[ראה מקביל לכאן, נוסח ב חדר א חלון ז]
הכלל הט"ז. כל לשון "עצה" הכתוב סתם בספרי הנבואה מבלי כינוי או שם לואי תמיד הכוונה עצה טובה. ואין הרצון בזה עצה שהיא טובה באמת וישרה בעיני ה', אבל טובה1הכוונה מועילה כפי מחשבת השואל והנשאל בין שתלקח לעשות דבר טוב או רע, ענין המליצה על עצה מתוכנת להשיג על ידה חפץ השואל והדורש אחר העצה. אם הדורש אותה איש טוב ומבקש עצה מנפשו או מיועץ טוב, ונכתב בענין לשון "עצה" סתם היא עצה טובה להשגת המבוקש הנכון על ידה.
ואם הדורש איש בליעל ומבקש עצה מנפשו או מיועץ רע, ונכתב בענין לשון "עצה" סתם, הכונה היא טובה להשגת המבוקש הרע על ידה. ולפי הענין שהוא כתוב אצלו נלמד אם העצה לדבר טוב או לדבר רע. אבל כשתהיה העצה לא טובה להשגת המבוקש, בין שיהיה המבוקש דבר הגון בין שיהיה דבר מגונה, נכתב אצלה כדי להורות שלא היתה העצה כמשפט הדבר ההוא "עצה נמהרה" (עיין איוב ה, יג), "עצה נבערה" (ישעיה יט, יא), "עצה לא טובה" (עיין שמואל ב יז, ז), וכיוצא בלשונות הללו המורות היות העצה וההסכמה בלתי נאותים לענין המבוקש. וזה אומר שהיועץ [הוא] נעדר הידיעות הצריכות למי שחפץ לתת עצה באותה הדבר. וכדרך המבואר למעלה מהתחלפות היועצים כפי התחלפות הענינים. ואם נכתב תואר "יועץ" או שם "עצה" לבדה, מבלי הזכיר אצלה ענין המלמד מאיזו דבר הוא מדבר, ולא נדע אם זה היועץ איש טוב, ועצתו בדרך ישר ולדבר הגון, או שהיועץ איש בליעל ועצתו לדבר מגונה ורע, ישימו כתבי הקודש אצלו תאר המורה על היות היועץ איש בליעל ועצתו היא לדבר מגונה, כמו "יועץ בליעל" (נחום א, יא), "יועץ און", "עצת רעה" (עיין יחזקאל יא, ב), "עצת רשעים" (איוב י, ג), וכיוצא בזה. ועתה תבין שבענין זה נבדל תאר "יועץ" מן "חכם", ושם "עצה" משם "חכמה", וכן כל לשונותיהן ובניניהן. כי לפי שלשון "חכמה" מונח תמיד על דברים טובים ונאותים בעצמם, ולא יפול לימוד דבר ממנה או על מעשה ממנה, גם אם אותו הלימוד או המעשה בנוי על המצאה גדולה בשכל ועל תחבולה נפלאה לא יתואר בלשון "חכמה". וכן לא יתואר עושהו וממציאו בתאר "חכם", אעפ"י שהשיג מבוקשו הרע במעשהו, וכמו שבארנו בבית הראשון באר היטב. לכן לא תמצא בכל המקרא "חכם רע", "חכם בליעל", "חכם רשע" וכיוצא בזה, כי הוא מן המליצות הסותרות עצמן. וכל מה שתוכל לומר הוא מליצת "חכם בעיניו" (משלי כו, יב) ובארנוהו בבית הנזכר. וכן "חכמים המה להרע" (ירמיה ד, כב) וגם זה בארנוהו. אבל לשון "עצה" הנופל על כל הדברים המעשיים שיסכים עליהן, הן שיסכים לו כפי החכמה, הן שיסכים לעשות ברשע, הן במעשה התחבולות לטוב ולרע, הן בעניני העולם ובמלאכות-מעשה ובמלחמות וכיוצא, כי אין "עצה" אלא הסכמה לעשות. על כן יתכן לומר "יועץ בליעל", "יועץ רע", "יועץ רשע", "עצת בליעל", "עצת און" וכיוצא בזה, זולתי כשנזכר סתם ואין אצלו כנוי ותאר לרעה, אז נדע שהכונה על יועץ טוב בענינים טובים ונאותים, ועל עצה טובה שהסכמתה לעשות ענין נאות והגון. וכן הדבר בהיות התאר סתם והשם2שם-עצם "יועץ" סתם שמורים על היועצים עצות טובות, ולא הוצרך בעל הלשון לסמוך אצלו תאר המורה על טוב לומר "יועץ חכם" או "יועץ טוב", וכן "עצה טובה", "עצת צדק", "עצת חכמה" וכיוצא. דבר זה נשען על סוד חכמת הנפש, ורמזנו עליו. כי למעשה אמרנו שכח-העצה סגולה גדולה בנפש האדם, ולולי שהיה נטוע בנו לא היינו מתחזקים לעשות מעשה גדול או קטן, והיינו תמיד מתהפכים בתחבולותיו, ובמשפט שִׂכְלֵנוּ בלי עצה והסכמה. ולכן הַזְכָּרָתוֹ סתם לטובה. כי אם תּוֹרֶה על עצה לדבר מגונה, היה יותר טוב אם בעל הנפש היה חסר כח-העצה, או היועץ הבליעל הזה היה חסר כח-העצה, כי אז לא היו מסכימים על מעשה האמת והרשעה, והיו נשארים במבוכות המחשבות ובתחבולות השכל המרופפות. ועל כן בהיותן נזכרין סתם, מן הראוי שיהיו הוראתן על עצות לדברים נאותים והגונים, הבן.