למקום אחד בהסכמה אחת. ויש מפרשים כי זה רמז לגלגלים והוסיף אחד ואיננו נכון". ע"כ. ורש"י ז"ל פירשו על "יאשיהו שעמדה לו חכמתו שפשפש במעשיו. וטוב לו מעשרה שליטים שהרשיעו ולא שבו מדרכם. אשר היו בעיר, בירושלים. רחביה אביה אחזיה יואש אחרי מות יהוידע אמציה אחז מנשה אמון יהויקים צדקיהו". ע"כ והנה לכל הפירושים החכמה הנזכרת בפסוק זה על חכמת התורה ודרכי ה'. ותאר "חכם" על הנוהג בצדק כפי החקים האלה. ולפי שלא אמר "מעשרה גבורים", אחשוב שממשלת העיר נחלקה לעשרה מיני שלטונות, כאילו תאמר השליט על אנשי הצבא, השליט על המשפט, היועץ, הפקיד על האומנים, וכיוצא בזה ובאמצעות שלטונותם תהיה תשועת העיר. והודיע קהלת כי החכמה לבדה תעוז לחכם יותר ממה שתעוז ממשלת עשרה שליטים. כי לפעמים לא תושיעם גבורתם עצתם ומלאכתם מאומה, והחכמה תצילם. בעבור שהשגחת השם ב"ה דבקה בחכמים, וכמו שמצינו ביוסף ע"ה שהיה ה' עמו, והושיע את מצרים והמדינה בחכמתו; ולא יכלו לעשות כן השליטים הרבים שהיו בקרבה. ובדרך רמז אפשר כי קהלת דבר ברוח הקדש שבחכמה תִּוָשַׁע תבל ומלואה באחרית הימים, כשיצא חטר מגזע ישי, שנאמר עליו (ישעיה יא, ב) "ונחה עליו רוח יי' רוח חכמה ובינה" וגו'. ועל זה נבא דניאל בחלומו ואמר (דניאל ז, יג-יד) "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אָתֵה הֲוָא" וגו', וליה יהב שלטן ויקר ומלכו, וכל עממיא וגו' ליה יפלחון". וקודם לו החיה הרביעית בעלת עשרה הקרנים,1דניאל ז, כ כמו שנזכר שם בנבואה, ואלו הן עשרה שליטים אשר היו לפנים בעיר הידועה.2רומי (עיין פירוש ר' יצחק אברבנאל על דניאל "מעיני הישועה", מעין ח תמר ה, מהד' שנת תש"ך עמ' של"ו. ומוזכר בקצרה בפירוש המיוחס לרס"ג על דניאל ז, כד) ואמר שהחכמה תעוז לבן ישי החכם יותר, מעוז עשרה שליטים שכבשו העולם כולו בגבורתם ובתקפם. אבל פשוטו של מקרא איני יודע.
[קהלת יב, ט] "ויותר שהיה קהלת חָכָם עוד למד דעת את העם וְאִזֵן וְחִקֵר תקן משָׁלים הרבה". פירוש "חכם" שאסף חֻקֵי החכמה ונהג בצדק ובחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. וכבר בארנו (חדר ב' חלון ז') עוצם מעלת שלמה בחכמה, ושהיה נוהג בכל מנהגיו בחכמה יותר מכל החכמים. והודיע פה שמלבד שהיה חכם מכל אדם, גם לִמֵד דעת את העם, כי לא הספיק לו שהוא נוהג בחכמה, אבל שָׂם מגמתו להורות דעת וחכמה את העם, כי למדם דרכי המוסר והיראה, דברי שכל ודעת, ענינים צחים ועמוקים בדברי התורה ודרכי השם ב"ה. והנה ללמד לזולתו דרכי החכמה ודברי דעת, צריך להיות בלב המורה בינה יתירה, להבין תכונת נפשות השומעים, דרכי שכלם ובינתם, כח כל איש ואיש ורוחו. וכפי כח התלמיד יערוך הצעות ומשָׁלים והקדמות שעל ידיהן יקרב הדברים לשכל השומע. וכמו שמעידה התורה על בצלאל שהיה (שמות לא, ג) מלא חכמה ותבונה ודעת לעשות כל מלאכה ולחשוב מחשבות. ונוסף על זה היה בו ג"כ רוח בינה להורות עמוקות לבבו לעושי המלאכה, שכן נאמר (שמות לה, לד) "ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב" וגו', כלומר השם ב"ה נתן בם ג"כ הכח להורות תעלומות חכמה ודעת לאחרים. ויש חכמים רבים שנודעו בלבם דברים עמוקים, ואינן יכולין לפרשם לזולתם.
והעיד הכתוב כי קהלת כמו שהיה חכם מכל אדם, היה ג"כ מלמד ומורה לעם הדרך הטוב והישר. ושתים טובות עשה, כי ברוח בינתו הרחבה אִזֵן וְחִקֵר, ששקל המצווֹת והאזהרות במאזני תבונתו, וחקר וראה הדברים שבהן אפשר שיכשלו בני אדם, כי הבין תכונת הנפשות ודרכי היצר. ובמקומות שראה שהמכשלה קרובה עשה סייגים וגדרים שלא יבואו לעבור על גופי תורה. ועל זה אמרו קדמונינו ז"ל (עירובין כא, ב) שעשה אזנים לתורה, תקן ערובין לסייג שמירת שבת, תקן נטילת ידים לסייג טהרות, גזר על השניות סייג לעריות, וכן הודיעם גדרים רבים שלא נזכרו בתורה. וכמו שנזכרו קצתם בספר משלי (משלי ו, כח) "אל תחמוד יפיה בלבבך ואל תקחך בעפעפיה" וכל כיוצא בזה, הכל לעשות משמרת לתורה, למען ילכו העם בדרך החכמה. והטובה השניה, לפי שדרכי החכמה מנגדים לטבע יצר הלב, וכדברי הכלל הי"ז, גם אינן מתבררים במופתים, וכדברי הכלל הט'. ולכן ההמון סרים משמוע חכמה ומהתנהג בדרכיה, ובא שלמה ותקן משָׁלים הרבה נגד כל רוח ורוח מבני האדם, שעל ידיהן קֵרֵב דרכי החכמה אל הנפש. כי לִמְדָם דעת העמוקות בסוד יראת ה' ותהלתו, דברי מוסר חן ושכל טוב, לכל אחד כפי דרכו ובאופנים נאותים ומתקבלים, כדרך (דניאל יב, ג) "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", שהן משכילי עם ומביני מדע לרבים. וקהלת נתעלה גם בזה מכל החכמים, ועל זה אמר "תקן משָׁלים הרבה". וכמו שכתוב (מל"א ה, יב) "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף". ואמרו קדמונינו ז"ל (מדרש במדבר רבה יט, ג) שאמר על כל פסוק ג' אלפים משל ועל כל משל טעמים רבים. וע"כ למד דעת את העם. ולפי שהכתוב רמז על שתי הענינים שהזכרנו, שָׂם בעל הטעמים נגינה מפסקת במלת חקר, ולכן סמך (קהלת יב, י) "בקש קהלת למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת". פירוש "דברי חפץ" דברי החכמה העליונה, והן דברי השתי תורות שבכתב ושבע"פ, וכמו שרמזנו בחלון ח'. ומלת "למצוא" כמו (איוב כח, יב) "והחכמה מאין תמצא", כלומר בקש לבאר דברי חפץ, ולהורות שהן מלאים חן ושכל טוב. וכן בקש לפרש דברי אמת, והן דברי התורה, כמו (מלאכי ב, ו) "תורת אמת היתה בפיהו". והכל ברוח בינתו במישרים, וכאשר חפץ כן עשה והצליח בידו.
