(משלי ט, י) "תחלת חָכְמָה יראת יי', ודעת קדושים בינה". פירוש "חכמה", צדק משפט ומישרים. וכדברי הכלל הי"ב. וזהו מאמר החכמה. ונשען על הכלל הכ' שיסוד החכמה היא היראה. כי (אבות, ג) "אם אין יראה אין חכמה". בעבור שהיצר והתאוה ממאנים לקבל חכמה ומוסר ולהתנהג בדרכיה. ובאמצעות היראה יזכה האדם לרוח חכמה ממרומים עד שיצייר הלב בטבעו ציורי החכמה. וכן הבינה תחלה ל"דעת קדושים". ודעת קדושים הן הן ההשגות העמוקות והנפלאות, וכמבואר בחלון ו'. והאדם זוכה אליו בעבור השתמשו בבינתו להתבונן ביראת ה' ובמליצות התורה. ועל שתיהן אמר למעלה (משלי ב, ה) "אז תבין יראת יי' ודעת אלהים תמצא". ואמר (ב, ו) "כי יי' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". וקודם לזה אמר (ב, ב-ג) "להקשיב לחכמה אזנך תטה לבך לתבונה. כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך". והמליצות מלמדות זו על זו:
(משלי ג, יג) "אשרי אדם מצא חָכְמָה ואדם יפיק תבונה". פירוש "חכמה", ציורי החכמה בלב צדק משפט ומישרים, וכדברי הכלל הכ"ז. וְדִמָה אור החכמה הנאצל על נשמת האדם, המצייר ציורי החכמה בלב, למי שמוצא דבר יקר, כי טרם מצאו היה ענינו נעלם ממנו. וכן רוח אלהים הנלוה לאדם בעבור צדקתו תחול עליו פתאום. וכדרך (מל"א ג, יב) "הנה נתתי לך לב חכם ונבון" וגו'. שברגע דבר השם ברוך הוא עמו מִלֵא לבבו חכמה ותבונה. וכענין שנאמר בתורה (דברים ד, כט) "ובקשתם משם את יי' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". החל בלשון רבים "ובקשתם" וחתם בלשון יחיד "ומצאת". גם לא הזכיר מה ימצא? ואמנם הודיע שהאדם בצדקתו ימצא עזר אלוהי ממרומים. והשם ב"ה יודע מתי עשה האדם את שלו שיזכה לרוחו הטובה. והנה רבים מבקשים פני ה'. אבל אדם אחד מאלף ימצא שגדלה צדקתו עד שימצא העזר ממרומים. וכנגד זה אמר "ובקשתם משם" וגו'. ואתה, ידיד ה'! תמצא את האדון אשר אתה מבקש. וחזר ובאר למה האחד לבד ימצא, ולא המבקשים הרבים. ואמר "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". והוא האיש העובד את ה' בכל לבבו ובכל נפשו ועשה מה שבכחו לעשות. ועוד יתבאר פסוק זה בחדר העשירי כי בו אפרש הפרשה כולה בעז"ה:
(משלי ח, יב) "אני חָכְמָה שכנתי ערמה, ודעת מזמות אמצא". פירוש "חכמה", ציורי החכמה בנפש צדק משפט ומישרים, וכדברי הכלל הי"ב. ומלת "ערמה" יתבאר בעז"ה בספר "מעין גנים", ונכבדות דברנו על שרש זה. אבל פה בקצרה ארמוז. שהעָרְמָה כח נפלא בנפש האדם, ונופל על התשוטטות המחשבה על כל הדברים והמעשים טרם תֵּעָשֶׂנָה, לשקול כל דבר ודבר. ובעל הערמה לא יעשה דבר טרם ישוטט עליו במחשבתו. ולכן היא ראשית השכל והבינה. ואחרי פעולת השכל והבינה תבוא המזמה היקרה, ורמזנו על ענינה למעלה בחלון ששי. ואחרית הכל הדעת. ויש נפש שנטוע בה כח ערמה גדולה עד שיתואר בעלה בתאר "ערום"; ויש נפש שכח ערמתה חלושה, ולא יתואר בעלה בתאר "ערום". ואולם הערמה לפעמים רעה. והכל כפי מצב בעל הערמה. אם הוא חכם וציורי החכמה מושלים בלבו יהיה ערום לטובה. ואם הוא רשע וציורי החטאים מושלים בלבו יערים לרעה, וזהו "רשע ערום" הנזכר בדברי קדמונינו ז"ל (סוטה כא, ב), ואלו הדברים יתבארו ברחבה בספר הנזכר. ולכן החכמה האסופה בנפש היא יסוד טובת כח הערמה. ומי שמערים כפי חכמתו יוכל להשכיל ולהבין בענין שיערים עליו. וכדרך (משלי יד, טו) "וערום יבין לאשורו", ויתבאר בספר הנזכר. ועל ידי ההשכלה וההתבוננות תרבינה מזמותיו ויגיע לכלל דעת קדושים. וכנגד זה התהללה החכמה אני היא השוכנת בתוך ערמת האדם. ואני היא המוצאת דעת המזמה. כי אם אין ציורי החכמה מושלים בלב לא תועילנו ערמתו ולא שכלו ובינתו הנטועים בו, ולא ימצא דעת לעולם. כי יסוד הכל היא החכמה, צדק משפט ומישרים. וכמו שבארנו במקומות רבים:
(משלי יד, ח) "חָכְמַת ערום הבין דרכו, ואולת כסילים מרמה". פירוש "חכמת", ציורי החכמה צדק משפט ומישרים שבלב הערום, וכדברי הכלל הי"ב. וענין פסוק זה נשען על מה שבארנו בחלון זה שהחכמה יסוד הערמה. ובהיות בנפש הערום מאסף החכמה, אז יבין דרכו. וזולת חכמה בלב לא תועילנו ערמתו. ובספר "מעין גנים" יתבאר פסוק זה ברחבה בעז"ה: