[ראה מקביל לכאן, נוסח ב חדר א חלון ג]
הכלל הרביעי. לא יתכן להניח לשון "עצה" על ההסכמה ההחלטית זולתי כשהסכים במשפט השכל בין דרכים רבים ואופנים שונים בלבו. והיו אלו הדרכים והאופנים סותרים אלו את אלו. והיה נבוך בעניניהן ולא ידע כדת מה לעשות; וכשהסכים לאחת מהן הסכמה חזקה ועשה כהסכמתו יתואר בלשון "עצה". אבל אשר לא בא הענין כלל במשפט השכל, כי לא עלו בלבו דרכים שונים ואופנים באותו הענין ולא היה נבוך כלל, אבל מי שנתן לבו על הדבר נדמה לו שכן נכון לעשות והסכים הסכמה גמורה וגם עשה כהסכמתו אין בו לשון "עצה". ואתן לך משל. כשיעשה ראובן רעה לשמעון, וחרה לו לשמעון ולא ידע כדת מה לעשות, כי דרכים רבים פתוחים לפניו, אם להנקם ממנו ולשלם לו כרעתו. הדרך השני למחול לו הרעה. הדרך השלישי להחריש עד עת אחר ולנטור שנאה עליו בלב, וכיוצא בזה. דרך אחד סותר לדרך האחר, והוא נבוך באיזו מהן יבחר. ושוקל בשכלו ובדעתו כל דרך ודרך ומוצא בכל אחד ענין טוב וענין רע. אם יבחר באחד מן הדרכים ויעשה כהסכמתו, תתואר ההסכמה בתואר "עצה". אבל אם בקבלו הרעה מראובן ימלא לבו קצף וחמתו בערה בו להנקם ממנו ועשה כן, אעפ"י שהסכים הסכמה חזקה שנמשכה ממנה המעשה, לא יתואר בתאר "עצה" לפי שדרך הנקמה זו גמל בלבו ולא עמד דרך אחר כנגדו, ולא היה נבוך בדעתו כדת מה לעשות, ולא שפט עליהן תחלה במשפט השכל. ולכן כל "עצה" בכתבי הקדש הוא על ענין הסכמה אחר משפט השכל, ודע זה, ועוד יתבאר בעז"ה.