[קהלת יב, יא] "דברי חֲכָמִים כדרבונות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד". פירוש "חכמים" שאספו חֻקֵי החכמה ונוהגים בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. ועתה לבך תשית לדעתי ודע, כי הדָרְבַּן הוא מְיַשֵׁר דרך הפרה החורשת בתלם. ו"בעלי אסופות" הנזכר פה הוא תאר החכמים, ואיננו תאר למשמרות. ומלת "משמרות" הם היתדות הנטועים בעץ ולא ימוטו. וכך הפירוש, אחר שקבץ קהלת בספרו דיעות שונות, ומאמרי הכסילים הטוענים על החכמה, והשיב על דבריהם כדברי חכמתו הגדולה, וכמו שבארנו מקצת הדברים בחדר זה, ועוד יתבארו בעז"ה מקצתן בחדר השביעי, והוכיח שכל דבריהם ישא רוח והכל הבל, חתם ספרו במאמר "דברי חכמים כדרבנות". כאומר דברי החכמים מקבלי התורה הנוהגים בחכמה הנה דבריהם מיישרים דרכי האדם, כדרבונות המיישרים דרכי הפרות החורשות שלא תלכנה ימין ושמאל. וכן ההולך בעצת החכמים ונשען על דבריהם ילך הדרך הטוב והישר, וכדרך (שמות יח, כ) "והודעת להם את הדרך ילכו בה" וגו'. ואין כן חֻקוֹת הכסילים וממציאי הדתות משכלם ומדעתם, שעל הרוב דעותיהם עקשים ופתלתולים, וההולך בדרכיהם לא יראה טוב, לפי שאי אפשר שֶׁתִּוָדַענָה דרכי החכמה לאדם באמצעות שכלו ובינתו, וכמבואר בכלל התשיעי. וכן דברי חכמים נמשָׁלים למסמרות נטועות בעץ לא ימוטו. וכן כל הלכות החכמה לא ימוטו ולא ישתנו בזמן מן הזמנים, לפי שהחכמה אחת ולא תשתנה לעד, וכדברי הכלל הרביעי. והטעם לפי שהיא אלהית, ו"לא איש אל ויכזב",3במדבר כג, יט ונאמר (מלאכי ג, ו) "אני יי' לא שניתי", וכמבואר בבית הראשון (חדר ב' חלון ד', וחדר ח' חלון ב'). מה שאין כן החקים שהמציאו בני אדם מדעתם שאינן נטועים לעד לעולם, והן חלושים ורפופים נעים ונדים כאשר ינוד הקנה במים. לפי שנוסדו על דעות בני אדם, וכפי השתנות הדעות, כן ישתנו החקים שחקקו. וכמו שתראה איך חֻקֵי מדינה ומדינה נבדלים זה מזה הבדל רב, וכל היום יגורו חכמיהם מלחמות בטענות, מערכה מול מערכה, זה אומר כה וזה כה. וכן ישתנו כפי הזמנים, מה שיכשר הדור הזה יפסול דור שני, ומה שיפסול יכשר, וכמו שבארנו על נכון בבית הראשון (חדר ו' חלון ב').
ואמר הטעם איך אפשר שלא יפול מחלוקת גם בדברי החכמים הרבים? ואיך אפשר שהחקים שקבעו לא ישתנו דור אחר דור בהשתנות העתים ומקרי העולם, כמו חֻקֵי כל עם ועם המשתנים כפי העתים? לפי שהן "בעלי אסופות", והרצון [לומר] שלא המציאו חֻקוֹתיהם מדעתם ומלבם, אבל החכמים כולם הם "בעלי אסופות" שאספו שמועותיהן מן החוץ, והן בעלי הקבלה שקבלו החקים והתורות מפי רבם, והמקבלים כולם ממקור אחד קבלו. לא שקצתן אספו דעות אלו, וקצתן אספו דעות אחרות סותרות להן, אבל ניתנו מרועה אחד, רב מפי רב, ורב מפי רב, עד הלכה למשה שקבל מפי הגבורה. ולפי שמאסף חכמתם שוה וקבלו כולם על דרך אחד, לכן אין מחלוקת והתנגדות בחקיהן והלכותיהן שהן חוקקים. ולפי שהמקור הראשון שממנו אספו כולם הוא אלהי ישראל אדון החכמה ומאצילה, לכן לא ישתנו החקים האלו בזמן מן הזמנים, כי חקקן וחצבן בחכמתו העליונה ובתבונתו שאין לה חקר, הכל בערך מסודר כפי מצב הנפשות והבדליהן, (תהלים לג, יא) ו"עצת יי' לעולם תעמוד", וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ח' חלון י). ואמר עוד (קהלת יב, יב) "ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר". פירוש, אחרי הודעתיך כי דברי חכמים כדרבונות ומוליכים את האדם בדרך החיים, הזהר מאד [לא] לקבל מזולתן, או להוסיף על המדה והקצב שנתנו חכמים בכל דבר כפי חכמתם. ומלת "ויותר" כמו (שם ז, טז) "ואל תתחכם יותר למה תשומם", ויתבאר בחדר האחרון מבית זה בעז"ה. וכן בכתוב זה יזהיר (מקבל) [מלקבל] יותר ממה שדברו המה, לפי שכל מה שתקבל מזולתן שלא קבלו השמועות ורק חקרו ודרשו מדעתם, או כל מה שתוסף על דברי חכמים מדעתך, הבל הבלים הוא. כי לוא אלף שנה יחיה המבין היותר גדול, ויבלה כל ימיו לברר חק אחד מן החכמה במופת הדעת, לא יוכל, אך ישאר תמיד בספקות ובלבולים. ולכן אין קץ לספרים שיחברו בני אדם בענינים כאלה, מה שזה מקיים בסברותיו יסתור השני, וכן תמיד עורכים מערכה לקראת מערכה, ואין קץ לדברי רוח. ועל זה אמר (קהלת יב, יב) "עשות ספרים הרבה אין קץ", וכל דברי ספריהם "להג הרבה", לפי שהיא יגיעת בשר. כי הם מלאכת בני אדם בשר ודם, ואי אפשר שימצאו בני אדם בכל יגיעתם את דרך החכמה. ומלת "להג" על רבוי דברים בלי תועלת, או בחלוף אותיות אהח"ע כמו "לעג". והכל אמת כי מה שימציאו בני אדם בענינים הללו, איננו כי אם דברים רבים מרבים הבל בלי תועלת, ולעג וצחוק. ולכן אתה בני, אל תסור מדברי החכמים מקבלי התורה, כי כל הפורש מהם, כפורש מן החיים.4מליצה ע"פ זבחים יג, א
והנה בהיות החכמה אחת ולא תשתנה, יהיה מן הנמנע שיחלקו שני בני אדם בחק מחֻקוֹתיה, שיש בכל אחד מהן שתי דרכים, והאחד מן החולקים ייסד דרך אחד לחכמה, והשני ייסד דרך אחר לחכמה, ודברי שניהם יהיו נאמנים, או שיתכן לומר על זה "אל אחד למדם ומרועה אחד קבלום". ואין בכלל זה מה שאמרו קדמונינו ז"ל (חגיגה ג, ב) בפסוק זה, אעפ"י שזה אוסר וזה מתיר, זה מכשיר וזה פוסל, אלו ואלו דברי אלהים חיים. כי דבריהם אמת, וחלילה חלילה לחשוב שנאמרו הדברים על מחלוקת שהיא ביסודות החכמה העומדות לעד! ומעת נתגלתה החכמה עד היום לא היה מחלוקת בכמו אלה, ואעפ"י שיש מחלוקות רבות בדברי המשנה והתלמוד, לא תמצאם חלוקים שיאמר האחד לא תעשה כל מלאכה האמור בשבת, הכונה למלאכה שיש בה עיפות, ויאסור לטלטל השלחנות והכסאות הכבדים בעבור כבוד האורחים; ויתיר מעשה כתיבת שתי אותיות או הוצאות מחט מרשות היחיד לרשות הרבים בעבור קלות המעשה, והשני יאמר להיפך. האחד יאמר "פרי עץ הדר" האמור בתורה הוא תפוח או רימון, והשני יאמר שהוא אתרוג.5אין בכלל זה מה שהקשו חז"ל בסוכה (לה, א) ואימא פלפלין? כי שם רק באו לבסס את הרמז לאתרוג בתורה. ואין אחד מחז"ל שפסק לקחת מין אחר מאשר האתרוג האחד יאמר שהענוה חכמה, והשני יאמר הגאוה חכמה, וכן כל כיוצא בזה. כי בלי ספק דברי המחלוקת [של מאן דאמר] האחד סּכלות והבל, ולא יתכן להיות כן בבעלי אסופות שקבלו כולם מרועה אחד. ובמה הרבתה המחלוקת? בסעיפים היוצאים מן החכמה. וכבר דבר על ענין זה הרב הגדול רבינו משה בר מימון זצ"ל בפתיחת פירוש המשנה שלו.6מהד' מוסד הרב קוק, בתרגומו של מהר"י קאפח, עמ' ט
ואחשוב אני כי באלה הסעיפים שנחלקו בהם בעלי התושיה, אין באחת מן הדעות סתירה לסוד החכמה העליונה, ולפי שקורא הדורות מראש ראה וצפה שלא יבא זמן שיחלקו ישראל ביסודות החכמה, ושיקיים אחד מהן דיעה הסותרת סוד החכמה, הניח הסעיפים האלו סתומים, ולא פירש דרך המעשה בתורתו, ונתן בהן פנים לכאן ופנים לכאן, ומסר אותן לחכמי כל דור ודור שישכילו ויבינו בהן. כי ידע שגם אם חכם זה יאסור וזה יתיר, זה יכשר וזה יפסול, לא תהיה מדברי שניהם סתירה לחכמה. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (עירובין יג, ב) "אלו ואלו דברי אלהים חיים". כי גם בדור הראשון בעוד אדוננו משה ע"ה חי בקרב העם, ואחריו בדור יהושע והזקנים, ואחריהן בדורות הנביאים, אפילו כשנסתם חזון ועד חצי ימי הבית השני, אעפ"י שלא היה מחלוקת בישראל, וכמבואר בתלמוד (סנהדרין פח, ב), מכל מקום השכילו והבינו באלו הסעיפים הרבים, זה דורש כמה פנים לטהר, וזה דורש כמה פנים לטמא, זה להכשיר וזה לפסול, ודעת שניהם ובינתם בנויות על יסוד החכמה. כי משה עצמו הודיעם דברים רבים שיש בהן דרך לאסור ודרך להתיר כפי סוד החכמה העליונה, אלא שגם הודיעם דרך ההלכה מה יעשה ישראל, שאם תקראנה כאלה לא יהיו פוסחים על שתי הסעיפים, ושלא תהיה תורת כל אחד בידו. ודרך ההלכה מסורה גם היא לראשי בני ישראל השופטים והחכמים היושבים לפני ה' בחצרות קדשו,7חכמי הסנהדרין בלשכת הגזית כמו שנאמר (דברים יז, י) "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא", והן אנשי הקבלה שקבלו ההלכות הברורות בכל סעיף וסעיף. וכן נמשך הדבר עד זמן הלל ושמאי, ולא היתה מחלוקת בישראל, רק בענין סמיכת קדשים ביום טוב, וכמבואר בגמרא חגיגה (טז, א). והלל ושמאי עצמן לא נחלקו רק בג' דברים, וכמו ששנינו בעדויות (פרק א משניות א-ג) ובגמרא שבת (טו, א). ובזמנם יצא שגעון ושבוש המלחמות הכבדות בעולם בימי מלכות הורדוס, ולא שמשו תלמידיהן כל