(קהלת ט, י) "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עֲשֵׂה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וְחָכְמָה בשאול אשר אתה הולך שמה". פירוש, אחר שהודיע שאין ביכולת האדם לדעת מנהגי החכמה העליונה כי יראה שמקרה אחד לכל, לצדיק ולרשע לטוב ולטמא ולטהור, וכמו שמפורש בפרשה, ואין מבין למה ועל מה. ומזה נמשך רעה גדולה, כי יחשבו בני אדם תועה וידברו סרה על החכמה והצדק, באמרם מה יתרון לחכמים בחכמתם? מקריהם שוים למקרה הכסילים. ואם בעבור השכר הטוב הצפון לחכמים אחר המות, הם לא יאמינו ולא ישכילו מהו. כי יאמרו איך הנפש הנאספת תקבל טובה אם איננה קשורה בגוף. כי כל מחשבות הכסילים קשורות בדברים אשר תחת השמש. ואין מקום לטובת העולם הזה בלי גוף וגויה, וכדרך (קהלת ו, ט) "טוב מראה עינים מהלך נפש" שטוענים הכסילים. וכמו שבארנו (חדר ג' חלון ט'). ועל זה אמר (ט, ג) "זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל, וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם ואחריו אל המתים". כלומר מלבד הרע הזה שמקרה אחד לכל, נמשך ממנו רעה אחרת. כי לב בני אדם הרואה כל זה הוא מלא רע והוללות לחשוב כי החכמה והסּכלות אחת, ושאין יתרון לזה על זה בחיי האדם. וכן ידברו על המתים שכולן שוין. לפי שנעלם מהם נועם אור החכמה, ולפי דעתם כל הטובה [היא רק] תחת השמש. ולפי שאין המתים שבים אל החיים להיות תחת השמש, ידמו שֶׁאָפֵס תקותם. ועל זה אמר (ט, ד) "כי מי אשר יחבר אל כל החיים יש בטחון". כלומר מי מן המתים שֶׁנִגְוָעוּ,1שמתו יחובר כמבראשונה לשוב אל חיותו. ועד הנה לא ראינו מי ששב ובא בין החיים. ולכן אומרים אל כל החיים לבד יש בטחון, לא אל המתים. ונולד מזה (שם) "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת". כלומר הסכל הנבזה החי, טוב מן החכם הגדול המת. כי הם מכחישים האור הגדול שתאיר בו נשמת החכם אחרי הִפָּרְדָה. ואמרו (ט, ה) "כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה, ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם". כלומר אין שכר לנשמת האדם המת, כי נשכח זכרם. היפך מדברי המשורר האלוהי (תהלים קיב, ו) "לזכר עולם יהיה צדיק", והוא על שכר הנשמה. כמו (שמות ג, טו) "וזה זכרי לדר דר". ודנו כן בעבור שאין הגוף קשור עמה עוד. כי דִמוּ שכל הטוב תחת השמש לבד. ועל זה (קהלת ט, ו) "גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש". כלומר כשימות האדם תאבד האהבה והשנאה והקנאה שהיה בו בדברי העולם. ואיך יראה בטובה אם אין לו עוד חלק בכל אשר תחת השמש מקום התענוגים והטובות הנמשכים כולם מן הכחות הפנימיות, כמו התאוה והחשק והרעבון והצמאון והשמחה והאהבה והקנאה והכבוד. ואם נאבדו הכחות הללו לפי דעתם, גם אין עוד להם חלק בכל אשר תחת השמש לא בכסף ולא בזהב ולא בתענוגות בני אדם. הנה נשכח זכרם. ואין להם עוד שכר:
ענה קהלת (קהלת ט, ז) "לֵךְ אכול בשמחה לחמך" וגו'. כלומר אל תבהל משמועת הכסילים. ודע כי אלהים שופט צדק סלה, אוהב חכמים ושונא כסילים, חפץ בחכמה ומשלם שכר טוב להולכים בתמים. וכבר בארנו בפתיחתנו לבית הראשון בכונה החמישית ועוד במקומות רבים בספר זה שהמשילו כתבי הקדש החכמה ללחם, והבינה ליין, והרוח העליון לשמן. ועתה אודיעך שהמשילו הנביאים מדות הנפש והכחות הנטועות בה לבגדים שהאדם מתעטף בהן. והוא ענין נפלא מאד, תבינהו מדברינו שדברנו על כחות הנפש בבית הראשון. והוא שכל כח וכח כשיצטייר בלב וימשול בו יכסה את הנפש כולה ויהיה לבושה. כמו אדם המתכסה בבגד ועטוף בו. על דרך משל כשיצטייר בלב האדם ציור הענוה. או ציור השמחה. או ציור האהבה. תֵּרָאֶה המדה היא בכל עניניו ובכל פעולותיו. על דרך משל מי שנוהג בגאוה, יֵרָאֶה גאותו בכל מפעל ומפעל, וכן בכל דבר. וזה דומה ללובש בגד המכסה כל גוף האדם ובו יֵרָאֶה. ולפעמים ילבש בגד אחר וכן תמיד. וכן לענין הכחות, פעם מושלת מדה זו ופעם אחרת. ועל דרך זה כתוב (תהלים צז, א) "יי' מלך גאות לבש". (ישעיה נט, יז) "וילבש צדקה כשרין". ובמסכת אבות (פרק ו) שנינו "ומלבשתו ענוה ויראת חטא". ויפה פרשנוהו בפירוש למסכת2יין לבנון (מהד' תשס"ג עמ' 525-528) הנ"ל. והנה מי שמושלים בו ציורי החכמה נמשלה נפשו לאיש לבוש בגדי בד לבנים ונקיים. וכן הנפש העטופה בשמלת החכמה שהיא ברה ונקייה. ולהיפך מי שמושלים בו ציורי הסּכלות, נמשל לאיש לבוש בגדים צואים. וכבר בארנו בכלל הכ"ז שהאיש שבאה החכמה אל לבו, וציורי החכמה מושלים בו בכל עת הוא מתת אלהים ועזר אלהים ממרומים, והוא איש חכם הלבב. ועל המשָׁלים הללו בנויה תשובת קהלת שהשיב על טענות הכסילים. באמרו "לך אכול בשמחה לחמך". כלומר אתה בני, הדבק בחכמה, אל תפן לטענות הכסילים, אלא אֱסוֹף חכמה ודרוש וחקור בטעמיה, וזהו "לחמך". כי החכמה נמשלה ללחם, יצוה שיאכלנו בשמחה. ובארנו בכונה השביעית מפתיחתנו הנ"ל, שמלת "שמחה" נופלת על הבינה. והוא הלומד חכמה ומתבונן במליצותיה ומוצא טעמי החכמה שהוא שמח בתלמודו. וחזר ואמר "וּשְׁתֵה בלב טוב יינך". כלומר כשתשתמש בבינתך בדרכי הבינה ביראת ה' כבודו וגדלו, וכן להפיק תבונות בדרכי החכמה ובהליכותיה, תשתה יינך בלב טוב. כדרך (תהלים קיא, י) "שכל טוב לכל עושיהם". כי מלת "לב" על השכל והבינה. ובהסמך אליו מלת "טוב", יורה על סגולה נפלאה. ואחר שהזכיר מדרש החכמה והפקת התבונות, אמר "כי כבר רצה האלהים את מעשיך". כלומר ברור יהיה לך שרצה האלהים את מעשיך, שאתה נוהג בצדק ובכשרון מעשים. ולכן ה' עמך בכל אשר אתה עושה ונותן לך שמחה וטוב, לאסוף חכמה ולהתבונן בלב טוב. כדרך המתגברים על יצרם המוצאים עוז ממרומים, וכדרך (משלי כד, ח) "גבר חכם בעוז" ומבואר למעלה (חדר ד' חלון ה').
ואחר שהזכיר שמחת התלמוד, וההשכלה וכשרון המעשים, הבטיח שבעשות האדם את שלו בשלשה אלו אז יִלָוֶה אליו העזר האלוהי ממרומים ותבא חכמה בלבו, ותהיה בו כמו טבע שני. ובאחריתו ינחל כבוד אלהים רוח הקדש ורוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת. וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ה' חלון ה') ובכלל הכ"ז. ועל זה אמר (קהלת ט, ח) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". כלומר עוד תזכה למתת אלהים שתמשלנה ציורי החכמה תמיד בלבבך, ותהיינה בגדי נפשך לבנים וטהורים בכל עת. ולא תהיה עוד פעם נוהג בחכמה, ופעם סר ונלוז. אלא כל בגד ובגד שתתלבש בו נפשך, יהיה כפי החכמה. "ושמן על ראשך אל יחסר", כלומר וכן אל יחסר מראשך השמן הטוב, רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת רוח נכון רוח הקדש וכיוצא.
