(קהלת ז, יט) "הַחָכְמָה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר". פירוש "החכמה" שהודיע השם ב"ה ליצוריו שינהגו כפי ארחותיה, תעוז לחכם הנוהג במנהגיה יותר ממה שתעיז השלטן לעשרה שליטים אשר היו בעיר. אבל מי שאיננו חכם אע"פי שלמד חכמה לא ימצא עוז בעבור חכמתו. כי (אבות, א) "לא המדרש עיקר אלא המעשה". ופסוק זה מופת למבין על יושר יסודנו בענין הנחת שם "חכמה" ושם התאר "חכם". וכדרך (קהלת ז, יב) "החכמה תחיה בעליה". שפרשנו בחלון י"ד. ומליצת הכתוב בארנו למעלה (חדר ג' חלון ט'):
(קהלת ז, כז) "כל זה נסיתי בְּחָכְמָה". פירוש זה שדברתי בחנתי ונסיתי בבינתי ומצאתיו ישר בחכמה. כלומר מה שחקקה החכמה במנהג זה, נסיתיו גם אני בשכלי וראיתי כי נכון הוא. ובכל זאת אמרתי אנהג כן ולא יכלתי, וכמו שפרשנו היטב המליצות האלו למעלה (חדר ה' חלון יו"ד):
(קהלת ח, א) "חָכְמַת אדם תאיר פניו ועוז פניו יְשֻׁנֶּא". פירוש "חכמה", רוח החכמה שבלבו. שהמשיל בו ציורי החכמה בכל מנהג ומנהג וכדברי הכלל הכ"ז. והנה החכמה האסופה בנפש האדם תאיר פניו. ומלת "פנים" על הנפש, כי עיני הנפש פונות בכל הדברים לראות איך תבחר. והמשפט קשה. כי אין קץ לכל המחשבות והחלוקות והשנויים שיש בכל דרך ודרך, ואין ביכולת השכל הנטוע בנפש להכריע הדרך הישר. ורק חכמת החכם תלמדנו הדרך הנכונה, כי בעבור חכמתו תִּלָוֶה אליו העזר האלוהי, ואור הבינה תאיר פניו לראות ולבור האמת. כדרך (משלי ב, ט) "אז תבין צדק ומשפט, ומישרים". וכמו שאמר ביתרון החכמה (קהלת ב, יג) "כיתרון האור מן החשך" ובארנוהו בחלון ה'. ולולי הארת פני הנפש באור העליון, לא יתחזק האדם בשקול דעתו לבד. וגם הפקח היותר גדול שבבני אדם לא יעוז ויאמץ במה שבחר, ותמיד נשאר ספק ותהפוכות בלבו. אבל החכם כשישקול בדעתו דבר מן הדברים, ימצא במשפטו עוז גדול יוצא מן המנהג הטבעי, כי יקבל כח עליון. וכדרך (תהלים קלח, ג) "תרהיבני בנפשי עוז". וישען בכל לב על מה שבחר, וכאילו נתברר לו במופת הדעת. וכנגד זה אמר "ועוז פניו יְשֻׁנֶּא". כלומר עוז פני נפש החכם יְשֻׁנֶּא מעוז שבנפש בני אדם אחרים, ואם הם פקחים גדולים. כי עוז החכם בדרך פלא, ויורֶנו האמת בעבור שאור האמת זורח עליו. ולכן יודע פשר דבר בכל המחשבות וכמו שהחל "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר". כלומר אעפ"י שאין על מנהגי החכמה מופתי הדעת, יֵדָעֵם החכם בעבור חכמתו שהמציאה לו אור הבינה, ומצא בנפשו עוז לבטוח על מנהגיו. וראב"ע ז"ל פירש "חכמת אדם תאיר פניו ותשים אור בפניו. והענין תסיר כעס, כמו 'באור פני מלך חיים'. וענין 'ועוז פניו ישנא', סור עזות פנים ממנו. כי החכמה תוליד הענוה. כי בהתגבר החכמה על הרוח, יסור הכעס ועזות המצח. ע"כ. ולא ישרו דבריו. כי אין מלת "עוז" בכל המקרא על עזות המצח. ונכתב בכל מקום על אומץ הבטחון שבנפש. גם אין סוף המקרא דומה לראשיתו לפי פירוש זה. ובמה שפרשנו נכון הכל, וכבר בארנו מקצת הדברים למעלה (חדר ג' חלון ח'):