(משלי ז, ד) "אמור לַחָכְמָה אחותי את, ומודע לבינה תקרא". פירוש "לחכמה", דרכי החכמה, צדק ומשפט ומישרים. וכדברי הכלל הי"ב. ויש בפסוק זה מדה יקרה נשענת על הכלל התשיעי ועל הכלל העשירי. שאמרנו בהם שכל דרכי החכמה אין לבינת האדם מבוא בהם לבררם במופתים, והם סתומים וחתומים. והשם ב"ה לבדו הוא המחוקק חֻקֵי החכמה. הוא הבין דרכה והוא ידע את מקומה. ואולם דרכי הבינה שאין בכל אחד מהן רק דרך אחד לבד, וכדברי הכלל הראשון, הן הם המושגים לבינת האדם והיא שלטת עליהן לבררם במופתי הדעת. ויוצא מזה שיש הבדל גדול בין קבלת דרכי החכמה לקבלת דרכי הבינה. כי אפשר שימאן לב האדם לקבל חֻקֵי החכמה, בעבור שעניניהן לא ינעמו ולא יערבו לנפשו. כדברי הכלל הכ' שחֻקֵי החכמה הפוכים מטבע יצר הלב. וכן לא יקבלם מהכרח המופת המאמתם, לפי שאין על חֻקֵי החכמה מופתי הדעת. ואי אפשר שימאן האדם לקבל דרכי הבינה בעבור שאינן סותרות טבע הנפש. גם הנפש עצמה תכסוף לקבלם בעבור שהיא משגת אמתת הענינים. ותתאחד בינת הנפש המשגת [עם] הדבר המושג והיו לעצם אחד, כי המשיג והמושג שוה. וכבר פרשנו למעלה (חלון ד') שעל זה אמר (משלי ד, ח) "סלסלה ותרוממך, תכבדך כי תחבקנה". תאר למתבונן בענין-מה ומשיגו ומוצא אותו ישר בבינתו למי שמחבק חיק אהובתו ומתאחד עמה. כי המשיג והמושג מתאחדים, ומה נאוה בהיותם יחד חבוקים וקשורים זה בזה! לפי שאין אפשרות ענין בדרכי החכמה, לכן אין דרך שיקבלנה האדם רק בעבור יראת ה' וכדברי הכלל הכ"ד. כי בהיות שהחכמה עליונה, ומחוקקה הוא אלהי ישראל היוצר רוח אדם בקרבו; הנה באהבתו ליוצר נשמתו וביראתו את אלהיו, יאהב גם כן החכמה החקוקה מאתו ויכבדנה בעבור שהיא מכתב אלהים. כמו שהוא אוהב וירא לאדון החכמה ית' שֶׁיְצָרוֹ ונפח בו נשמת חיים. כי בהיות שתיהן ממקור אחד, ר"ל מאציל הנשמה ומאציל החכמה, לא יתכן שתנגד נפשו בעצם אל החכמה, וכולם מרועה אחד. ולכן יבין שאעפ"י שטבע לבו הפוך מדרך החכמה, לא בעבור כן לא טובה החכמה וכמו שמדמים כת "החכמים בעיניהם", אלא יאמין שדרכי החכמה האלהיים טובים בעצם. וגם כחות נפשו טובים ונאצלו בהן לתשמישי החכמה וכדברי הכלל הי"ט. ורק יצר הלב רע. ושאם יתאמץ נגד יצר לבו וינהג בחכמה, הנה באחרית[ו] יחכם ויזכה לעזר אלוהי ממרומים. ויהפך מצד הלב ויקבל טבע שני ויהיה [לו] לב-חכם. ואז ישמח בדרכי החכמה ויטה אליהן בטבעו, וכדברי הכלל הכ"ז.
ועתה הַשְׂכֵּל שיתמשלו החכמה והבינה לענין הטות הנפש וכלותה אליהן, לאחות ולאהובה, שתכלה נפש האדם לשתיהן ויאהבם. אלא שנבדלה ההטיה והאהבה לשני מינים. כי הטות הנפש ואהבתה אל האחות, איננה בעבור שיוכל להתחבר עמה ולחבקה ולהיות לבשר אחד. כי האחות ערוה גמורה ואסורה עליו בכל ענין. ואולם יאהבנה האדם בעבור צור [שהיא] חוצבה ממנו, שהוא עצמו צור שחוצב הוא ממנו, כי מאב ואם אחד נולדו. ואל זה נדמה אהבת האדם לחכמה אעפ"י שהיא לא תתאחד עם שכל ובינת נפשו, יאהבנה בעבור שֶׁמוֹצָאָהּ מפי עליון כמו נפשו שגם היא אצולה ממרומים. ועל זה אמר (משלי ז, ד) "אמור לחכמה אחותי את". כלומר אהבתיך כאחות. ומלת "מודע" [ענינה] קרוב ואהוב. כמו (רות ב, א) "ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל". ומלת "ידיעה" נופל על הדבקות וההתאחדות, הן בענינם המחשביים האלהיים, והן בעניני הגוף. וממין הראשון (שמות לג, יב) "ואתה אמרת ידעתיך בשם". (לג, יז) "ואדעך בשם". (ירמיה א, ח) "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". כולם על הדבקות האלוהי כשיתחבר הרוח העליון עם נשמת האדם. ועל הגוף (בראשית ד, א) "והאדם ידע את חוה אשתו", (שמואל א א, יט) "וידע אלקנה את חנה". (בראשית לח, כו) "ולא יסף עוד לדעתה". שכולן על דבקות הגויות באמצעות התחברות המחשבות, ויתבאר בעז"ה בדברנו על שרש "ידע". ודומה לזה עניני בינה שהמושג מתחבר עם מחשבת הנפש והיו לאחדים כמו התחברות האוהב עם אהובתו. ועל זה אמר "ומודע לבינה תקרא". הסתכל כמה נעימה המליצה כשתתפרש כפי יושר הכללים שהנחנו בתחילת הבית!: