(משלי ב, ו) "כי יי' יתן חָכְמָה מפיו דעת ותבונה". פירוש "חכמה", רוח חכמה המצייר ציורי הצדק בלב. וכדברי הכלל הכ"ז. והנה בפסוק שלפניו אמר (ב, ה) "אז תבין יראת יי' ודעת אלהים תמצא". ומוסב על הענין שלפניו שאמר (ב, ב) "להקשיב לחכמך אזניך תטה לבך לתבונה". והודיע שאם יחפוץ בחכמה ובתבונה ינחל גם שניהם, אע"פי שדרכי החכמה סותרות לדרכי טבע הלב. וכדברי הכלל הכ'. גם אין עליהן מופתי הדעת וכדברי הכלל הט'. הנה בהיות האדם חפץ בחכמה בעבור יראת ה' שצוה על הדרכים הללו, יזכה שיעזרוהו השם ב"ה ויתן יראתו בלבו. ואז יבין כבוד השם וגדלו וע"י כן יחכם במאוד. כי היראה [היא] יסוד החכמה, וכדברי הכלל הכ"ה. וכן בהיות האדם חפץ בתבונה להשיג בהשגות הצחות בענינים האלהיים, הנה כנוח עליו העזר האלוהי ימצא דעת אלהים בנפשו וישיג תבונות רבות. ולכן ראש הכתוב "אז תבין יראת יי'", שב על "להקשיב לחכמה אזנך". וסוף הכתוב "ודעת אלהים תמצא", שב אל "תטה לבך לתבונה". וחזר ופירש איך יבין ביראת ה', ואיך ימצא דעת אלהים? ואמר "כי יי' יתן חכמה", כלומר השגחת השם ב"ה ועזרו דבקים בחפצים בחכמה. והוא ב"ה נותן רוח יראת ה' בלב האדם. והוא מַתַּת החכמה שע"י כן מצטיירים ציורי החכמה בלב. וכן מפי השם ב"ה בא לאדם רוח דעת ותבונה וע"י כן ימצא דעת אלהים.
(משלי ב, י) "כי תבא חָכְמָה בלבך ודעת לנפשך ינעם". פירוש "חכמה". ציורי דרכי החכמה, וכדברי הכלל הכ"ז. ומוסב למקרא שלפניו שאמר (ב, ט) "אז תבין צדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב". והודיע תחלה שיזכה להבין ביראת ה'. ועל ידי היראה יתאמץ כל עת להיות נוהג בחכמה. ושמא תאמר מה יועיל החפץ וההתאמצות, אם ציורי הצדק אינן נגלים בלב, ואינו יודע להבחין מהו דרך החכמה באותו הענין? ולפעמים ציור החכמה עמוק עמוק בסתר הנפש. ואין קץ לחכמה, כמה דרכים והלכות הנעלמים ממנו. לכן הודיע שגם יזכה להבין צדק משפט ומישרים, שבהן כלולים כל דרכי החכמה ומשפטיה הרבים; ועל דרך כלל יבין כל מעגל טוב, ומיד שיקרא ענין מן הענינים ימצא בלבו כל הציורים גלויים עומדים על פני הנפש. ויבין מהו דרך החכמה, ומהו דרך הסּכלות. כי לעולם אי אפשר שיתבונן האדם באיזו דבר אם לא יעמוד ציורו מול עין הלב. וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ה' חלון ה'). ומטעם זה אחר שהזכיר שיזכה להבין בכל דבר צדק ומשפט ומישרים לפי שהשם ב"ה יתן בו בינה והשכל על צד הפלא, הודיעו עוד שגם ציורי החכמה כולם יתגלו בלבו על צד הפלא, וע"י כן יוכל להתבונן בהם. ועל זה אמר "כי תבא חכמה בלבך", כלומר אע"פי שעד הנה היה לבך מצייר הכל בדרך רע, ודרכי החכמה היו רחוקים מציור הלב, וכדרך (בראשית ט, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", עתה יהיה להיפך. "כי תבא חכמה בלבך", ובטבעו יצייר דרכי החכמה. כי יעמדו דרכיה בציורים חזקים בלבך וע"י כן תבין הדרך הנכון בכל דבר. ואולם ציורי הדעת כבר בארנו בבית הראשון (חדר ב' חלון ד') שאין להם ציורים הפוכים ולא ישתנו בשום נפש, כי אין בעניני דעת רק דרך אחד. אלא קודם שזוכה האדם לעזר האלוהי, תכבדנה עליו ציורי דעתו שהן שרשי היראה. כי הדעת תכריח לאדם לירוא את השם ב"ה ולשמור מצותיו כמו שבארנו ברחבה בבית הראשון (חדר ו' חלון ז'). ולפי שיצר לבו רע ותקפו לעבור על דרכי החכמה, הנה ישכח תמיד בציורי דעתו כי לא ינעמו לו, ורק מטרידים חפץ לבו. אבל עתה שזכה שבאה החכמה אל לבו ונעשה בו טבע שני והוא שמח לנהוג בחכמה, הנה ישמח גם בציורי דעתו העוזרים ליראת יי', ומכריחים אותו לירוא את ה' ולשמור מצותיו. ועל זה אמר "ודעת לנפשך ינעם".
ואחר שהודיע כל זה פירש עוד הדבר. והוא שאעפ"י שאי אפשר שיסורו הציורים הרעים מן הנפש, לפי שכל הכחות נטועות בה לתשמישי החכמה, וכדברי הכלל הי"ט. ובמה ינצל האדם מרשת התאוה הנטועה בו? ואמר כי מחשבות החכמה והתבונה המתגברות בלב החכמים על מחשבות הציורים הרעים, הן כמו בריח ודלתים לפניהם שלא יפרוצו הרעים לפעול פעולותיהן. ועל זה אמר (משלי ב, יא-יב) "מזמה תשמור עליך תבונה תנצרכה. להצילך מדרך רע מאיש מדבר תהפוכות". (ב, טז) "להצילך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה". וכל הענין הנאמר שם. ושמור הדברים הקצרים הללו: