[משלי יא, ל] "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חָכָם". פירוש "חכם" שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בצדק, וכדברי הכלל הי"ב. והענין כי הצדיק ההולך בדרכי החכמה עושה כמצות החכמים ותורתם, הנה פרי מעשיו כפרי עץ חיים, אשר האוכל ממנו וחי לעולם. וכן פרי מעללי הצדק לחיים, וחי בהן לעולם, וכדרך (ישעיה ג, י) "אִמְרוּ צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". ונאמר על הצדיק (תהלים א, ג) "אשר פִּרְיוֹ יתן בעתו", ובתורה נאמר (ויקרא יח, ה) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ותרגום אונקלוס ז"ל "וִיְחֵי בהון בחי עלמא". ואולם החכם נכבד מן הצדיק, שמלבד שהוא נוהג בדרכי החכמה ועושה צדקות, כי בעבור אלה מתואר "חכם", הנה בהיות החכמה אסופה בנפשו, ומשכיל בחכמה ומבין במליצותיה, הוא לוקח במתק שפתיו גם נפשות זולתו, וּמְקַרְבָן אל החכמה במשליו ובשכל מוסריו, ומביאן לדרך החיים ומלמדם תורה, וכדרך (קהלת י, יב) "דברי פי חכם חן" המבואר למעלה (חדר ג' חלון ג'). ומלת "לוקח" כמו (ירמיה כג, לא) "הלוקחים לשונם וינאמו נאם". ופירוש רד"ק ז"ל "המחליקים לשונם, וכמו (משלי יז, כא) "הטתו ברוב לקחה", כלומר במתק שפתיה תדיחנו" ע"כ. ופה נזכר לטובה שבמתק שפתיו בדברי חן ושכל טוב מְקַרֵב הנפשות אל החכמה והצדק. והנה אם פרי הצדק כמו עץ חיים, וידוע שהעץ הנטוע בגן צריך שירד עליו הגשם והמטר, או שיהיה שתול על פלגי מים, וּמִשִׁפְעָם יגדל ויצליח, ואם יחדל המטר ויעמוד בערבה לא יראה טוב. ודומה לזה מעשה הצדק והכשרון מתקיימים ונשפעים על ידי מֵי החכמה והתורה. כי המוסר ודברי שכל טוב וטעמי תורה מצמיחים בלב הצדק ומעשה החכמה, וכדאמרינן (קידושין מ, ב) "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". ולכן אם הצדק נמשל לעץ חיים, תִּמָשֵׁל התורה והחכמה למקור חיים. כמו מקור מים שממנו שואב העץ רעננו, כן שואב המעשה הטוב מן התלמוד. ומטעם זה אמר במקום אחר (משלי יג, יד) "תורת חכם מקור חיים", ויתבאר בסמוך.
[משלי יג, יד] "תורת חָכָם מקור חיים לסור ממוקשי מות". פירוש "חכם" שאסף חֻקֵי החכמה ונוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והודיע כי החכם המורה דרך לעם, ומלמדם ליראה את ה' וללכת בדרכיו, הנה תורתו כמו מקור חיים, להחיות בתורתו נפשות השומעים, וכמו שפירשנו שפרי הצדק וכשרון המעשים הם הם כמו עץ חיים. והתורה ומוסריה כמו מקור מים חיים להשקות ממנה את עץ החיים הנטוע בגן, ויתן פריו בעתו ועלהו לא יבול. כי מבלעדי מוסר השכל ויראת ה', לא תעמוד החכמה לאדם, בעבור שיצר הלב קשה מאד, ואז דומה לעץ טוב ורע, פעם עושה בחכמה, ופעם יצר הלב מתגבר ונלוז ממנה. וכן אמר (משלי יט, כג) "יראת יי' לחיים", וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ז'). ולא אמר "תורת יי' מקור חיים", לפי שמליצות התורה עמוקות לא יבינום הפתאים וחסרי לב. והחכם במוסריו ובתורותיו יפרשם ויבארם היטב, כמו שעשה שלמה ע"ה, וכמו שבארנו (חדר ג' חלון י') בפסוק (קהלת יב, ט) "ויותר שהיה קהלת חכם" וגו'.
על דרך משל, התורה אמרה (שמות כ, יג) "לא תנאף". המליצה קצרה, ולא יבין נער חסר לב איך ישתמר מעון, ומה טוב להנצל מאשה רעה, ומה רע ומר להלכד במצודתה. ובא שלמה והודיע (משלי ו, כה-כו) "אל תחמוד יפיה בלבבך, ואל תקחך בעפעפיה. כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואשת איש נפש יקרה תצוד". ועוד הודיע כי אחרית התאוה הרעה מרה כלענה, ושרגלי האשה הרעה יורדות מות (משלי ה, ה), ושלא ינקה כל הנוגע בה (משלי ו, כט). ואיך ראוי שידבק האדם בחכמה, ומה מתוקים כל אמרותיה, והשכר הטוב לדבקים ולמחזיקים בה, וכן כל כיוצא בזה. ועיקר הכל להיות סור הרע, והוא להתגבר ולכבוש יצר הלב. וצריך לזה בינה יתירה לעשות לעצמו גדרים וסייגות להנצל ממנו, ולהבין אחרית דבר והסבות המסתבבות מהנאת העבירה. וכמו שכתוב בספר איוב (איוב כח, כח) "וסור מרע בינה", ויתבאר בחדר העשירי בע"ה, שכל זמן שרוח התאוה והסּכלות מושלים בלב, אעפ"י שיש בו חכמה וחפץ צדק, הוא קרוב להכשל גם ברעות היותר גדולות. והשכל והבינה הולכות ותועות, ואין מחשבותיהן פנויות וטהורות להשכיל ולהתבונן, וכמו שתבין מדברי הכלל הי"ח. אבל בהיות האדם מֵבִין ביראת ה' וסר מרע, אז נקל לו ללכת בדרך חיים לעשות המצווֹת, ולהשכיל ולהבין בתורה, כי הלב טהור מגלוליו, וכחות השכל והבינה מתעוררים מעצמן והולכים הלוך בדרך ישרה. וכבר ידעת כי התאוה והרשעה הן דרכי המות, כמו שכתוב בתורה (דברים ל, טו) "ואת המות ואת הרע". ומשול היצר בלב המביא לעשות את הרע, נדמה לחלי רע הגורם המות. ועל זה אמר "תורת חכם מקור חיים לסור ממוקשי מות", שעל ידי תורתו יסור האדם ממוקשות היצר הגורם מות ואבדון. ובמקום אחר אמר (משלי יד, כז) "יראת יי' מקור חיים לסור ממוקשי מות", והמליצות דומות זו לזו, כי תורת החכם מלאה יראת ה', ומלמד להבין ביראת ה' להיות סור מרע.