צרכן (סוטה מז, ב), ולא קבלו ההלכות הברורות כולם כמו שקבלום קדמוניהם. ומאז ואילך התחילה המחלוקת בישראל בסעיפים הללו, זה קובע הלכה לאסור וזה להתיר, זה לטהר וזה לטמא וכיוצא. ובדברים רבים הסכימו התלמידים על דעת אחת, והן ההלכות שקבלו שתי הכתות בדעת נכונה. וכאשר נחרב הבית ונלדלו החכמים דלדול גדול, וגברה השכחה על הלבבות, נתרבתה המחלוקת יותר, וחלקו גם בסעיפים שהיו הלכותיהן ברורות לחולקים הראשונים, והיתה המחלוקת הולכת ורבה מדור לדור. וקדמונינו ז"ל ראו כל זה בחכמתם, ואמרו (שבת קלח, ב) אמר ר' שמעון בן יוחאי עתידה תורה שתשתכח מישראל. וכאשר תמהו על דבריו כי התורה הבטיחה (דברים לא, כא) "כי לא תשכח מפי זרעו", באר דבריו "שלא תהיה הלכה ברורה בשום מקום". כלומר גם חכמי הדור האחרון כפי דעת התורה ידברו, אבל לא תהיה ביניהם בשום דבר מסעיפי החכמה הלכה ברורה. ונתקיימו דבריו בעו"ה בדורנו האחרון, שכמעט כל סעיפי המצווֹת יש מחלוקת בהלכה. אבל הס מלהזכיר שתהיה מחלוקת בגופי ההלכות, ושעל זה יסוב המאמר אלו ואלו דברי אלהים חיים! כי יסודות החכמה אינן בעלות השנוי והתמורה כפי דעות המעיינים, כי החכמה לא תשתנה לעד, והחולק עליה איננו חכם, אלא כסיל ובער.
ואחר שהודיע קהלת מעלת החכמה העליונה, וסגולת מקבליה, הזהיר את האדם לאחוז בה, ולא יטה אזן לכַּת החוקרים והמהבילים הטוענים על החכמה וחוקקים חקים כפי יצר לבם, וכפי שכלם התועה. ועל זה סמך ואמר (קהלת יב, יג) "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". פירוש אחר שהשמעתיך דעות רבות, הנה סוף דבר כשתשאל עתה מה טוב ובמה אאחוז? הנני מגיד לך שתירא את האלהים ותשמור מצותיו, כי אין החכמה נודעת בשכל האדם ובבינתו, אבל היא מאת האלהים, וכדברי הכלל הי"א. ואין עליה מופתים לברר יושרה, גם היא מנגדת לטבע יצר הלב, ואין דרך לקבלה זולתי ע"י יראת אלהים, וכדברי הכלל הכ"ה, ולכן "את האלהים ירא". ודע כי קבלת החכמה וקיום מצותיה הוא העיקר, ובעבור כן נברא האדם תחת השמש, וכדברי הכלל הכ', ונגד זה אמר "כי זה כל האדם". ומי שלא שָׂם לבו לדבר ה' ונשען על שכלו ובינתו או על שכל ובינת זולתו, לא ינקה, ועל זה סמך ואמר (יב, יד) "כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע". כלומר לא כמו שאתה מדמה שיישר שקול דעתך בעיני האלהים, אבל השם ב"ה ישקול כל המעשים במאזני משפטו, וכן כל תעלומות יודע ושוקל כפי משפט חכמתו, אם טוב הוא כפי דרכי החכמה העליונה, אם רע. ולכן השמר ואל תשען על לבבך לעשות מעשה שנדמה בעיניך טוב ורע, אלא השען על ה' ועשה מצותיו, ואז טוב לך. ויותר מאלה לא נמצא בספר קהלת תאר זה, והנה בארנום כפי קוצר דעתינו, והוכחנו שהנחת כולם על הנוהגים כפי חֻקֵי השם ב"ה שהן החכמה הגמורה. ולא ראיתי צורך לברר בכל פסוק ופסוק שהתאר הנזכר בו אי אפשר להניחו על החוקרים והמתפלספים באלהיות או בטבעיות, ולא על בעלי חכמת הלימודיות ומלאכת מעשה, ואין צריך לומר על בעלי תחבולות הרעות במדות ובדעות מגונות, כי הקורא בדברינו אלה יבין כל זה מדעתו.