[ראה מקביל לכאן, נוסח ב חדר א חלון ט]
הכלל הי"ט. יתכן הנחת לשון "עצה" בבנין נפעל, בין כשיסכים לעצמו מנפשו, בין כשיקבל עצה מזולתו. וטעם הדבר כי הנפעלים [עושים] בהכרח, וכבר אמרנו זה בבית הראשון. ולמעלה אמרנו שכל עצה בהכרח הנפש ולא בבחירת השכל והבינה. ובזה הוא מוכרח להסכים בדרך מן הדרכים שיש באותו הדבר. לכן אעפ"י שהמעשה ע"פ הסכמה הנה ההסכמה בהכרח, לכן יוכל לומר "נועצתי לעשות כן" אעפ"י שלא היה יד אחר אתו בעצתו. וכן כשיקח עצתו מאחר להאמר בנפעל "נועצתי מפלוני". ואל תשאל אם אי אפשר להעתיק הסכמה מנפש אל נפש, איך יאמר "נועצתי בזולתי" שמשמעותו ההכרח, וזה שקר כי זולתי לא יוכל להכריחו להסכים כן? כי אין "נועצתי" על ההסכמה שבאה בו מזולתו, אלא הגדה וסיפור עצה, כאומר "הוגד לי עצה מפלוני". כי כמו שבנין הקל "איעצך" מורה על הגדת העצה לזולתו, כן "נועצתי" שהוא הנפעל ענינו הגדת העצה מזולתו, שהוא נפעל בהכרח. כי זולתו השמיע לאזניו העצה, כמו "הוגד לי" שהוא בבנין פּוּעַל בעבור ההכרח. כי האוזן שומעת שלא ברשות האדם, וחברו מדבר לא ברשותו וזה הכרח גמור. ועל כן השתמשו כתבי הקדש בשרש זה בבנין נפעל על שתי הדרכים, על הנועץ מנפשו, ועל הנועץ מזולתו. ואם תשאל במה נדע כשנמצא הנפעל בכתובים אם הכונה על לקיחת העצה מעצמו או מזולתו? הנה כתבי הקדש הבדילו ביניהן במליצות ידועות ויתבאר אחר כן (חדר ח' חלון א') בעז"ה.