(קהלת ז, כה) "סבותי אני ולבי לדעת ולתור ובקש חָכְמָה וחשבון, ולדעת רֶשע כסל, והסּכלות הוללות". פירוש "חכמה", חכמת המנהגים צדק ומשפט ומישרים וכדברי הכלל הי"ב. אמר "סבותי אני ולבי" החכם והנבון לדעת ולתור, כלומר לתת לב על כל הענינים, לדעת קצתן ולתור קצתן. כי "לדעת" הוא לברר הענין במופת. כמו שבארנו בחלון שני. "ולתור" הוא על הדרישה והחקירה גם בלי ברור מופתי. וגם זה בארנו בחלון ראשון. כי מקצת הדברים לא ימצאם האדם במופת הדעת, כמו סוד דרכי החכמה וסוד ההנהגה העליונה. וכדברי הכלל התשיעי והל"ב. ובאלה סבב לבבו לתור בהן. ומקצת הדברים יִוָּדְעוּ לאדם במופת. ובאלה סבב לבבו לדעת אותם. וחזר ופירש מה בקש לדעת ולתור. ואמר "ובקש חכמה וחשבון" שבקש לעמוק העיון בדרכי החכמה העליונה, שאי אפשר לבררם במופת ורצה לתור בהם. כמו שאמר בראש ספרו (קהלת א, יג) "ונתתי את לבי לדרוש ולתור בַּחכמה". וכן בקש לעמוק בעניני החשבון, והם מחשבות בני אדם מועצותיהם ודרכיהם הנלוזים מארחות החכמה, ולעמוד על סוף הדברים. ועוד בקש לדעת בברור המופתי "רֶשע כסל, והסּכלות הוללות". כלומר איך תוליד הכסל את הרֶשע, ואיך תוליד הסּכלות את ההוללות. וכבר בארנו כי הכסיל הוא הנלוז מדרכי החכמה ועושה מעשה כסל כפי יצר לבו ותאותו ואינו חולק על החכמה.1הכסיל אינו טוען טענה שיש טעות בתורה, אלא חוטא כי יצרו מתגבר עליו ואינו מתאר דרכיו ל"חכמה", אלא הולך בעצת יצרו. וכדברי הכלל הכ"ז, ולפעמים הכסיל בטבעו בעל שכל ובינה גדול. ומלת "רֶשע" נופל גם על הרשעיות והתועבות הגדולות שהן נגד שקול דעת האדם, אפילו דברים שאין היצר מתאוה להן, כמו הרצח והמרד וכל מיני חמס שהן מנגדים אפילו לטבע יצר הלב שהוא רע. ומלת "סּכלות" גם הוא נופל על המנהגים שהן נגד דרכי החכמה. כדרך (שם ב, יג) "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסּכלות" וגו'. ומלת "הוללות" נופל על דברי שעמום הדעת וטרוף המחשבה. כדרך (ז, ז) "כי העשק יהולל חכם". ובארנוהו למעלה. ומזה המין טרוף השכרות התמידי, ולעשות דברי נבלה ובזיון שהן נגד דעת האדם. וגם הסכל בטבעו יתרחק מכמו אלה. והנה ראיתי כי הכסל מביא לידי רשע. והסּכלות מביאה לידי הוללות. כי הכסילים לפעמים יעשו גם הרשעיות היותר גדולות המחרידים אזן השומע. וכן הסכלים לפעמים יתהוללו וישתגעו במעשיהם. וחפצתי לדעת בבירור איך יִוָלְדוּ הרשעיות וההוללות מן הכסל והסּכלות. והודיע שמצא בבינתו ודעתו, שיסוד הרשע וההוללות תסבב האשה. כי בעבור שהכסילים והסכלים הם רודפי התאוה והזמה, הנה האשה תצוד נפשם. ובהלכדם באהבתה יעשו מעשים בלי דעת, ובסיבתה ירשיעו ויהוללו, והכל למלאת מזימתם הרעה. כי הנלכד בשחיתות האשה, איננו מושל עוד על עצמו. וכמו שאמר (שם ז, כו) "וּמוֹצֶא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה, טוב לפני האלהים יִמָּלֵט ממנה וחוטא ילכד בה". כלומר המות מר וחזק ואין מציל ממנו. והאשה מרה מן המות וחזקה ממנו. כי לבה כמו מצודים וחרמים לצוד בו הנפשות, וכמשטח חרמים להעלותן בו. וידיה כמו אסורים, כעבותות, לאסור בהן הגבורים. כן ידיה אוסרים כל הקרב אליה. וכאשר יִצּוֹדוּ לא ינצלו עוד ממצודתה ומחֶרְמָהּ ומאֵסוּרָהּ. והנה "טוב לפני האלהים" והוא איש ירא את ה' ונוהג בחכמה, "יִמָּלֵט ממנה" בחמלת ה' עליו. כדרך (משלי ב, יא) "מזמה תשמור עליך תבונה תנצרכה". (משלי ב, טז) "להצילך מאשה זרה, מנכריה אמריה החליקה". וחוטא מדרך החכמה ילכד בה, ובהלכדו יוקש כמו במצודה רעה ויוסף כל יום עניני חשק וזמה. ויעמיק בתועבותיו ויעשה כל הרשעיות למען מלאת מזימתו הרעה, כי תעלה קנאתו בראותו זולתו מתחבר לאהובתו, וְיֵחַם לבבו ויהרגהו וכיוצא. וגם יעשה כל ההוללות והרשע באהבתה, כל אשר תאמר ותשאל ממנו יעשה. כי הוא אסור בזיקי אהבתה, ונצוד במצודתה והועלה במשטח חרמה.
והנה דבר זה מצא קהלת במופת ובברור ע"י חשבונות רבים. שחשב הדורות מראש וראה מקרה דור ודור. וכן צרף מחשבות בני אדם אחד אל אחד. כי כל הכחות הנטועות בנפשות מולידות מחשבות, וכמו שיתבאר בבית השלישי בעז"ה. ומכל החשבונות הללו מצא המופת כי האשה מביאה לידי רשע וסכל. ועל זה אמר (קהלת ז, כז) "ראה זה מצאתי אמרה קהלת אחת לאחת למצוא חשבון". כלומר זה מצאתי כאשר חברתי מחשבה אחת אל מחשבה אחרת ויצא החשבון, ונתברר לי במופת. וכן אמר בספר משלי (משלי ו, כו) "ואשת איש נפש יקרה תצוד". ונפש יקרה היא נפש בעלת הכחות הגדולות, וכדברי הכלל הכ"ט. ואעפ"כ היא חזקה לצוד גם נפש כזאת, וכל שכן שאר נפשות שאינן כל כך יקרות. ואמר עוד (משלי ב, לב) "משחית נפשו הוא יעשנה". לפי שהנלכד בה משחית נפשו כי יעשה רֶשע והוללות. ופירש דבריו (משלי ב, לג) "נגע וקלון ימצא, וחרפתו לא תמחה". ומלת "קלון" על התועבות הגדולות כמו (שם ג, לח) "וכסילים מרים קלון" ורמזנו עליו למעלה (חדר ד' חלון ט'). ויתבאר בחדר העשירי בעז"ה. והודיע שהנופל במצודתה ימצא קלון בנפשו ויסיתהו יצרו לעשות גם מעשה הקלון. ומה נכבדים דברי רבותנו ז"ל שאמרו (סנהדרין סג, ב) "לא בקשו ישראל לעבוד ע"ז אלא [כדי] להתיר להם עריות". כלומר אל תתמה איך בקשו ישראל לעבוד לגלולים עץ ואבן שהן נגד שקול דעת האדם? ואיך יתאוה היצר לקלון כזה להשתחוות לדבר הנקלה והבזוי מאד ממעלת המשתחוה אליו? כי נמשך הקלון הזה מן האשה. כי מזמתם הרעה להתחבר אל העריות גרמה לקלון זה. לפי שע"י גלולי הע"ז יותרה הרצועה לעשות כל התועבות והזמה הרעה. וראיה לדבר מעשה שטים כי זנו עם בנות מואב ובהלכדם ממצודתם, נצמדו באהבתם לבעל פעור (במדבר כה, א-ב). וענין עבודת בעל פעור ידועה. ואין קלון ורֶשע והוללות גדול מזה. ולפי שהאשה תסבב לכל הרעות לכן עמדו אבותינו וקדמונינו ז"ל ועשו סייגים וגדרים רבים להשתמר מנפול ברעה הזאת, עד שאסרו להרבות שיחה אפילו עם אשתו המותרת לו. לפי שכל שיחתן של נשים תפלות ושחוק.2אבות, א, פירוש רמב"ם על המשנה "אל תרבה שיחה עם האשה" וכשירבה שיחה וידבק לבו באהבתה עד מאד, יחשוק תמיד להיות עמה, ויבטל מן התורה והחכמה ומחשבות אמת. ולבו ידבק במחשבות הבל ותעתועים וע"י כן יגבר יצרו עליו, ולסוף יעבור עבירות וישחית נפשו. ועל זה שנינו (אבות ,א) "ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו, קל וחומר באשת חבירו". ויפה פרשנוהו בפירושנו למסכת אבות.3יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 76-77 דכלהו תנאי מתניתין דשמעון הצדיק קא מפרשי. אנטיגנוס איש סוכו על העבודה קא מפרש. יוסי בן יועזר מפרש על התורה. ויוסי בן יוחנן מפרש על גמילות חסדים ששנה שמעון הצדיק. והיינו דקתני (אבות, א) "יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך". שהן מילי דגמילות חסדים. ושנה עוד "ואל תרבה שיחה עם האשה". ומפרש רבינו "באשתו אמרו". דאי באשת חבירו ומשום ערוה, מה ענין סיפא לרישא ומציעתא, שהן מילי דבית וסיפא גדר ערוה? אלא באשת ביתו אמרו אל תרבה לשוח עמה. והשתא כולהו מילי דבית נינהו. ולאו שאסור מדין תורה להרבות שיחה עם אשתו. אלא גמילות חסדים הוא דהוי. דבכלהו מלתא שייכא גמילות חסדים. וכמו שאמרו (ברכות ד, א) "'שמרה נפשי כי חסיד אני' (תהלים פו, ב) שאמר דוד לפני הקב"ה, ולא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ג' שעות. ואני 'חצות לילה אקום להודות לך'. ולא עוד אלא שכולם יושבים ועטרותיהם בראשיהם. ואני ידי מלוכלכות בדם שפיר ושליא". [ע"כ] והכי נמי "ואל תרבה שיחה עם האשה" מדרכי החסידות הוא. ולפי שאין לצַווֹת ההמון כולו שינהגו במידת חסידות בכל דבר ודבר, ובני עליה מועטים (סוכה מה, ב), משום הכי פריט יוסי בן יוחנן הנך תלתא לחוד שכל אדם חייב להתנהג בהן במדת חסידות. ואין די אם יעמיד מנהגיו על פי הדין. כי אם ירבה שיחה אפילו עם אשתו, תשתבש דעתו עליו וידבק לבו באהבתה. ולב האשה כמצודים וחרמים, וע"י כן יצא מרעה אל רעה. כי לא יהיה לבו פנוי עוד להגיון התורה ומחשבת החכמה בעבור הבלי השיחה. ובהיותו שוכח תורה וחכמה, יתגבר יצרו עליו ויבא לידי עבירות, עד שלבסוף יירש גיהנם. והיינו דסיים "מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם". כלומר מדחייב יוסי בן יוחנן לכל אדם שיתנהגו כן, אין זה אלא לפי שברור הדבר שכל המרבה שיחה עם האשה יעבור לבסוף כל העבירות. והן הן דברי קהלת, שמצא בחשבונות כי האשה היא סבת הרשע וההוללות. ואמר אחרי כן (קהלת ז, כח) "אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי, אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי". כלומר כאשר נתברר לי במופת סבת הרֶשע והכסל. אמרתי לבקש יותר ולהוליד מופת ממופת למצוא ג"כ דרכים אחרים של חכמה במופתים ברורים, וכמו שהחל "ובקש חכמה וחשבון". והודה כי לא מצא יותר. וברוב חשבונותיו מצא לבד כי יש אחד מאלף מבני אדם הראוי להתאר בשם "חכם", ואשה בכל אלה לא מצא. וזה אות כי האשה קלת הדעת4קידושין פ ע"ב וראוי להזהר ממנה. ויתר הענין בארנוהו למעלה (חדר ג' חלון ח'):