ואחר שהזכיר מפעלות הנשמה בחכמה ובבינה ובכשרון מעשים, ושכרה הגדול שתזכה לעוז ולכבוד, שב להזכיר ג"כ עניני הגוף. שראוי לחכם לתת חלק לגופו ומפעלותיו שהן תחת השמש. ותאר את הגוף בתאר "אשה" במקום הזה. בעבור שמדבר על הנשמה שהיא הצורה והבעל; והגויה טפל לה כאשה לבעלה. ואמר (ט, ט) "רְאֵה חיים עם אשה אשר אהבת". כלומר הסתכל שתחיה עם אשה אשר אהבת, ולא תשתומם ברב חכמה להיות בכעס תמידי ולפרוש מכל וכל מעניני העולם, ואז יהיו חייך בעולם הזה חיי צער שאינן נקראים חיים. אלא רְאֵה לקשר עניני החכמה עם מפעלותיך תחת השמש ותחיה עם אשה אשר אהבת. ואמר (ט, ט) "כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך". תאר חיי העולם הזה "חיי הבל". וכן תאר הזמן והעת הקצוב לכל אדם שיחיה תחת השמש "ימי הבל". בעבור שכל אשר תחת השמש הבל. ובכלל זה הזמן והחיים הקשורים עם תנועת השמים ואלו הן חיי הגוף שבארנו למעלה בחלון ה'. ומלת "נתן" שב על האלהים הנזכר במקרא "לך אכול בשמחה". ואמר הטעם (ט, ט) "כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש". כלומר השם ב"ה נתן לך חיי הבל הללו תחת השמש שיהיה חלקך בחיים, שעל ידי החיים הללו אתה זוכה לחיי עולם. כי לולי שהנשמה העליונה קשורה עם הגוף, לא היה בכח האדם להיות נוהג בחכמה ולהתגבר על ציורי הסּכלות המביאו לחיי עולם. כי יצר הלב הרע ושיהיה האדם בחירי, נמשך מן הגוף הקשור עם נשמת חיים אשר בקרבה. וכן חיי הבל הללו הם חלקך בעמלך שאתה עמל תחת השמש, בחכמות למודיות ובמלאכת מעשה וכיוצא. ולכן (קהלת ט, ט) "ראה חיים עם אשה". ותתן חלק גם לגוף להחיותו ולהעמידו על מתכונתו, לפי שהוא סבה למעשיך בעולם הזה. וכן הוא סבה לצדקתך ולישרת לבבך ושתנחל נחלת שדי ממרומים. ואם תאבדנו, יאבדו באותו העת עצמו כל הדברים היקרים הללו. ועל זה אמר (ט, י) "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עֲשֵׂה". כלומר מהר ועשה כל אשר תמצא ידך לעשותו בכחך. הן לעשות צדק וכשרון מעשים ככל אשר בכחך הפנימי לעשותו, ותמצא ידך האומץ לעשותו, כגון שלבו גוזר בכחו לתת מנה לעני ותהיה ידו משגת לעשותו, והן מה שבכחך לעשות בעניני העולם בחכמות למודיות ומלאכת מעשה, ותמצא ידך האמצעיים להשלים מה שבכחך. עשה תעשה ואל תאחר. כי בימי הבלך תוכל לעשות מעשה וחשבון וחכמה ודעת, ובהפרדך מחיי הבל הללו, לא תוכל לעשות עוד דבר. ועל זה אמר (שם) "כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה". כלומר אין מעשה וחשבון בעניני העולם הזה, וכן אין דעת וחכמה, אין מנהגי החכמה והדעת בשאול אשר אתה הולך שמה בהפרד הגוף מעליך. ועל כן כמו שמוטל עליך להיות חי חיי הנפש ולעסוק בחכמה ולעשות צדקה ועוז, כן מוטל עליך להעמיד חיי הגוף ולהיות חי עמו ולתת לו חלקו בכל דבר, להעמידו על בריאותו. ולהמציא לו הדברים הצריכים לו מן הבנינים והנטיעות ומעט מן הקנינים כדי שישמח גם הוא, שע"י כן אתה חי בשני העולמים. כי לולי תקון הגוף ובריאותו לא תפעל הנשמה מפעלותיה. כך נראין בעיני פירוש המקראות הסתומים הללו. ולא תשמע לדברי מי שפירשם בדרך אחר. כי לדבריו תשארנה דברי הכסילים ושאלתן בלי תשובה. ומה חפץ יש בדברי הכסילים? גם קדמונינו ז"ל3זהר ח"ג דף קנז, ב; ר' סעדיה גאון, "אמונות ודעות", מאמר ז, סוף פסקא ג'; ראב"ע, קהלת ז, ג; המאירי, "חיבור על התשובה", שבר גאון, מאמר ב, תחילת פרק א (דף 605) ראו שיש במקראות הללו שאלת כסילים ותשובת החכם. אלא שלא אאריך להביא מדרשם ז"ל ללא הכרח: