[משלי יג, א] "בן חָכָם מוסר אב, ולץ לא שמע גערה". פירוש "בן חכם" שמתאמץ להיות נוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. כבר בארנו בבית הראשון (חדר ו' חלון ז') שיש שני מיני יראה; יראת רוממות ויראת עונש. והאב חייב לייסר בנו להביאו לדרך החיים, ללמדו תורה וחכמה, וליסרו שינהג בדרכי החכמה. ויש מן הבנים שישמעו למוסר אביהם מוסר השכל, ויש שצריכין למוסר עונש. והנה החכמה מנגדת לטבע יצר הלב שהוא רע מנעוריו, וכדברי הכלל הי"ז. וע"י המוסר, יקבל האדם חכמה וינהג בדרכיה, כדרך (משלי יט, כ) "שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך". ויתבאר בחדר החמישי בעז"ה. כי האדם ברצונו מושל על כחותיו הנפשיות, וכדברי הכלל הכ"א. ועל זה אמר "בן חכם מוסר אב", כלומר הבן הנוהג בחכמה, סבתו מוסר האב, כדרך (א, ח) "שמע בני מוסר אביך". ומלת "לץ" על המתלוצץ בחכמים ובחכמה, ועוסק בדברי הבל וסּכלות, ואינו פתי וטפש, וכמ"ש במקומו בעז"ה. ונבדל הלץ מן הכסיל, והוא האיש שיצרו מתגבר עליו והולך בשרירות לבו, וחושב שאי אפשר לאדם לכבוש יצר תאותו, אבל אינו מתלוצץ בחכמים ובחכמה. והנה הלץ גרוע מן הכסיל. ויוכל להיות כי האב יסר בנו, ואעפ"כ נעשה כסיל, כי לא שמע לקול אביו לעשות בחכמה, בעבור התגברות יצרו עליו. ואין כן הלץ שבלי ספק לא יסרו אביו, כי אעפ"י שלא יועילנו המוסר להיות סר מרע, לכל הפחות היה מועיל שלא היה מתלוצץ על החכמים ועל החכמה. וברור הדבר שלא בלבד שלא יסרו אביו מוסר השכל ומוסר עונש, אלא ש"לא עֲצָבוֹ אביו מימיו".1מלכים-א א, ו וכששמע ליצנות בנו לא גער בו לאמר "מדוע ככה אתה עושה?" כענין (בראשית לז, י) "ויגער בו אביו", וכענין (קהלת ז, ה) "טוב לשמוע גערת חכם" המבואר למעלה (חדר ג' חלון ז'). ועל זה אמר "ולץ לא שמע גערה", כלומר מלבד שלא יִסְרוֹ אביו, אלא אפילו גערת אביו לא שמע, ולכן נשחת ביותר להיות לץ. ועוד נדבר על זה (חדר ה' חלון ו') ובספר "מעין גנים" יתבאר יותר בעז"ה.
[משלי כג, כד-כה] "גיל יגיל אבי צדיק, ויולד חכם ישמח בו. ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך". פירוש "חכם", שלומד חכמה ונוהג כן בדרכיו, וכדברי הכלל הי"ב. ולמעלה (חלון ב') בארנו כי תאר "חכם" נכבד מתאר "צדיק". כי החכם מלבד שהוא צדיק ונוהג בצדק שבעבור כן עצמו מתואר בתואר "חכם", לפי שהולך בדרכי החכמה שהן צדיקים וישרים, הוא ג"כ משכיל בחכמה ומבין במליצותיה ובמשליה. ודע כי במקומו אבדיל בין לשונות של ששון, שמחה, גיל, חדוה, וכיוצא בעז"ה. ולא אוכל להאריך בענינים אלו פה רק להודיעך בקצרה כלל אחד, והוא שמלת "שמחה", הונחה תמיד על שמחה שישמח האדם אחר משפט שכלו, ולולי שהיה נטוע בו כח הבינה והשכל, לא היה שמח באותו הדבר. ולכן נופל גם על ענינים המצערים הגוף, אם השכל שופט שהצער הזה תסובב טובה לנפש. על דרך משל שקרו לאדם יסורין, ולבו דן שע"י כן יסלח השם ב"ה עונו, וישמח הלב, אע"פ שכפי טבעו יצטער וידוה. ועל זה אמר (תהלים טז, ו-ט) "חבלים נפלו לי בנעימים וגו' אף לילות יסרוני כליותי וגו' לכן שמח לבי", וכן כל כיוצא בזה. ומלת "ששון" ו"גיל" נופלים על משוש שהוא בטבע. על דרך משל שנתעשר, או שהיה רעב ויחף והאכילוהו והלבישוהו, או שכאב ונתרפא, שכל אלו ישישו הטבע. והנה "שמחה" נכבדת מן המשוש והגיל, שהן על משוש וגילת הטבע. ודע כי ההכנה אל החכמה שבנפש האדם, רצוני [לומר] בזה ההכנה על ההשכלה וההבנה, ולהטעים במתק שפתיו טעמי החכמה ולפרש מליצותיה וכיוצא, כולם נטועים בנפש הבן מסיבת אביו, כמו שתראה על הרוב משפחות חכמים ובעלי שכל ובינה, וכמו שאמרנו בכלל הכ"ט שהנפשות נבדלין בכחותיהן בין רב למעט. וכל נפש ונפש שקולה בכחותיה כפי ערך הגוף שהוא משכן לה. ובעבור היות חומר הבן קרוץ מחומר האב, הנה יוליד חכם כמוהו, ר"ל מוכן לחכמה כמוהו, וכמו ששנינו (עדיות פ"ב מ"ט) "האב זוכה לבניו בחמשה דברים, בנוי, בכח, בעושר, בחכמה" וכו', וכדרך שאמרנו בבית הראשון (חדר ה' חלון י') מענין הֶכְשֵׁר נפשות ישראל אל החכמה. ואולם בשאר הכחות הנטועות בנפש, כמו הרחמים האכזריות האהבה והשנאה וכיוצא, שמהן מסתעפים פעולות הצדק והרשעה, ההכנה להם היא האֵם, על דרך שהאב סבת ההכנה על הכחות השכליות העוזרות לחכמה. ולכן אמרו קדמונינו ז"ל (בבא בתרא קי, א) "רוב בנים הולכים אחר אחי האם", וזה בענין המדות. ושנינו (אבות, ב) על ר' יהושע בן חנניה "אשרי יולדתו", לפי שהיה בעל מדת הצדק בשעור רב וזה גרמה לו אמו, על כן ברכו את יולדתו. ונגד כל זה אמר "גיל יגיל אבי צדיק", הזכיר אצל צדיק שמעלתו פחותה ממעלת החכם לשון "גיל", הפחות מלשון שמחה. אחר כך אמר "ויולד חכם ישמח בו", הזכיר שמחה אצל חכם מטעם האמור. ולפי שהסיבה אל חכמת הבן הוא האב, הזכיר אצלו "יולֵד", כאילו הוא הוליד בו החכמה. ואצל צדיק לא הזכיר יולד, לפי שאין זה מסיבת האב. אחר כן הודיע שעל כל פנים ישמחו האב והאם, בראותם הבן שהוא צדיק, ושהוא חכם. וחזר והזכיר "ותגל יולדתך", ומוסב על הצדיק שהאֵם סבתו, ולכן תאר אותה "יולדתך", כמו שתאר האב "יולֵד" אצל החכם. (והזהיר) [והזכיר] "ותגל" בעבור שמוסב על הצדיק, כמו שהחל "גיל יגיל אבי צדיק", ומטעם שבארנו. ועם זה הזכיר כל הפרטים ואין כפל בכתובים כדברי הראב"ע ז"ל.